לבד מכל אלה טוענת חיים לוי שמדיניות קרסו הביאה לכך שלקוחות שרכשו רכבים בליסינג שלא באמצעות חיים לוי ביצעו נסיעות מבחן ברכבים שרכשה חיים לוי, על חשבונה, לצורך שיווק רכבים חדשים. כן טענה חיים לוי כי מדיניות קרסו גרמה להעדפת שוק הליסינג על פני השוק הפרטי, תוך גרימת נזק לסוכנויות, וכי נמכרו מכוניות לתושבי ירושלים באמצעות ליסינג ובדרכים אחרות תוך עקיפת הבלעדיות שניתנה לחיים לוי. הדבר הביא לירידה במכירות הרכבים באמצעות חיים לוי. תוצאה נוספת של ההפחתה במכירת הרכבים החדשים לשוק הפרטי היתה ירידה בתיקוני רכבים וממילא פגיעה בהכנסות המוסך.
חיים לוי אף טענה כי ההפחתה בנפח מכירות הרכבים החדשים נבעה ממדיניות מכוונת של קרסו, קרי: קרסו בחרה לפגוע באינטרסים שלה עצמה במכירת רכבים חדשים וזאת מתוך מגמה לפגוע בסוכניה. את הנזקים בגין ראשי נזק אלה אמדה חיים לוי בסכום של למעלה מ-6,100,000 ₪.
- טענה חלופית שהעלה חיים לוי, כפי שפורט לעיל, היא כי כתוצאה מביטול ההסכם חלה על קרסו החובה לשפות אותה בגין שווי השוק והמוניטין שלה, בין אם מכח הקונסטרוקציה לפיה מדובר בהשבה על פי ההסכם, בין אם על רקע הטענה כי קרסו עושה בפועל שימוש בשוק ובמוניטין של חיים לוי ולפיכך עליה לשלם את שוויים מדין עשיית עושר ולא במשפט, ובין אם על פי פרשנות שמעניקה חיים לוי לחוזה שבין השתיים. על פי חוות דעת רואה החשבון מטעם התובעת, עומד שווי המוניטין והשוק של החברה על למעלה מ-52 מיליון ₪.
טענות קרסו
- קרסו טענה כי החוזה שבין השתיים הסתיים בסוף שנת 2009, ולא היתה כל כוונה להעניק לחיים לוי הרשאה בלעדית לתקופה בלתי קצובה. משא ומתן לחתימת הסכם חדש נתקל בסירוב מתמשך של חיים לוי לחתום על ההסכם, בפרט על רקע מחלוקת בנוגע לשאלת המשך הבלעדיות ולשאלת משך התקופה במסגרתה יחול החוזה החדש. בסופו של יום, משהתברר כי לא ניתן להגיע להסכמה, וכאשר גם הצעות שהועלו לפיהן תרכוש קרסו מחצית מפעילות חיים לוי או את מלוא הפעילות לא קודמו באופן ראוי, ועל רקע משבר אמון קשה בין הצדדים, הגיעה קרסו לכלל מסקנה לפיה אין מקום להמשיך את ההתקשרות שממילא פקעה בסוף שנת 2009. בהודעות הביטול ציינה קרסו כי העילה לביטול היא התדרדרות היחסים המסחריים שבין הצדדים "לשפל חסר תקדים" והגעתם ל"משבר אמון חמור".
בעניין משבר האמון הרחיבה קרסו בתביעה שכנגד. בגדרה הוברר כי תחילתו של משבר אמון זה בממצאים של קרסו בשלהי שנת 2009 ובתחילת שנת 2010, לפיהם נטלה חיים לוי לכיסה כספים שקיבלה מלקוחותיה. על פי הנטען בכתבי הטענות מטעם קרסו, מכרה חיים לוי רכבים ללקוחות כשהיא מציגה לקרסו מצג לפיו העניקה ללקוחות הנחה בשיעור ניכר. בפועל לא זכו הלקוחות לסכום ההנחה עליו דווח לקרסו, ולמצער לא זכו בחלקו, וסכום ה"הנחה" המדווחת שולשל לכיסה של חיים לוי. עוד נטען כי קרסו העמידה לרשות חיים לוי קו אשראי בסכום של 3 מיליון ₪ לצורך עסקאות מכירת רכב בהן מעורבת עסקה של טרייד-אין, כאשר האשראי ניתן לצורך פרק הזמן הנדרש למכירת רכבו הישן של הלקוח. בפועל עשתה חיים לוי שימוש בקו האשראי גם כאשר הלקוח שילם לה סכום במזומן, כאשר היא נהנית מהאשראי בניגוד להסכם ההתקשרות שבין השתיים. עניינים אלה הועלו בפני מנהלי חיים לוי בפגישה שנערכה בין הצדדים בתחילת חודש מאי 2010, פגישה המוגדרת על ידי קרסו כ"שימוע". בעקבות הפגישה הפחיתה קרסו את קו האשראי שניתן לחיים לוי מ- 3 מליון ₪ ל-1 מיליון ₪ בלבד.
קרסו ממשיכה וטוענת כי מגעים לצורך חתימת הסכם סוכנות חדש, שנעשו בחודשים שלאחר מפגש זה, לא נשאו פרי. גם לאחר שנקודות רבות סוכמו בפגישה שנערכה בין הצדדים בחודש ספטמבר 2010 לא הסכימה חיים לוי לחתום על חוזה סוכנות חדש המאגד הסכמות אלה. חוסר האמון שבין הצדדים הסלים, והדברים הגיעו לידי כך שנציגי חיים לוי איימו על קרסו בהגשת תביעה בסכום של מיליוני ₪ במועד בו אמורה קרסו לצאת בהנפקה לבורסה, מצב דברים שהיה גורם נזקים של ממש לקרסו. לאחר שכל המגעים העלו חרס, ולאחר שאחד הסמנכ"לים של קרסו כותב כנמען למייל ששלח רונן לוי, מבעלי התובעת, ובו רשימה של נזקים שעל המומחה מטעם חיים לוי לכלול בחוות הדעת מטעמו כתמיכה לטענות חיים לוי כנגד קרסו, הגיעה קרסו לכלל מסקנה שלא ניתן עוד להמשיך בהתקשרות, שממילא באה לסיומה בשנת 2009. לנוכח ההחלטה על ביטול ההרשאה שניתנה לחיים לוי לשמש כסוכנות לשיווק רכב, ועל רקע משבר האמון שבין השתיים, החליטה קרסו לבטל גם את חוזה המוסך.
- קרסו דוחה את כל טענות התובעת בנוגע לנזקים שגרמה לחיים לוי. לטענתה כל ההוצאות שהוציאה חיים לוי הוצאו עבור הפעלת המוסך. הוצאות אלה אינן אלא הוצאות סבירות ומתבקשות בנסיבות העניין. המנגנון לפיו נקבעו העמלות היה מנגנון מוסכם, ומכל מקום הוא הוכתב על ידי יצרני הרכב. קרסו הטעימה שאין כל קשר בין הסכומים שמשלמים לה היצרנים עבור החלפים או עבור שעות העבודה לבין הסכומים המשולמים לחיים לוי, ומכל מקום הסכומים בהם נקבה חיים לוי אינם קשורים כלל למציאות. לפיכך טוענת קרסו שיש לדחות את התביעה מכל וכל.
- במסגרת התביעה שכנגד טענה קרסו כי מאחר ועלה בידה לאתר מספר מקרים במסגרתם, לטענתה, נטלה חיים לוי לכיסה סכומים ששילמו לה הלקוחות חלף העברתם לידי קרסו, הרי שיש לתת צו למתן חשבונות כך שקרסו תוכל לעיין בכל הכרטסת שערכה חיים לוי כדי לאתר מקרים נוספים בהם נהגה חיים לוי באופן דומה. על פי הערכת קרסו, שלשלה חיים לוי לכיסה קרוב ל-4 מיליון ₪ בדרך זו. כמו-כן טענה קרסו כי באמצעות השימוש הלא נאות בקו האשראי הפיקה חיים לוי רווח של כ-1.5 מיליון ₪ שלא כדין. סכומים אלה דורשת קרסו כי חיים לוי תשיב לה.
ההגנה שכנגד
- חיים לוי דחתה את טענות קרסו בתביעה שכנגד. לטענתה לא הכניסה לכיסה ולו אגורה אחת שלא כדין. לשיטתה שררה הסכמה בין הצדדים לפיה ניתן למכור רכבים מסוימים (רכיבם "קשים" למכירה) ב"מחיר רצפה". לגבי רכבים אלה הודיעה קרסו מראש מה הסכום שהיא מבקשת לקבל עבור הרכבים, והוסכם כי כל סכום שישלם הלקוח מעבר לסכום הרצפה יתקבל על ידי חיים לוי כ"עמלה מוגדלת". כך פעלה חיים לוי לאורך השנים, והדבר נעשה בהסכמת קרסו ומבלי שקרסו התעניינה מה הסכום ששולם בפועל לחיים לוי.
- כן טוענת חיים לוי כי השימוש בקו האשראי נעשה לאורך כל השנים במסגרת עסקאות הטרייד-אין הן לצורך אותו חלק מהתמורה שגולם בהעמדת הרכב הישן של הלקוח למכירה, והן בנוגע לסכומים נוספים ששילם הלקוח. חיים לוי טענה שבפועל הוצאו ההמחאות עבור קרסו באופן מיידי, ואך לפרקים הועברו לידיה סכומים באיחור של ימים ספורים. מכל מקום, לטענת חיים לוי נעשה השימוש בקו האשראי בהתאם להסכמה שבין הצדדים.
- חיים לוי עמדה על כך שבמרוצת השנים הרבות של הקשר העסקי שבין הצדדים היא נחשבה כסוכנות אמינה, מובילה ומרכזית. לשיטתה כל הטענות המועלות כיום על ידי קרסו לא נועדו אלא כדי להשחיר את פניה בדיעבד ולהצדיק את התנהלותה הלא ראויה של קרסו עצמה.
- טענתה הראשונית והעיקרית של חיים לוי נוגעת לשאלה אם כוונת הצדדים היתה שחוזה הסוכנות יעמוד בתוקפו לנצח, ולשאלה אם ביטול הסכם זה, ככל שעמד בתוקפו במועד הביטול, נעשה כדין אם לאו. לפיכך תידון שאלה זו תחילה. עם זאת, בטרם ידונו השאלות לגופן יש להקדים ולהידרש למיקום המשפטי ה"גיאוגרפי" של מחלוקות הצדדים, ולקביעות שבהלכה הפסוקה בעניין הכללים החלים על סיום חוזה סוכנות. כללים אלה ינחו את הדיון להלן.
סיומו של חוזה סוכנות
- הפסיקה העוסקת בחוזי הפצה וסוכנות החילה על חוזים אלה את דיני החוזים הכלליים, תוך התאמתם למערכת היחסים הייחודית שבין היצרן לסוכן, המתאפיינת ביחסי אמון מיוחדים. מהפסיקה עולה כי מערכת היחסים השוררת בין היצרן/היבואן לבין המפיץ/הסוכן מטילה דרך כלל על המפיץ סיכונים מסחריים רבים יותר מאלה המוטלים על הסוכן. זאת לנוכח העובדה שהמפיץ רוכש בדרך כלל את המוצר המשווק על ידו, בעוד שהסוכן אינו נדרש לרכישת המוצרים אף שהוא משקיע מאמץ רב בניסיון להביא לכריתת הסכמים בין היצרן לבין הרוכש (ראו ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 680 (1990), להלן: הלכת טרבנול). מכאן שהכללים שהוחלו בפסיקה בעניין חוזי הפצה ומבקשים לאזן בין זכויותיו של המפיץ לזכויות היצרן (או היבואן), ובפרט אלה הדנים בשיעור הפיצוי לו זכאי המפיץ ובתקופת ההודעה המוקדמת שיש להחיל עם ביטול ההסכם, חלים מכח קל וחומר על מערכת היחסים שבין היצרן לבין הסוכן.
- בפסיקתו העקבית של בית המשפט העליון נקבע כי כל צד לחוזה ההפצה זכאי לבטל את ההסכם באופן חד צדדי, גם שעה שמדובר בהסכם לתקופה לא קצובה. לעניין זה נקבע שחזקה היא כי חוזה ככלל, וחוזה סוכנות בפרט, אף אם לא הוגדר בו פרק הזמן במסגרתו יחול, אינו מחייב את הצדדים לצמיתות (הלכת טרבנול, בעמ' 671; ע"א 355/89 עזבון חינאווי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 76 (1992), להלן: הלכת חינאווי; ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429, 433 (1993), להלן: הלכת הרשטיק; ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 14 לפסק-הדין, להלן: הלכת התאחדות סוכני נסיעות; רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח. אלישר בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 22.2.05, בפסקה 5 להחלטה, להלן: עניין למיט). בהקשר זה שב בית המשפט העליון והדגיש כי "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית" (הלכת התאחדות סוכני נסיעות, בפסקה 14 לפסק-הדין; ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4) 106, 130 (2004); ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 8.11.09, בפסקה 25 לפסק-הדין; ע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות תיירות בישראל, [פורסם בנבו] מיום 13.4.14, בפסקה לד לפסק-דינו של כבוד השופט רובינשטיין). חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות ראיות, הן בנוגע לקביעה לפיה חזקה שהחוזה אינו לצמיתות והן ביחס לקביעה לפיה הוא ניתן לביטול באופן חד-צדדי (הלכת התאחדות סוכני נסיעות, בפסקה 15 לפסק-הדין; הלכת ורור, בפסקה כד לפסק-הדין; ע"א 3496/08 מכון אקסטרא לרישוי רכב בע"מ נ' המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 16.11.10, בפסקה טו לפסק-הדין). נראה שסתירת חזקה זו מצריכה הבאת ראיות של ממש, ולמעשה נראה שעל אף הוותק הרבה של ההלכה בעניין זה לא נסתרה החזקה אלא במסגרת העניין שנדון בע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 13.2.08 (להלן: הלכת בלום), ואף זאת אך על רקע הקביעה לפיה לשונו הברורה והחד-משמעית של ההסכם שנדון באותו מקרה מביאה למסקנה לפיה רק בקרות אחד מהמקרים המפורטים בו ניתן להורות על ביטולו (שם, בפסקאות 43-40 לפסק-הדין).
- במאמר מוסגר יוער כי הכלל לפיו ניתן לסיים את ההתקשרות בחוזה ארוך-טווח שלא נקבע בו המועד לסיומו באמצעות הודעה חד צדדית, ובלבד שזו ניתנה פרק זמן סביר מראש, משותף לרבות משיטות המשפט. על דרך הדוגמא בלבד ניתן להפנות להוראות סעיף 5.1.8 למהדורה השלישית משנת 2010 של ה- Unidroit Principles of International Commercial Contracts ולהוראות ה- Principles of European Contracts Law (בסעיף 6:109, המנוסח באופן שהוא כמעט לחלוטין זהה לניסוח בכללי ה- Unidroit). שני חיבורים אלה משקפים גישות משפטיות המשותפות למערכות משפט רבות ברחבי העולם, כאשר כללי ה- Unidroit אף משמשים בבוררויות רבות ככאלה המאגדים את המשפט החוזי-המסחרי הבינלאומי הנוהג, וכאבן-בוחן לגישות משפטיות לאורן ניתן לבחון גם הסדרים משפטיים פנימיים[1]. על-פי המוצע בחיבורים אלה, צד לחוזה ארוך-טווח (לתקופה שאינה קצובה מראש) רשאי לסיים את ההסכם באופן חד צדדי, תוך מתן הודעה פרק זמן סביר מראש:
"A contract for an indefinite period may be ended by either party by giving notice a reasonable time in advance".
בהקשר זה נקבע כי ארכו של פרק הזמן הסביר ייקבע בהתאם לנסיבות העניין הספציפיות (ראו דברי ההסבר לכללי ה- Unidroit, בעמ' 159; והשוו Michael Joachim Bonell " International Investment Contracts and General Contract Law: a Place for the UNIDROIT Principles of International Commercial Contracts?" Uniform Law Review 144 (2012); לביקורת שהושמעה בהקשר לזה ראו הסקירה בת.א. (שלום י-ם) 37002-03-10 המל"ל נ' חנין ארטור, [פורסם בנבו] מיום 21.3.11, בפסקאות 47-46 לפסק-הדין; מאידך, להרחבה יתירה של הזכות לביטול חוזים מעין אלה, ראו Julie A. Roin "Public-Private Partnerships and Termination for Convenience Clauses: Time for a Mandate" 63 Emory L.J. 283 (2013)). דומה איפוא כי התפיסה לפיה רשאי צד לחוזה לתקופה לא קצובה לבטלו בהודעה הניתנת פרק זמן סביר מראש משקפת את ההשקפה המקובלת בחלקים נרחבים מהעולם, ובכלל זה בתחום הסחר העסקי הבינלאומי.
- בנוגע לשאלה מה הפיצוי החוזי שזכאי לו הסוכן עקב הפסקת ההתקשרות עם היצרן[2] נחלקו הדעות בהלכת טרבנול:
ככל שהדברים אמורים בחוזה סוכנות לתקופה קצובה, הסכימו חברי ההרכב כולם לקביעתו של כבוד השופט (כתוארו אז) ברק, לפיה "יש להניח, כי בדרך כלל, ובהעדר נסיבות לסתור, לא נראה בפיתוח השוק על-ידי הסוכן משום התעשרות שלא כדין של היצרן. בוודאי נאמר, כי הצדדים הסכימו מראש כי הסוכנות תימשך תקופת זמן קצובה, 'והסיכון' של שוק מוצלח או שוק גרוע נלקח על-ידיהם בחשבון השיקולים" (שם, בעמ' 704, וכן בפסק-דינה של כבוד השופטת נתניהו, בעמ' 701 ובפסק-דינו של כבוד השופט [כתוארו אז] אור בעמ' 706).