אשר להסכם סוכנות לתקופה בלתי קצובה, נחלקו הדעות. דעת המיעוט (כבוד השופטת נתניהו, בהסכמת כבוד הנשיא שמגר) סברה כי מוטלת על היצרן החובה להעניק לסוכן הודעה מוקדמת לתקופה מספקת, כאשר מטרתה של הודעה זו היא כפולה: לאפשר לסוכן/המפיץ לכסות את השקעתו בהפצת המוצר, ולתת לו שהות מספקת למציאת מקור הכנסה אחר. בנוסף, סברה דעת המיעוט שיש מקום למתן פיצוי למפיץ על שוק הלקוחות שבנה ושהיצרן "מפיק ממנו את ההנאה המלאה אחרי ביטול ההסכם", וזאת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט (הלכת טרבנול, בעמ' 701). דעת הרוב, כפי שהובאה מפי כבוד השופט ברק, קבעה כי מטרת ההודעה המוקדמת לא נועדה רק לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש אחר מקור הכנסה אחר, אלא גם לתת מענה לחשש שהמפיץ לא יזכה לקטוף את פרי מאמציו בביסוס השוק (שם, בעמ' 704). כבוד השופט בייסקי הבהיר כי אין מקום להעניק סעד המתבסס על חוק עשיית עושר ולא במשפט ויש להישאר במקרים מעין אלה בתחומם המצומצם של דיני החוזים, כאשר הפיצוי הכולל נגזר מאורך התקופה של ההודעה המוקדמת הסבירה (שם, בעמ' 705). כבוד השופט אור הבהיר כי הפיצוי לו זכאי המפיץ (הסוכן) מתמצה בתקופה הסבירה הניתנת עד להיפרדות החבילה, והוסיף כי "מתקשה אני להיות שותף למסקנה, שלאחר תום תקופת ההסכם בין הצדדים בענייננו, ובהנחה שהייתה ניתנת למערערות הודעה זמן סביר מראש על ביטול החוזה, זכויות המערערות ראויות היו להגנה מפני 'ניצולן' על-ידי המשיבה, וכאילו המשיבה גורפת את תוצאות עמלן של המערערות ללא תמורה" (שם, בעמ' 707). הוא הבהיר כי עם תום ההסכם לא יוכל עוד המפיץ ליהנות מהשוק שנוצר, והיצרן עשוי ליהנות משוק זה "אך תוצאה זו צפו הצדדים בעת כריתת ההסכם כשהסכימו על תנאיו" (שם, בעמ' 708). מכאן שדעת הרוב קבעה כי גם שעה שבוטל הסכם סוכנות לתקופה בלתי קצובה, התשלום הכולל לו זכאי המפיץ או הסוכן עקב ביטול הסכם הסוכנות מתמצה בתקופת הזמן הסבירה של ההודעה מראש, כאשר זו מגלמת בתוכה את מכלול ההיבטים של ביטול ההסכם ובכלל זה גם את העובדה כי היצרן מתעתד ליהנות מהשוק שיצר המפיץ.
- בעניין השיקולים שיש לבחון בעת קביעת אורכה של התקופה הסבירה של מתן ההודעה מראש, נקבע כי הדבר נגזר מהמטרה העומדת ביסודה, כך שיתאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו "בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות... הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה" (כבוד השופט ברק, בהלכת טרבנול, בעמ' 704). כבוד השופט אור הבהיר כי אורכה של התקופה הסבירה הוא תלוי נסיבות (שם, בעמ' 706), וכי בין היתר יש להביא בחשבון שיקולים שעניינם בטיב המוצר, התקופה הנדרשת לצורך החדרתו לשוק, ההשקעה שנדרשה לצורך הפצתו, היחס בין שיעור הרווח הצפוי להוצאות וההשקעות שהשקיע המפיץ ומידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ (שם, בעמ' 707; והשוו גם לקביעותיו של כבוד השופט שוהם בת"א (מחוזי ת"א) 1796/06 האחים שליין בע"מ נ' Yamato Sewing machine Manufacturing Co. Ltd, [פורסם בנבו] מיום 21.5.14, בפסקה 10 לפסק-הדין). על רקע כל אלה נקבע כי "אמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות" (הלכת הרשטיק, בעמ' 432), וכי "הזמן הסביר בכל מקרה תלוי במהותו של החוזה ובנסיבות של המקרה, לרבות הסיבות והנסיבות של ביטול החוזה" (הלכת התאחדות סוכני נסיעות, בפסקה 19 לפסק-הדין). כללים אלה תואמים "את השכל הישר, בנסיבות של הסכם תקופה בלתי קצובה" (ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 17.6.08, בפסקה כד לפסק-הדין, להלן: הלכת ורור). קביעה עקרונית זו נתמכה בפסיקה, בין היתר, מכח ההיקש להוראת סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (הלכת הרשטיק, בעמ' 433).
- לא למותר לציין כי על אף חילוקי הדעות "התורתיים" בהלכת טרבנול, הגיעו כל חמשת שופטי ההרכב למסקנה לפיה התקופה הסבירה של ההודעה מראש היא של שנה אחת (ראו גם דברי כבוד השופט חשין בהלכת חינאווי, בעמ' 78; והשוו הלכת הרשטיק, בעמ' 434). עם זאת, אין מחלוקת כי פרק הזמן הסביר נגזר מנסיבות העניין. לא הרי חוזה שתוקפו לשנה אחת האמור להיות מחודש מדי שנה, בגדרו נקבע כי ככל הנראה תקופת ההודעה הסבירה היא של חצי שנה (עניין למיט, בפסקה 6 להחלטה) כחוזה בגדרו טרם עלה בידי המפיץ להחזיר את השקעותיו או לראות את פרי עמלו. במקרה אחרון מעין זה עשויה התקופה להתארך אף מעבר לשנה (ראו לדוגמא ת"א (מחוזי ת"א) 1902/08 דנשר בע"מ נ' Banketbakerij Merba B.V., [פורסם בנבו] מיום 17.4.13, בגדרו נקבע שתקופת ההודעה המוקדמת הסבירה היא שישה עשר חודשים, לנוכח התקופה הלא ארוכה בגדרה נהנה התובעת מחוזה ההפצה). מאידך, כאשר תקופת הפעילות הארוכה איפשרה לסוכן ליהנות מפרי השקעתו, הרי ש"מטרתה של תקופת הודעה מוקדמת אינה מיצוי פירותיה של הקמת מערך השיווק, שהופקו מכבר, אלא מתן תקופת היערכות בלבד" (הלכת ורור, בפסקה לה לפסק-הדין).
- היחסים שבין סוכן ליצרן זכו בינתיים לעיגון חקיקתי במסגרת חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012 (להלן: "חוק חוזה סוכנות"). לחוק זה אין תחולה במקרה דנא, מאחר והוא נכנס לתוקף לאחר שהתפרדה החבילה. עם זאת, ניתן ללמוד מהוראות החוק כי על פי השקפת המחוקק העדכנית זכאי כל צד לחוזה סוכנות לסיימו בהודעה מוקדמת "בתוך זמן סביר מראש ובכתב", כאשר תקופת ההודעה המוקדמת המירבית שקבע המחוקק היא בת שישה חודשים, לחוזה שחל בין הצדדים במשך שש שנים ומעלה (סעיף 4(א)(7) לחוק חוזה הסוכנות). יחד עם זאת, קובע החוק כי הסוכן יהיה זכאי לפיצוי מה"ספק" (היצרן או היבואן) בשל התקשרויות של הספק עם לקוחות חדשים או בשל גידול משמעותי בהיקף עסקי הספק עם לקוחות קיימים, ובלבד שעלה בידי הסוכן להוכיח כי הוא היה הגורם היעיל להתקשרות וכי זו הניבה פירות לספק גם לאחר תום תקופת חוזה הסוכנות. לבית המשפט ניתנה סמכות להפחית את סכום הפיצוי או לא להעניקו כלל אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן. במקרה של מתן פיצוי עשוי הסוכן לזכות לפיצוי המחושב על פי תקרה של 12 חודשי רווח (סעיף 5 לחוק חוזה הסוכנות). קביעות אלה מושפעות מהוראות הדירקטיבה של האיחוד האירופאי בעניין סוכן מסחרי עצמאי (Council Directive 86/653/EEC of 18 December 1986 on the coordination of the laws of the Member States relating to self-employed commercial agents; להלן: "הדירקטיבה"). על פי דברי ההסבר להצעת החוק ביקש המחוקק לחרוג מהמצב המשפטי השורר, לפיו "הסכמי הסוכנות בישראל נשענים על אדנים הכללים, ובעיקר על דיני החוזים" (הצעת חוק זכויות הסוכן המסחרי ומעמדו, התשע"א-2011, ה"ח הכנסת, 404, מיום 25.7.11, בעמ' 230). מכאן שעל פי חוק חוזה סוכנות היתה תקופת ההודעה המוקדמת עומדת על ששה חודשים בלבד, אולם בד בבד עשוי היה הסוכן לזכות בפיצוי בגין השוק שיצר עבור היצרן, בכפוף להוכחה כי היה הגורם היעיל ביצירתו ובכפוף להוכחת שיעורו של הרווח הממוצע בשלוש השנים שקודם לביטול ההתקשרות (סעיף 5(ב) לחוק חוזה הסוכנות).
במאמר מוסגר יוער כי על פי הדירקטיבה זכאי הסוכן להודעה מראש של עד לשלושה חודשים, לפי מפתח של חודש לשנת התקשרות, כאשר למדינות החברות ניתנת האפשרות להגדיל מכסה זו עד לששה חודשים (סעיף 15 לדירקטיבה). כמו כן זכאי הסוכן לשיפוי (indemnity) המחייב הוכחת תנאים מקדימים ומבוסס על דרך חישוב הדומה לזו שנקבעה בסעיף 5 לחוק חוזה סוכנות (סעיף 17(2) לדירקטיבה) או לפיצוי (compensation) המצריך הוכחה כי בפועל נמנעו מהסוכן הרווחים להם היה זכאי תוך שהיצרן קוטף רווחים ניכרים מהתנהלותו, ולחלופין – השבת השקעותיו של הסוכן, אם זה לא זכה לכסותן (סעיף 17(3) לדירקטיבה). לסוכן עומדת האפשרות לזכות בשיפוי או בפיצוי, אך לא בשניהם (סעיף 17(1) לדירקטיבה; ראו גם, על דרך הדוגמא, תקנה 17 לתקנות שחוקקו באנגליה בעקבות הדירקטיבה: The Commercial Agents (Council Directive) Regulations 1993). מעיון בדברי חקיקה אלה עולה כי במדינות אירופה קמה לסוכן זכות משולבת להודעה מוקדמת של עד ששה חודשים (ולכל הפחות עד שלושה חודשים), ולשיפוי או פיצוי המצריכים עמידה בנטל הוכחה לא פשוט[3]. המחוקק הישראלי בחר בדרך של ה"שיפוי", אלא שגם זו היתה מחייבת הוכחת מספר תנאים מקדימים לצורך הזכיה בו, ובכלל זה הבאת ראיות אודות מידת התרומה של הסוכן לגידול בשוק הלקוחות והוכחת שיעור הרווח שצבר הסוכן כתוצאה מפעילותו בשנים שקודם להיפרדות. ספק אם תנאי החוק התקיימו במלואם במקרה דנא.
- עניין אחרון שיש להידרש לו בהקשר זה, אף אם הוא בבחינת הקדמת המאוחר, נוגע לזכויות הקנייניות במוניטין. בהקשר לסוגיית הזכות הקניינית במוצרים המשווקים נקבע כי סוכנות "ולו גם סוכנות בלעדית וארוכת ימים, אינה מקנה לסוכן כל זכות קנינית בסוכנות ומכמניה (לרבות מוניטין), זכות להתמיד בה ולכפות את עצמו על היצרן" (הלכת טרבנול, בעמ' 680). הקשר בין הסוכן ליצרן מעניק לסוכן זכויות חוזיות בלבד (שם, עמ' 681). המוניטין של המוצר שייך ליצרן בלבד, ולסוכן אין חלק בו (שם, עמ' 683). אף אם הסוכן סייע ליצרן לבנות את המוניטין, הרי שבניית המוניטין אינה אלא מתפקידו של הסוכן ואין בה כדי להקנות לו זכות קניינית במוניטין עצמם (שם, עמ' 684). על סוכן הטוען לזכות במוניטין, על אף קיומו של כלל רחב זה, מוטל הנטל להוכיח שהמוצר מזוהה איתו ולא עם היצרן (שם, עמ' 685).
ניתן איפוא לומר כבר עתה כי השלכת קביעות אלה למקרה דנא מביאות למסקנה כי על חיים לוי להוכיח שהמוניטין של כלי הרכב הנמכרים באמצעותו הוא מוניטין שלה, קרי: שהלקוחות מבקשים לרכוש רכבים מאחר ואלה משווקים על ידי חיים לוי, ללא כל קשר לשאלה אם מדובר ברכב של יצרן פלוני או אלמוני. למותר לציין שטענה זו לא הוכחה, והיא נחזית להיות מופרכת על פניה. דומה כי אין כל קושי לקבוע כי אדם הרוכש רכב חדש מעוניין בדרך כלל ברכב מתוצרת יצרן מסויים (בין אם מדובר ביצרן אירופי, אמריקאי או מהמזרח הרחוק), ולעתים מזומנות מבקש הוא לרכוש דגם מסויים של אותו יצרן. אחת היא לו אם מדובר ברכב המיובא על ידי קרסו או לובינסקי, ואם הרכב משווק על ידי סוכן פלוני או אלמוני. ההנחה כי מאן דהו רוכש "רכבי חיים לוי" היא הנחה המצריכה ביסוס ראייתי ממשי ביותר, ולא הונחה לה כל תשתית.
- טענות הצדדים ידונו להלן על רקע סקירה זו של המצב המשפטי השורר.
ביטול ההסכם
- כאמור, לא הוצגו הסכמים בכתב שנערכו בין הצדדים לפני שנת 1999, ונראה שההתקשרות ביניהם באותה תקופה נעשתה בעל-פה והושתתה על האמון ששרר באותה עת בין חיים לוי ז"ל לבין בני משפחת קרסו. בשנת 1999 התנהל משא-ומתן בין הצדדים, בסופו נחתמו שני הסכמים בין הצדדים: חוזה הסוכנות וחוזה המוסך.
- מדרך הטיעון שבכתב התביעה ניתן היה להסיק כי חוזה הסוכנות הוא חוזה ההתקשרות העיקרי בין הצדדים, וחוזה המוסך הוא הנספח לו. על יסוד תפיסה זו נטען, בין היתר, כי מטעם זה יש לראות את הקביעות שבחוזה הסוכנות כחלות גם על חוזה המוסך, ובכלל זה הקביעות הנוגעות לתקופת ההתקשרות. בפועל לא כך הם פני הדברים, ולו מהבחינה הכלכלית. על פי הנספח לחוות-הדעת מטעם התובעת ("הערכת שווי" שערך המומחה מטעם התובעת), מעלה הניתוח הפיננסי המבוסס על הדו"חות הכספיים של החברה כי כ-80% מהכנסות החברה מיוחסות להפעלת המוסך המורשה ורק 20% מההכנסות מיוחסות למכירות רכבים ואביזרים. קביעה זו של המומחה מטעם התובעת אינה נוקבת במדויק את חלקה של הסוכנות לשיווק הרכבים בהכנסות התובעת, שכן היא כוללת גם את מכירת האביזרים יחד עם ההכנסות משיווק הרכבים. עיון בדו"חות הכספיים (נ/1) ובניתוח שערך המומחה מטעם הנתבעת בחוות דעתו, המשקף אחד לאחד את העולה מהדו"חות הכספיים, מעלה שבפועל עמדו ההכנסות מהסוכנות על בין 8-7% מסך הכנסות החברה (עמ' 6 לחוות-הדעת). מכאן שההכנסות מהסוכנות היו טפלות להכנסות מהמוסך, ומבחינה כלכלית ההתקשרות החשובה יותר שבין הצדדים היתה זו שעניינה במוסך.
עם זאת, אין מחלוקת כי לעובדה שחיים לוי שימשה כסוכנות של קרסו נודעה השפעה על לקוחות פוטנציאליים. לעניין זה הבהיר גם אסף ספקטור בעדותו כי העובדה שהמוסך צמוד לסוכנות למכירת רכב מאפשרת לבעל הסוכנות והמוסך "לשדר" ללקוחות הרוכשים רכבים חדשים "שהוא המקום שאליו הם צריכים לבוא", ויש להניח שיש בכך להגדיל את נתח השוק של חברה שהיא בעלת סוכנות עם מוסך גם יחד (עמ' 443-442 לפרוטוקול; יחד עם זאת ציין ספקטור שאין פירושו של דבר כי ללא סוכנות יקטנו הכנסותיו של המוסך).
- כפי שיובהר להלן, נקבעו בחוזה המוסך תניות ברורות וחד-משמעיות המאפשרות את ביטולו. חוזה המוסך שנחתם בשנת 2010 אף איפשר את ביטול ההסכם באופן חד-צדדי וללא כל הנמקה. כאמור, חוזה המוסך משקף את ההתקשרות שהניבה לתובעת למעלה מ-90% מהכנסותיה. על פי הגישה המוצעת על ידי התובעת, הרואה בשני החוזים כחטיבה אחת על אף השוני שביניהם, ניתן היה לטעון כי לאור התפיסה הכלכלית לפיה ההתקשרות העיקרית היא דווקא זו שעניינה במוסך הרי שניתן להחיל את הוראות סיום הסכם המוסך גם על הסכם הסוכנות. מכאן תנבע לכאורה המסקנה כי ניתן היה לבטל את חוזה הסוכנות ללא כל הנמקה. עם זאת, מאחר והצדדים בחרו לנתח את ביטול ההתקשרות שביניהם באספקלריה של חוזה הסוכנות תחילה, ייבחנו תחילה תניותיו של הסכם זה והשאלה אם ובאילו תנאים ניתן היה לבטלו. רק לאחר מכן תיבחן שאלת ביטול חוזה המוסך.
לאחר בחינת הוראות ההסכמים יסקרו גם המגעים שנעשו בין הצדדים לאחר תום התקופה החוזית. על רקע הקביעה שתדון להלן, לפיה הסכם הסוכנות אינו אלא חוזה לתקופה קצובה, ניתן היה לטעון כי לא נודעת עוד חשיבות לשאלה זו. עם זאת נראה שיש מקום להידרש לשאלה עובדתית זו ממספר טעמים: האחד נוגע להנחה כי עם תום ההסכם משנת 1999 הוטלה על הצדדים החובה להיכנס למשא-ומתן בעניין חידוש היחסים שביניהם. מכאן שיש לבחון מה הביא ל"התפוצצות" המשא-ומתן. השני עניינו בטענות בדבר משבר האמון בין הצדדים והשפעתו על ההחלטה לביטול ההסכמים, נושא המצריך בחינה של ההתרחשויות. השלישי נשען על העובדה שהצדדים המשיכו בתקופת הביניים בקיום הוראות החוזה משנת 1999, ולהשפעה האפשרית של התנהלות זו על היחסים החוזיים שבין הצדדים. כאמור, סוגייה זו תידון לאחר בחינת התניות שבהסכמים בנוגע לאפשרות להבאתם לסיום.