החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיאה כב' השופטת שרה דברת) מיום 5.9.2018 בתיק פר"ק 57855-01-18. המבקשת היא בעלת נכס בחיפה אשר הושכר לצורך הקמת אולם תצוגה למכירת מטבחים. החברה השוכרת הפרה את החוזה כשחדלה לשלם את דמי השכירות למבקשת, ולאחר ביטול החוזה על ידי המבקשת התפנתה השוכרת מהמושכר כשהיא משאירה בו את תכולת אולם התצוגה. במסגרת הליך הבראה נמכרה פעילות החברה השוכרת, כולל הציוד השייך לה. המבקשת טענה לזכות עיכבון על הציוד שנותר במושכר, וסירבה לשחררו לחזקת החברה הרוכשת. בית המשפט קמא דחה את הטענה לזכות עיכבון, והורה למבקשת להעביר את הציוד והתכולה לידי החברה הרוכשת. מהטעמים שיפורטו להלן הגעתי למסקנה כי בדין החליט בית המשפט קמא את אשר החליט, ועל כן דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עובדות המקרה
1. בחודש יוני 2014 נחתם הסכם שכירות בין חברת אריגים תוצרת ארצנו בע"מ (להלן: "המבקשת" או "אריגים"), לבין חברת דקור-רהיט (2002) 1989 בע"מ (להלן: "השוכרת"), במסגרתו השכירה אריגים לשוכרת נכס בחיפה, לצורך הקמת אולם תצוגה לשם שיווק ומכירת מטבחים ומוצרים נלווים (להלן: "אולם התצוגה").
2. השוכרת הפרה את ההסכם משחדלה לשלם דמי שכירות בעבור אולם התצוגה ונותרה חייבת לאריגים סך של 2,579,233.71 ש"ח. ביום 17.9.2017 נחתמה תוספת להסכם, בו הגיעו הצדדים בין היתר להסכמות בדבר סכום החוב שישולם, אך גם בהסכמות אלה לא עמדה השוכרת. בעקבות זאת, ביום 4.1.2018 הגישה אריגים בקשה למתן צו פירוק כנגד השוכרת. בתגובתה לבקשת הפירוק ציינה השוכרת כי אמנם הצדדים הגיעו להסדר לפיו יפונה אולם התצוגה ביום 31.12.17, אולם השוכרת עמדה על כך כי תכולת אולם התצוגה תיוותר בבעלותה.
3. בסמוך לאחר מכן נקלעה השוכרת להליכי חדלות פירעון, ועורכי הדין מור נרדיה וליזה חדש, מונו כנאמנים לשוכרת (להלן: "הנאמנים"). ביום 11.4.2018 אישר בית המשפט של פירוק את מכירת פעילות השוכרת והציוד השייך לה לחברת אבן ירקן בע"מ. חברת אבן ירקן בע"מ המחתה את זכותה לי.א דקור תעשיות 2013 בע"מ (להלן: "הרוכשת"). ביום 24.4.2018 נחתמה פסיקתא לפיה המכר בוצע לפי סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968 כשהוא נקי מכל חוב, שעבוד, עיקול או זכויות צד ג' כלשהן. אריגים מצדה, סירבה לשחרר לרוכשת את הציוד שנשאר באולם התצוגה, בטענה שעומדת לה זכות עיכבון. הציוד בו מדובר כולל מכשירי חשמל למיניהם, ברזים וכיורים (מפורקים) וריהוט (כיסאות ושולחנות) (להלן: "ציוד אולם התצוגה" או "הציוד"). בעקבות זאת, הגישה הרוכשת לבית המשפט קמא בקשה להורות לאריגים לאפשר לה לתפוס חזקה בציוד.
4. הרוכשת טענה בבית המשפט קמא כי רכשה את ציוד אולם התצוגה בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר, וכי לא קמה לאריגים זכות עיכבון. זאת ועוד, אף אם קמה זכות עיכבון נטען כי אריגים ויתרה על זכות זו, עת לא התנגדה למכירת הציוד למבקשת, לא ציינה קיומה של בטוחה בדמות זכות עיכבון, ולא פנתה לנאמנים בטענה לזכות זו עד לאחר שבית המשפט קמא חתם על פסיקתא המאשרת את מכירת מכלול הפעילות והציוד של השוכרת לרוכשת. הנאמנים והכונס הרשמי (להלן: "הכנ"ר") תמכו בעמדת הרוכשת. אריגים מנגד, טענה לזכות עיכבון בציוד מכוח סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), ולהיותה נושה מובטחת מכוח סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל"). עוד טענה אריגים כי ציוד אולם התצוגה כלל לא נמכר לרוכשת.
פסיקת בית המשפט קמא
5. ביום 5.9.2018 קבע בית המשפט קמא כי לאריגים לא עומדת זכות עיכבון והורה על העברת כל ציוד אולם התצוגה לידי החברה הרוכשת. בנוסף, נקבע כי גם לו הייתה קמה לאריגים זכות עיכבון ביחס לציוד, הרי שזו בהתנהלותה ויתרה על הזכות, וזאת משני טעמים: ראשית, בתביעת החוב שהוגשה על ידי אריגים אין התייחסות לזכות העיכבון ולא נטען להיותה נושה מובטחת; שנית, אריגים לא פנתה לנאמנים או לשוכרת בטענה כי עומדת לה זכות עיכבון, והטענה הושמעה לראשונה כשלושה שבועות לאחר שבית המשפט אישר את מכירת מכלול הפעילות והציוד לרוכשת.
בקשת רשות הערעור
6. כהערה מבואית, יש לציין כי אריגים הגישה את השגותיה על החלטתו של בית המשפט קמא גם בדרך של בקשת רשות ערעור וגם בדרך של ערעור בזכות. לאחר שהגישו הצדדים את תגובותיהם בנושא, ניתנה ביום 11.4.2019 החלטתה של כב' הרשמת שרית עבדיאן לפיה הדרך הנכונה להשיג על החלטת בית המשפט קמא היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. לפיכך, בקשה זו נידונה לפניי בדרך זו.
7. אריגים פנתה, אם כן, בבקשה לבטל את החלטת בית המשפט קמא, ולקבוע כי עומדת לה זכות עיכבון ביחס לציוד מכוחו של סעיף 19 לחוק התרופות. לטענתה, די בעצם הפרת החוזה, ובכך שבידי הנפגע נכס שהגיע לידיו אגב ההתקשרות שהופרה, כדי שהנפגע יהיה רשאי לעכב את אותו נכס.
8. זאת ועוד, אריגים טוענת כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו בכך שלא נתן דעתו להוראת סעיף 5 לתוספת ההסכם בין הצדדים מיום 17.9.2017. הסעיף קובע, לטענת אריגים, כי ככל ותבקש השוכרת לעזוב את אולם התצוגה לפני יום 31.12.2018, יהיה עליה להעביר את תכולת אולם התצוגה לידי אריגים. משום שהשוכרת אכן עזבה לפני התאריך הנקוב, טוענת אריגים כי על הציוד לעבור לחזקתה ולבעלותה. בנוסף, נטען כי בהסכם הוראות רבות נוספות המתייחסות לציוד אולם התצוגה.
9. עוד מוסיפה אריגים כי השוכרת עזבה את אולם התצוגה לאחר שהיא עצמה הודיעה כי אין ברצונה להמשיך להחזיק בו, והותירה את הציוד במקום. לכן, אריגים תפסה חזקה במושכר ובציוד מכוח זכותה על פי החוזה ועל פי הדין. בנוסף, טוענת אריגים כי לפי סעיף 8.3 להסכם המכר בין הרוכשת לבין הנאמנים, הרוכשת למעשה ויתרה על ציוד אולם התצוגה, שכן היא הסכימה שאי קבלת הציוד לא תגרע או תפחית מהתמורה המגיעה לה.
10. יתר על כן, אריגים טוענת כי שגויה הקביעה כי גם לו הייתה עומדת לה זכות עיכבון, הרי שהיא "וויתרה" על זכות זו מכיוון שלא הזכירה טענה זאת במסגרת תביעת החוב שהגישה. לטענת אריגים, העובדה שזכות העיכבון לא צוינה בתביעת החוב אין בה כדי להפקיע זכות קניינית המוקנית לה על פי דין. בנוסף, מציינת אריגים כי תביעות החוב הוגשו במסגרת הליך הבראה לצרכי הצבעה בלבד, ואין בהן משום הכרעה סופית בדבר החוב או מעמדו. לפיכך, אין לראות לשיטתה באי העלאת הטענה לזכות עיכבון במסגרת תביעת החוב משום זניחת הטענה.
דיון והכרעה
11. בקשת רשות הערעור מעוררת שתי שאלות מרכזיות: ראשית, האם לאריגים עומדת זכות עיכבון בציוד אולם התצוגה? שנית, בהנחה שעומדת לאריגים זכות עיכבון, האם היה עליה ליידע את הנאמנים או את השוכרת בדבר טענתה לזכות עיכבון בציוד עובר למכירת הציוד לרוכשת, ואם כן מה ההשלכות של אי מסירת הודעה כאמור? להלן אתייחס לשאלות אלה כסדרן.
האם לאריגים עומדת זכות עיכבון בציוד אולם התצוגה?
12. סעיף 11 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 הוא הסדר המסגרת לעניין דיני העיכבון. סעיף זה מבהיר מהם מאפייניה של זכות העיכבון, כיצד היא נוצרת ומהם הכללים להפעלתה. הוא אינו מהווה כשלעצמו מקור נורמטיבי מכוחו יכולה להיווצר זכות לעיכבון במקרה קונקרטי, ואולם הוא מכיר בשני מקורות נורמטיביים מכוחם יכולה לקום זכות עיכבון: האחד הוא הדין (סעיף 11(א) לחוק המיטלטלין: "עיכבון הוא זכות על פי דין ..."), השני הוא הסכם (סעיף 11(ה) לחוק המיטלטלין: "כן יחולו הוראות סעיף זה על עיכבון על פי הסכם, כשאין בהסכם הוראות אחרות לענין הנדון"). ככל שעומדת לנושה זכות עיכבון על פי אחד מהמקורות הללו, באפשרותו להוסיף להחזיק בנכס המעוכב "כערובה לחיוב עד שיסולק החיוב" (סעיף 11(א) לחוק המיטלטלין), וזאת גם אם החייב נקלע בינתיים להליכי חדלות פירעון (סעיף 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל).
13. אריגים טוענת בבקשת רשות הערעור כי קמה לה זכות עיכבון בציוד אולם התצוגה הן מכוח הוראות ההסכמים שבין הצדדים והן מכוח סעיף 19 לחוק התרופות. ואולם, הטענה לקיומו של עיכבון הסכמי לא הועלתה בבית המשפט קמא, וכבר מטעם זה ראוי לדחותה (בתשובה מטעם אריגים לבקשת הרוכשת צוין אומנם כי העיכבון הנטען הוא "בהתאם להוראות הדין ומכוח ההסכם", ואולם הדברים נאמרו ללא הפניה להוראה כלשהי בהסכמים שבין הצדדים. בהשלמת הטיעון שהגישה אריגים ההסתמכות היא על סעיף 19 לחוק התרופות בלבד. רק בבקשת רשות הערעור ניתן למצוא הפניה להוראות שונות בהסכמים עצמם). מעבר לדרוש אציין כי עיון בהוראות ההסכמים אליהן הפנתה אריגים (ובכללם סעיף 5 לתוספת להסכם בין הצדדים מיום 17.9.2017) מעלה כי הן אינן מקנות זכות לעיכבון בנסיבות בהן עסקינן (כך, למשל, סעיף 5 האמור מעניק אופציה לשוכר לקצר את תקופת השכירות, ולהביאה לסיום ב- 31.12.2018. השוכרת כלל לא עשתה שימוש באופציה זו, אלא התפנתה מהמושכר כשנה לפני כן, על פי דרישת אריגים). מכאן שגורלה של בקשת רשות הערעור יוכרע על פי הטענה לקיומו של עיכבון מכוח הוראת סעיף 19 לחוק התרופות בלבד.
14. סעיף 19 לחוק התרופות קובע כי לנפגע מהפרת חוזה קיימת זכות עיכבון על נכס שקיבל בעקבות החוזה. החיוב המובטח על ידי העיכבון הוא כל סכום המגיע לנפגע בעקבות הפרת החוזה. אביא את הסעיף כלשונו:
קיבל הנפגע עקב החוזה נכס של המפר שעליו להחזירו, תהא לנפגע זכות עיכבון באותו נכס כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המפר עקב ההפרה.
15. החלתו של סעיף 19 לחוק התרופות על ענייננו מחייבת להכריע בשאלה האם הציוד בו עסקינן התקבל על ידי אריגים "עקב החוזה". האם די בעובדה כי מבחינה עובדתית התגלגל הציוד לידיה של אריגים בעקבות ההתקשרות החוזית להשכרת אולם התצוגה? או שמא מציב הסעיף דרישה מחמירה יותר, בה אריגים אינה עומדת, לפיה עליה להצביע על כך שעמדה לה זכות מכוח ההתקשרות החוזית לכך שהציוד יימסר לידיה?
16. בנתחה את הוראות העיכבון המצויות בחקיקה האזרחית הישראלית מבחינה פרופ' נינה זלצמן בין שלוש גישות לגבי עוצמת הזיקה בין החיוב המובטח לבין הנכס המעוכב: הגישה הראשונה, דורשת זיקה הדוקה במובן זה "שהחיוב הנערב מכוחה של הזכות "נולד" מן הנכס המהווה אובייקט למימוש הזכות, כגון שהחיוב נוצר עקב מלאכה או שירות שביצע הנושה בנכס או בקשר לנכס". להלן תכונה זיקה מסוג זה: "זיקת השבחה"; הגישה השנייה, מסתפקת בזיקה רופפת יותר, כך "שהחיוב נצמח מאותה עסקה במסגרתה קיבל הנושה את החזקה בנכס, אף שאין הוא נובע במישרין מן המלאכה שביצע בנכס או מן השירות שנתן לחייב בקשר לנכס". להלן תכונה זיקה מסוג זה: "זיקת עסקה"; הגישה השלישית, היא הגישה המקלה, במסגרתה "תוענק לנושה זכות עיכבון כללית, אפילו לא נוצרה זיקה כלשהי בין הנכס שהוא מעכב לבין החיוב שהוא דורש מן החייב את סילוקו". להלן תכונה זכות עיכבון אשר אינה דורשת כל זיקה לחיוב המובטח "זכות עיכבון כללית" (ראו נינה זלצמן, עיכבון 23 (1998) (להלן: "זלצמן")). בהמשך ספרה היא מבהירה כי זכויות העיכבון הסטטוטוריות שבמשפט הישראלי הפרטי דורשות, ככלל, קיומה של לפחות זיקת עסקה לחיוב המובטח, ועל כן אינן בגדר זכויות עיכבון כלליות (זלצמן, 73 -75).
בבואה לנתח את סעיף 19 לחוק התרופות מבהירה פרופ' זלצמן כי הוראת עכבון סטטוטורית זו היא בבחינת בן חורג להוראות החוק המקנות זכויות עיכבון, המתייחסות בדרך כלל להתקשרויות מסוימות, כגון חוזה קבלנות (ראו סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד-1974) או חוזה שליחות (ראו סעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965), במסגרתן קיימת הצדקה עניינית להקניית זכות עכבון למבצע עבודה או לנותן שירות. לעומת זאת, סעיף 19 לחוק התרופות מתייחס לכל נפגע מהפרת חוזה, כאשר ספק אם קיימת הצדקה חברתית מיוחדת לתת זכות עיכבון לנפגע בשל הפרת חוזה רק משום שהוא מחזיק בעת ההפרה נכס שקיבל עקב החוזה, ולהעדיפו עקב כך על נפגע אחר שאינו מחזיק בנכס של המפר. לפיכך סוברת פרופ' זלצמן כי אם מבקשים בכל זאת להצדיק את העמדתו של סעד עצמי מסוג עיכבון לרשותו של נפגע בשל הפרת חוזה, "ראוי לפחות לפרש את ההוראה הנ"ל באופן שהזכות לעכב תוגבל רק למצבים שהנפגע יכול להצביע על "זיקת החזקה" ממשית שלו לנכס, לאמור: שקיבל את הנכס עקב החוזה כתמורה חוזית, או כחלק מהתמורה החוזית; או שקיבל את הנכס לצורך ביצוע עבודה בו או לשם מתן שירות בקשר אליו אותם התחייב ליתן למפר על-פי החוזה" (זלצמן, עמודים 52-51). במילים אחרות, פרופ' זלצמן מציעה לפרש את לשון "קיבל הנפגע עקב החוזה" שבסעיף 19 לחוק התרופות בצמצום, תוך שלילת הפרשנות המבקשת לראות בה זכות עיכבון כללית – פרשנות אשר אינה דורשת זיקה כלשהי בין הנכס המעוכב לבין החוב המובטח.
17. גם המלומדים ורדה אלשיך וגדעון אורבך מזהירים מפני הגדרה רחבה של זכות העיכבון הצומחת לפי סעיף 19 לחוק תרופות, וזאת מהטעם שהדבר עשוי להקנות עדיפות בחדלות פירעון לנושה בלתי מובטח של החברה, המצליח באופן מקרי לשים ידו על נכסיה. תוצאה זו אינה רצויה לשיטתם, שכן היא עלולה להביא לחריגה דרסטית מעקרון השוויון בין הנושים (ורדה אלשיך וגדעון אורבך הקפאת הליכים 317-316 (מהדורה שניה, טובה אולשטיין עורכת, 2010)).
18. בית משפט זה נדרש לפרשנות סעיף 19 לחוק התרופות בע"א 4588/06 אלוניאל בע"מ נ' כונס הנכסים, עו"ד שי גרנות (30.9.2009) (להלן: "עניין אלוניאל"). באותו עניין הכיר אומנם כבוד השופט אשר גרוניס (כתוארו דאז) בזכות עיכבון בהתבסס על סעיף 19 לחוק התרופות, ואולם הדגיש כי ההכרה בקיומה של הזכות באותו מקרה נובעת מכך שהחיוב המוגן (זכות להשתתפות בהשקעות להתאמת המושכר) נוצר בשל עבודות שבוצעו בנכס המושכר, והביאו להשבחתו (כלומר, מתקיימת זיקת השבחה). עוד ציין השופט גרוניס כי במצב דברים זה, נראה כי גם התומכים בצמצום זכות העיכבון לנפגע מהפרת חוזה, יסכימו שיש הצדקה להכיר בקיומה של זכות עיכבון. בנוסף, בעניין אלוניאל, דובר על זכות עיכבון בנכס המושכר עצמו, שאין חולק כי הגיע לחזקת השוכרת-המעכבת בהתאם לחוזה (דהיינו שהתקיימה זיקת עסקה).
19. לא כך בענייננו. במקרה דנן, הזיקה הקיימת בין הנכס המעוכב לבין ההתקשרות החוזית בין הצדדים היא רופפת, וקיימת רק במובן זה שהנכסים המעוכבים (מכשירי חשמל למיניהם, ברזים וכיורים שפורקו ופריטי ריהוט שונים) היו מצויים באולם התצוגה שהושכר על ידי אריגים לשוכרת, ונתפסו על ידי אריגים עם השבת החזקה בו לידיה. ויובהר, הנכסים המעוכבים לא הותקנו באולם התצוגה על פי דרישתה של אריגים, ולאריגים לא הייתה כל זכות כי יימצאו בו; אריגים לא ביצעה כל עבודה בנכסים המעוכבים, ולא תרמה להשבחתם; התגלגלות הנכסים המעוכבים לידיה של אריגים היא לפיכך מקרית לחלוטין. היא מקיימת אומנם קשר סיבתי עובדתי להתקשרות החוזית (במובן זה שאלמלא היה נקשר חוזה בין הצדדים לא היו נכסים אלה מגיעים לידי אריגים), ואולם אין בה לא את זיקת ההשבחה (נכסים בהם בוצעה עבודה בעקבות החוזה במסגרתו נוצר החיוב) ואף לא זיקת עסקה (נכסים שהיה על המפר למסור לנפגע כחלק מביצוע העסקה שייצרה את החיוב) שהתקיימו שתיהן בעניין אלוניאל. במצב דברים זה אין לומר כי ציוד אולם התצוגה התקבל על ידי אריגים "עקב החוזה", במובן הדרוש על מנת להקים זכות עיכבון במסגרת סעיף 19 לחוק התרופות.