באשר לטענת התובע 1, בדבר הפחתה בשכרו בגובה של 1,800 ₪, הנתבעת הוסיפה, שמתלושי השכר עולה כי לא בוצעה כל הפחתה והשכר שולם במלואו. בהודעה לעובד של התובע 1, הוסיף זה האחרון בכתב ידו ובשלב מאוחר לחתימה על ההודעה לעובד, שהוצאות הרכב יגולמו על ידי החברה. כשהתגלה הדבר לאחר כשבועיים, נאמר לתובע 1 שהתוספת לא מקובלת והוא הסכים לכך. לראיה, בכל חודשי עבודתו, התשלום בגין הרכב לא גולם, וזאת ללא כל טרוניה מצידו.
38. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. ונסביר.
39. כפי שקבענו לעיל, ההצעה בדבר ההעלאה בשכר בסך- 2,000 ₪ נותרה בגדר הצעה ותו לא. לפיכך, טענתו של התובע 1 בעניין זה נדחית.
40. באשר לגילום הוצאות הרכב – ועל מנת לעמוד על הדברים לאשורם – נפנה לאמור בהודעה לעובד. בהודעה זו נכתב ברכיב הנסיעות/רכב כדלקמן:
" 3,000 – נסיעות + רכב מגולם בתוך 16,000 ברוטו.
1,600 לפי הסכם קודם".
מר יותם, העיד בעניין זה כך:
"ש: לגבי ההודעות לעובד, תסתכל על של חיים סול, האם כל מה שכתוב כאן נכתב על ידך?
ת: מה שכתוב "רכב מגולם בתוך 16000" זה לא שלי. כל היתר כן" (ראו ע' 33 ש' 17-19 לפרוטוקול).
הנה כי כן, מר יותם, שכתב את ההודעה לעובד וחתם עליה, העיד כי הוא לא כתב כלל את המילים "רכב מגולם", ועדותו בעניין זה הייתה אמינה עלינו. עדותו של מר יותם, משתלבת עם האמור בתצהירו של הנתבע 3, ולפיו התובע 1 הוסיף בכתב ידו בהודעה לעובד, בשלב מאוחר לחתימה על ההודעה, את הכיתוב לפיו הוצאות הרכב יגולמו על ידי החברה. אולם, כשהתגלה הדבר בחודש 3/2016 נאמר לתובע 1 שהתוספת לא מקובלת והוא הסכים לכך.
העובדה שהחל מחודש 3/2016 התשלום בגין הרכב לא גולם, וזאת מבלי שהתובע הלין על כך, ומכל מקום לא הוכיח כן, מחזקת את גרסת הנתבעת ותומכת במסקנה אליה הגענו.
זאת ועוד, גם המשך המשפט בהודעה לעובד "1,600 לפי הסכם קודם" - לא ברור כלל. אם הוסכם על גילום של 1,600 ₪, לא ברור מדוע התובע טען שהופחתו משכרו 1,800 ₪? ומדוע בתחשיב שערך התייחס לסך של 1,540 ₪ לחודש בלבד? אם מדובר על תשלום בסך של 1,600 ₪ בזיקה להסכם קודם, מדוע לא הוצג אותו הסכם קודם? ובתוך כך, מה מהותו של התשלום בהסכם הקודם? – שאלות אלו נותרו ללא מענה והדבר פועל לחובת התובע.
41. נוסיף ונציין כי התובע 1 העיד בעניין גילום הרכב הנטען, עת נשאל:
"ש: אתה כותב כי כל חודש הופחת משכרך 1,800 ₪, בעבור הרכב. תוכל להציג את ההפחתה בתלושים? אני מציג לך את התלושים שלך.
ת: מעיין בתלושים. רק בחודש פברואר אני רואה את זה" (ראו ע' 21 ש' 15-17 לפרוטוקול).
יוצא אפוא, שבעדותו בבית הדין התובע חזר בו מטענותיו, למעט באשר לחודש 2/2016. עיון בתלוש חודש 2/2016, מעלה כי בחודש זה לא מופיע בתלוש השכר "שווי שימוש" או כל הפחתה בשכר.
42. בהמשך עדותו של התובע 1, העלה גרסה נוספת ולפיה "הובטח לי בע"פ תוספת של 1,800 ₪, על הרכב" (ראו ע' 22 ש' 6 לפרוטוקול – ההדגשה אינה במקור – מ.ק). מכאן, שהתביעה ברכיב זה כבר אינה מתבססת על ההודעה לעובד כי אם על הבטחה בעל פה. הבטחה שלא נתמכה בראיה כלשהי.
43. לאור האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה בגין הפרשי שכר.
פיצוי בגין אי קיום שימוע ו/או פיצויי הסתמכות
44. התובעים טענו בכתב התביעה כי פוטרו מעבודתם מבלי שנערך להם שימוע.
כך גם, בהודעה לעובד שנכתבה ונחתמה על ידי מנכ"ל הנתבעת דאז, מר יותם, מופיעה הוראת "ביטחון תעסוקתי" לפיה בכוונת החברה להעסיק את התובעים למצער לתקופה של 3 שנים.
לפיכך, התובעים עתרו לתשלום כדלקמן:
התובע 1 - סך של 81,535 ₪ (13,589 ₪ * 6 חודשים).
התובע 2 – סך של 104,251 ₪ (17,375 ₪ * 6 חודשים).
45. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי לתובעים נערכה שיחת שימוע. הנתבעים הוסיפו, כי לא הייתה כל התחייבות ליתן ביטחון תעסוקתי של 3 שנים לעובדי החברה, בפרט כאשר עסקינן בחברה אשר זה עתה רכשה את פעילותה ונכסיה של חברה אחרת שהגיעה למצב של הקפאת הליכים ומתחילה את דרכה מהתחלה כשעתידה אינו ברור.
מכל מקום, גם סעיף הביטחון התעסוקתי נחתם על ידי מר יותם בחוסר סמכות ומבלי לקבל את אישור הדירקטוריון לכך.
46. לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים וכלל הראיות, שוכנענו כי דין התביעה ברכיב זה להידחות. ונסביר.
47. שימוע – ההלכה הפסוקה כיום היא כי זכות הטיעון והשימוע כפי שגובשה במשפט המנהלי חלה גם על המשפט הפרטי. ככלל, מטרת השימוע היא לאפשר לעובד להזים את הטענות המועלות נגדו, להביא הוכחות לגרסתו ולנסות ולשכנע שלטענות כנגדו אין בסיס. מתכונת השימוע אינה אחידה והיא תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ובלבד שיתקיימו העקרונות הבסיסיים העומדים בבסיס הליך השימוע.
בפסק הדין שניתן בע"ע (ארצי) 93/07 גיורא ארבל – נ.א.ס.ס. נוירומקולר סטיליולשין סיסטמס בע"מ, (19.11.08) נקבע ע"י בית הדין הארצי כי בנסיבות אותו מקרה, שבו פוטר עובד במסגרת צמצומים, אין לפסוק לו פיצוי (אם כי הדבר קיבל ביטוי בפסיקת ההוצאות), זאת מן הנימוקים הבאים:
"..... בנסיבות העניין, אין בפגם שנפל כדי להצדיק פסיקת פיצוי כספי למערער. פיטוריו בוצעו משיקולים ענייניים וסבירים, ובמסגרת צמצומים שנעשו בחברה. העובדה כי החברה נתונה בקשיים כלכליים היתה ידועה למערער עוד טרם קבלת ההחלטה על פיטוריו. על פי קביעת בית הדין האזורי החברה נהגה בתום לב ובהגינות כלפי המערער, ועל כן אין לחייבה בפיצוי בגין אי עריכת שימוע כנדרש".
בע"ע (ארצי) 30226-06-13 קופת חולים מאוחדת - מיכאל בונדר (3.9.18), נקבע ע"י בית הדין הארצי כי:
"ההבנה שההחלטה על שינוי מבני - ובענייננו מיקור חוץ של המחלקה הסיעודית במרכז לדיור מוגן בו עבד המשיב - היא החלטה שבסמכות המעסיק ובתור שכזו איננה עומדת לביקורת ולבחינה על ידי בית הדין לעבודה (כל עוד לא עומדים בבסיסה שיקולים פסולים – ובענייננו אין טענה לשיקולים שכאלה) - איננה פוטרת את המעסיק מהחובות המוטלות עליו במסגרת יחסי עובד מעסיק שבינו לבין עובדיו, בדרך ליישום ההחלטה על שינוי מבני. כך לדוגמא, ההחלטה שיקבל המעסיק על הצורך בפיטורי צמצום בתהליך הבראה, איננה פוטרת את האחרון ממגבלות שמוטלות עליו מכוח חוק והסכם קיבוצי על פיטורי עובד, כמו גם מחובת השימוע קודם למימוש בפועל של כוונת הפיטורים.
עם זאת, לשימוע משמעות שונה בהתאם לשינוי המבני עליו החליט המעסיק תוך שימוש בפררוגטיבה הניהולית שבידיו. כך אין דומה שינוי מבני שבא לביטוי בהחלטה על סגירת מפעל או על מיקור חוץ של פונקציה שלמה מתוכו, לפיטורי התייעלות שבהם המסגרת התפעולית שבה מועסק העובד ממשיכה להתקיים בעקבות השינוי המבני, אם כי בכוח אדם מצומצם. כך, בעוד שבמקרה השני קיימת אפשרות להמשך העסקתו של העובד לאחר השלמת השינוי המבני באופן שיש לאפשר לעובד במסגרת השימוע לנסות ולשכנע את המעסיק להמשיך ולהעסיקו לאחר השינוי; הרי שבמקרה הראשון אפשרות שכזו, איננה קיימת" (ההדגשה אינה במקור – מ.ק).
48. בעניינינו, הנתבע 3 העיד כי העובדים, וביניהם התובעים, זומנו לישיבה בה נמסר להם כי החברה נסגרת נוכח מצבה הכלכלי (ראו ע' 41 ש' 7-27 לפרוטוקול). הנתבע 3 התייחס לישיבה זו כשימוע.
מר שלום ציון, מי שמשמש כדירקטור בחברה, ציין כי לתובע 1 בוצע שימוע כבר ביום 25.5.16 וביום 29.5.16 הוא פוטר. לאחר מכן הוסכם, כי ימשיך בעבודתו למשך 3 חודשים נוספים, שהתארכו לבסוף ל-4 חודשים (ראו ע' 9 ש' 14-16 לפרוטוקול).
מהאמור לעיל, נראה כי לתובעים לא נערך שימוע כהלכתו. הם זומנו לישיבה, יחד עם עובדים נוספים, ושם הוסבר להם שהחברה נסגרת נוכח מצבה הכלכלי. באשר לשימוע הראשון שכביכול נערך לתובע 1, עולה כי התובע המשיך בעבודתו ועל כן, שימוע זה, ככל שנערך, אינו רלוונטי.
49. יחד עם זאת, ועל אף שלא בוצע לתובעים שימוע כהלכתו, עובדי החברה וביניהם התובעים פוטרו משיקולים ענייניים – בשל סגירת החברה עקב קשיים כלכליים וללא קשר לתפקודם. שוכנענו שפיטורי התובעים לא היו כרעם ביום בהיר. התובעים ידעו על מצבה הכלכלי הקשה של החברה. נזכיר, מדובר בעובדים בכירים של החברה, ולא בעובדים זוטרים שתמונת המצב הייתה רחוקה מעיניהם. מהראיות עולה, כי לא היו לנתבעת בזמן אמת תלונות כלפי התובעים ומכאן גם לא היה צורך ליתן לתובעים הזדמנות להזים טענות שנטענו כנגדם. מטבע הדברים, אף לא ניתן היה לנייד את התובעים לתפקיד אחר בנתבעת. לפיכך, לא היה בשימוע כדי להביא לשינוי בתוצאה.
50. לאור האמור, אנו סבורים כי בנסיבות העניין אין לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע כנדרש או בגין פיטורים בחוסר תום לב.
51. ביטחון תעסוקתי ל-3 שנים – בהודעה לעובד של התובע 1 נכתב כך: "בכוונתי שחיים יעבוד בחברה למשך שלוש שנים. במידה שהחברה נסגרת מכל סיבה שהיא תינתן הודעה של שלושה חודשים". מהאמור בהודעה לעובד עולה, כי מר יותם הביע את כוונתו שההעסקה תהיה לטווח ארוך. כוונה ותו לא. כך גם העיד מר יותם: "זו התוויה של כוונה שההסכם הוא ל-3 שנים" (ראו ע' 29 ש' 14 לפרוטוקול – ההדגשה אינה במקור – מ.ק). כך גם, מניסוח הדברים, ברי כי לא הייתה התחייבות להעסקה במשך שלוש שנים, שכן נכתב ברחל בתך הקטנה, מה יהיה ככל שהחברה תיסגר – ללמדך שהייתה אופציה, כבר במעמד החתימה על טופס ההודעה לעובד, שהחברה לא תשרוד שלוש שנים.
בדומה, גם בהודעה לעובד של התובע 2 נכתב כך: "אנו מתכוונים להעסיק את ברוך בתפקידו זה במשך שלוש שנים לפחות". גם הפעם הייתה הצהרת כוונות בלבד ולא בהתחייבות מפורשת.
מכל מקום, בשני המקרים, מעבר לכוונה, לא הייתה כל התחייבות קונקרטית לתשלום פיצוי כלשהו בגין העסקה של פחות משלוש שנים.
לפיכך, טענת התובעים בעניין זה, נדחית.
52. לאור המקובץ לעיל, אנו דוחים את התביעה בגין אי קיום שימוע ו/או פיצויי הסתמכות.
פיצוי בגין אי הפרשה מלאה לקרן פנסיה
53. התובע 1 טען בכתב התביעה, כי קיבל מאת הנתבעת תשלום חלקי בלבד בגין רכיב זה. בחודש 8/2016 קיבל מהנתבעת בהעברה בנקאית סך של 2,643 ₪. בנוסף, ביום 25.10.16 התקבלה המחאה עבור קרן הפנסיה "כלל" ע"ס של 2,642 ₪. לפיכך, הנתבעת נותרה חייבת לתובע 1 סך של 14,811 ₪ בגין רכיב זה. בנוסף, על הנתבעת לשחרר את הסכום שנצבר בקרן הפנסיה לידי התובע.
התובע 2 טען בכתב התביעה, כי הסכום שבקרן הפנסיה שעל שמו לא שוחרר על ידי הנתבעת וגם כי לא קיבל כל תשלום בעבור רכיב זה. על כן, על הנתבעת למסור לידיו מכתב שחרור.
54. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי ההפרשות לקרן הפנסיה בוצעו כדין ובהתאם להוראות החוק.
55. בדיון מיום 11.12.17 טענה ב"כ התובעים באשר לתובע 1 כי סכומי הפנסיה נוכו מתלוש השכר אך לא הופרשו (ראו ע' 5 ש' 26). באשר לתובע 2, בניגוד לנטען בכתב התביעה, טענה ב"כ כי לא הופרש עבורו רק בעבור החודש האחרון לעבודתו (ראו ע' 6 ש' 3 לפרוטוקול).
בסיכומיהם, התובעים זנחו את טענותיהם בעניין זה (כמו גם טענתם להלנת שכר, שמכל מקום - התיישנה).
56. לאור האמור, אנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה. יחד עם זאת, אנו מורים לנתבעת למסור לתובעים מכתב לשחרור הכספים שנצברו עבורם, בקרן הפנסיה.
סיכום
57. לאור כל האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם את הסכומים כדלקמן:
א. לתובע 1- סך של 27,300 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.17 ועד למועד התשלום בפועל.
ב. לתובע 2- סך של 75,000 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.17 ועד למועד התשלום בפועל.
ג. לאור הסכום שנתבע ונוכח הסכום שנפסק, ולאור הנסיבות שתיארנו לעיל, הנתבעים ישלמו לכל אחד מן התובעים, סך של 3,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, אשר ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
למען הסר ספק, על הנתבעים למסור לתובעים מכתבי שחרור של הכספים שנצברו עבורם בקרן הפנסיה וזאת תוך 30 יום, ככל שטרם עשו זאת.
58. יתר רכיבי התביעה נדחים.
59. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלתו.
ניתן היום, י"ד אייר תשע"ט, (19 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
מר יונס ג'בארין,
נציג ציבור
(עובדים) מוסטפא קאסם, שופט
אב"ד מר יוסף אלול,
נציג ציבור
(מעסיקים)
מוסטפא קאסם