יצוין, כי בעניין בר יהודה הוגשה ביום 25.5.16 בקשה לקיום דיון נוסף (דנ"א 4213/16 הוניגמן ובניו בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון) וזו נדחתה (ביום 26.12.17), כך שהלכת בר יהודה שרירה ותקפה.
כך נקבע גם בהלכת בלוך, לרבות בדנ"א בלוך, שבו דחה כבוד הנשיא (כתוארו אז) גרוניס את הבקשה לדיון נוסף, וציין: "נקבע, כי הפרשנות הראויה למונח חוכר לדורות שבסעיף 2(א) לתוספת השלישית לחוק היא פרשנות המובילה לכך, שהחייב בתשלום היטל ההשבחה הוא גם מי שמעמדו עולה באופן מהותי לכדי מעמד של חוכר לדורות. בהתאם לכך, בית המשפט קבע, כי על אף שהעותרים אינם מוגדרים כחוכרים לדורות בחוזה המשבצת, מעמדם בפועל במקרקעין מאפשר להם ליהנות מן ההשבחה ולממש את זכויותיהם הנובעות ממנה, באופן המצדיק לראות בהם מבחינה מהותית, ומנקודת מבט כלכלית, כמי שחבים בתשלום היטל ההשבחה. זאת, בלא צורך להכריע בדבר מעמדם הקנייני בקרקע" (פסקה 4 לפסק הדין. ההדגשה הוספה).
עד כאן ההלכה שהייתה רווחת בעת מתן פסק הדין הראשון, וההלכה שנתחדשה לאחריו.
49. נקודת המוצא לדיוננו היא, כי משלא הוגש ערעור על פסק הדין הראשון הרי שהוא חלוט, בכל הקשור למגרשים 8 - 12. אעיר, כי טענת התובעות שלפיה פסק הדין הראשון שגוי מיסודו - תמוהה, בהתחשב בכך שהן לא הגישו לגביו ערעור במועד, ומשכך, אין להן אלא להלין על עצמן. טענתן שלפיה פסק הדין כביכול אינו חלוט, מאחר שלא ניתן היה לערער עליו כל עוד לא הסתיימה עבודת השמאי שאליו הוחזר התיק לשם הפרדת השומות, אינה נכונה. פסק הדין שניתן היה סופי, והוגדר כפסק דין, וניתן היה לערער על הקביעה המהותית (שעליה חולקות התובעות), שלפיה אין הנתבעות חבות בהיטל השבחה, בלא קשר להשבת התיק אל השמאי לצורך הנ"ל, שהוא עניין טכני. כך אכן נהגו התובעות (כפי שהעירו, בצדק, הנתבעות, בסעיף 43 לסיכומיהן), כאשר הגישו את הערעור המנהלי (המונח כעת לפניי) על פסק הדין השני, מבלי להמתין להבהרה הנוספת של השמאי.
--- סוף עמוד 22 ---
50. נוסף על כך אין חולק, כי על פי השומה המוסכמת, דין מגרש 12 - לעניין החבות בהיטל השבחה - כדין מגרשים 8 - 11 על פי פסק דין חלוט (ר' סעיף 12 לכתב התביעה, נספח ח לכתב התביעה, סעיף 3.10 לכתב התביעה שכנגד).
51. התובעות הקדישו חלק נכבד מסיכומיהן לניתוח סוגיית קיומו של מעשה בית דין, הפנו לפסיקה (למשל - (ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 1 (1990) [עניין לוונטהל]; רע"פ 797/07 יצחק כהן נ' מדינת ישראל [29.7.13] [עניין כהן]; ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 513, 520 (1973)) ולספרות (נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (התשנ"א)), והעלו טענות לקיומם של סייגים לכלל, אשר - לטענתן - ענייננו נכנס בגדרם. זאת בשל היעדר השתק פלוגתה, שינוי באקלים המשפטי, טעמי צדק, מאחר שמדובר בדיני מיסים שבהם לא חלה תורת ההשתק, מאחר שאין כאן בכלל הלכה חדשה, ועוד.
כך, למשל, לטענתן, אין זהות בין הפלוגתה שנדונה בפסק הדין הראשון לבין הפלוגתה שנדונה בענייננו: שם הרכיב המשפטי היה כי התובעות הן בנות רשות לפי הלכת קנית, ואילו כאן הנתבעות הן חוכרות לדורות, כפי שנקבע בהלכת בר יהודה. בכך השתמשו למעשה התובעות בתוצאה שאליה הן שואפות, כדי להגדיר את השאלה. שהרי בטרם נגיע למסקנה הנ"ל, תחילה עלינו לקבוע שיש להחיל את הלכת בר יהודה, הקובעת, בשונה מהלכת קנית, שאף שהנתבעות אינן מוגדרות כחוכרות לדורות בהסכם הרלוונטי, מעמדן בפועל במקרקעין מאפשר להן ליהנות מן ההשבחה ולממש את זכויותיהן הנובעות ממנה, באופן המצדיק לראות בהן, מבחינה מהותית, ומנקודת מבט כלכלית, כמי שחבות בתשלום היטל ההשבחה.
52. למעשה, באף לא אחד מפסקי הדין, או הדוגמאות מהספרות, שאליהם הפנו התובעות, מדובר היה בהחלה של הלכה חדשה באופן רטרואקטיבי על פסק דין חלוט. למשל, בעניין לוונטהל מדובר היה על עבירות נוספות ומתחדשות; בעניין כהן מדובר היה במעשים שנמשכו לתוך התקופה שבה חלה כבר ההלכה החדשה.
53. פסק דין מוביל בסוגיה של תחולה רטרוספקטיבית של הלכה חדשה, שאליו הפנו שני הצדדים, הוא פסק הדין ברע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז"ל [27.2.06] [עניין סולל בונה]. שם נקבע, כי סיבה עיקרית למתן תוקף פרוספקטיבי בלבד להלכה חדשה, ושלילת תוקף רטרוספקטיבי, היא חשש לפגיעה באינטרס ההסתמכות של צדדים שהעניין רלוונטי עבורם. וכך קבע כבוד הנשיא (כתוארו אז) ברק, לעניין המקרים שבהם יש לתת תוקף רטרוספקטיבי להלכה חדשה:
"... אם הסוגיה היא חדשה ולא הוכרעה כלל בעבר, אין לומר כי קיים אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. הוא הדין אם ההלכה הישנה לא יצרה, הלכה למעשה, כל הסתמכות של ממש, או אם ההסתמכות לא היתה סבירה, או אם אין ליתן
--- סוף עמוד 23 ---
לה משקל ניכר בהתבסס על הסוגיה הנדונה ומהותה של אותה הסתמכות. בכל המקרים האלה ובאחרים אין ליתן משקל כבד לשיקול ההסתמכות, ויש מקום להפעלה רטרוספקטיבית של ההלכה החדשה... דוגמאות למצב דברים זה ניתן למצוא במצבים הבאים: ההלכה הקודמת לא היתה של בית המשפט העליון; ההלכה הקודמת לא היתה ברורה, וניתנו לה פירושים שונים; ההלכה הקודמת לוותה בהתנגדות ובהצעות לשינויים; במספר אימרות אגב הסתייגו שופטים מההלכה הקודמת; ההלכה הקודמת לא היתה כלל ידועה לצדדים; הצדדים הסתמכו על הדין הישן תוך שכל אחד נוטל הסיכונים הכרוכים בשינויו ... במצבים אלה ורבים אחרים, כל המסתמך על ההלכה הקודמת נוטל על עצמו סיכון ועל כן ניתן לתת להלכה החדשה תוקף רטרוספקטיבי. אכן, ברבים מהמקרים השינוי בהלכה אינו בא בהפתעה.... אכן, מקרי ההסתמכות, המצדיקים מתן תוקף פרוספקטיבי בלבד להלכה חדשה, מטבע הדברים אינם רבים" (פסקה 18).
עוד הוסיף:
"לבסוף, לעתים יהא מקום ליתן תוקף רטרוספקטיבי להלכה החדשה, גם אם יש בכך פגיעה באינטרס ההסתמכות. כידוע, אינטרס זה אינו בעל כוח מוחלט. יש לאזן בינו לבין הערכים והעקרונות המתנגשים עימו. לעתים עשוי בית המשפט לסבור כי השיקולים התומכים בשינוי הדין, משקלם עולה על השיקולים התומכים בהלכה הישנה, ועל הנזק הנגרם לאינטרס ההסתמכות מעצם השינוי (ראו ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374, 384; רע"א 1287/92 בוסקילה נ' צמח, פ"ד מו(5) 159, 172; עע"ם 1966/02 המועצה המקומית מג'אר נ' ג'מאל אבראהים, פ"ד נז(3) 505). אכן, ההכרעה בשאלה אם ליתן להלכה החדשה אך תוקף פרוספקטיבי חייבת לקחת בחשבון את מלוא השיקולים הנוגעים בדבר; על השופט לאזן ביניהם, תוך מתן משקל לשיקולים הנוגדים, בנסיבותיו של המקרה שלפניו. כל זאת, כאשר נקודת המוצא העקרונית הינה תוקף רטרוספקטיבי ופרוספקטיבי של ההלכה החדשה" (פסקה 22).
ואולם, באותו מקרה היה מדובר בהלכה ששונתה (הלכת אטינגר, הידועה גם כהלכת "השנים האבודות" בדיני הנזיקין), שעה שהנושא שעמד על הפרק לא הוכרע עד תום, ונבחנה השאלה מה השפעת ההלכה החדשה על הסכם פשרה בעניין שיעור הפיצויים בין ניזוק למספר מזיקים, שניתן לו תוקף של פסק דין חלקי, תוך שהתביעה נמשכת לעניין היחסים בין המזיקים בינם לבין עצמם. באותו עניין עצמו קבעה כבוד השופטת נאור:
"לדעתי בנסיבות הענין שבפנינו קיים בין מי שהיו התובעים לבין מי שהיו הנתבעים הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.2.2004 (אף שפסק הדין כונה 'החלטה'). ההליך בין התובעים לבין הנתבעים הסתיים, איפוא, לפני שניתנה הלכת אטינגר. די בכך כדי לקבוע שלא היה מקום לאפשר לתובעים לחזור בהם, בנסיבות אלה, מהסכמתם לפשרה (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס, פ"ד נא (1) 577; בג"צ 4157/98 "צוות" אגודת גימלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר, פ"ד נח (2) 769, 791-790; ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז (4) 817, 843). על כן, ובשל עקרון סופיות הדיון, שאלת התחולה הרטרואקטיבית של הלכה חדשה אינה מתעוררת כלל במקרה זה, בדיוק כשם שהיא אינה מתעוררת לגבי תיקים אחרים שכבר הסתיימו בפשרה או בפסק דין חלוט לפני שניתנה הלכת אטינגר" (פסקה 1. ההדגשה בקו תחתון הוספה).
--- סוף עמוד 24 ---
לא הייתה שאלה ולא מחלוקת, אף לא בקרב השופטים שסברו שיש לתת תחולה רטרואקטיבית להלכות חדשות בנסיבות המתאימות, שאין מדובר במתן תחולה רטרואקטיבית על פסקי דין חלוטים. וכך ציין גם הנשיא ברק, שתמך באותו מקרה בהחלה רטרוספקטיבית של ההלכה החדשה, בפסק דינו:
"עד כמה שהפעלתה הרטרוספקטיבית של פרשת אטינגר פוגעת באינטרס ההסתמכות, יש להיזקק לדינים הכלליים המגינים על אינטרס זה, כדי למצוא בהם תרופה. על כן יש לאפשר לצדדים בערכאה הדיונית - אשר הגישו כתבי בית-דין לפני פרשת אטינגר - לתקן אותם בעקבות אותה פרשה. כן יש לאפשר להעלות טענות בעניין זה במסגרת הערעור, כל עוד פסק הדין לא הפך לסופי" (פסקה 26. ההדגשה בקו תחתון הוספה).
למעלה מהצורך אתייחס לטענה כי עסקינן בדיני מיסים, ועל כן לא חל הכלל בדבר מעשה בית דין: אכן, נקבע כי בבסיס דיני המסים נמצאים שיקולים מיוחדים, המחייבים שלא להחיל את הכלל של השתק פלוגתה במלוא עוזו (ר' למשל ע"א 490/13 פלומין נ' פ"ש חיפה [24.12.14], פסקה 66). אלא שהיטל השבחה במהותו איננו מס רגיל, כי אם היטל חד פעמי הכרוך ב"קשר סיבתי" לאישורה של תכנית, ובדוגמא שהובאה בסיכומי התובעות (סעיף 55 לסיכומיהן) דובר היה בהטלת מס לגבי "שנת מס אחרת" (ר' עניין לוונטהל, פסקה 7). משכך, אין הדבר רלוונטי לענייננו, ודין הטענה השוללת קיומו של מעשה בית דין בשל הכלל בדיני מיסים - להדחות גם לגופה.
בשל כך, ולמרות ההרחבה בסיכומי התובעות לשאלות שצוינו לעיל, אני סבורה שהדיון מיותר והמצב ברור: אין להחיל הלכה חדשה על פסק דין חלוט, וכזה הוא פסק הדין בערעור הראשון.
54. מסקנה זו מייתרת את הדיון, שגם לו הקדישו התובעות מילים רבות, בשאלה האם הנתבעות היו בפועל, מבחינה מעשית, במעמד של חוכר לדורות. זאת, מאחר שבעת מתן פסק הדין הראשון שררה הלכת קנית, ולפיה (כאמור), מעמדה של החברה היזמית בתקופת חוזה הפיתוח לא היה מעמד של בעלים או חוכר לדורות, אלא של בר-רשות, ומשום כך היא לא הייתה חייבת בתשלום של היטל השבחה.
55. מסקנתי היא, אפוא, שהוועדה המקומית לא הייתה מוסמכת לגבות היטל השבחה בגין מגרשים 8 - 12 (כזכור, דין אחד ל- 8 - 11, ולמגרש 12) מכח ההלכות המאוחרות. לפיכך נעבור מכאן לדון בשאלה האם, לחילופין, ניתן לחייב את הנתבעות בהיטל השבחה מכוח כתב ההתחייבות.
חבות בהיטל השבחה מכוח כתב ההתחייבות?
56. במהלך התקופה שחלפה הייתה חלופת מכתבים בין הצדדים בנוגע לדרישת הנתבעות להשיב את כספי היטל ההשבחה אשר נגבו בגין מגרשים 8 - 12. למרות זאת, הכספים לא הושבו. עם זאת ניכר היה, כי תחילה הובעה מצד הוועדה המקומית נכונות לבצע השבה בהתאם לקביעת פסק הדין הראשון, כעולה ממכתב הדרישה מיום 6.9.12 (נספח 4 לתביעה הנגדית המתוקנת), תשובת מזכירת הוועדה
--- סוף עמוד 25 ---
המקומית מיום 20.9.12, פניה נוספת של ב"כ הנתבעת מיום 27.9.12 ותשובת הוועדה המקומית מיום 16.10.12, שלפיה "אנו נפעל לכימות ההחזר הכספי בהתאם להחלטת בית המשפט" (נספח 7 לתביעה שכנגד). כן ראו פניה נוספת של ב"כ הנתבעות מיום 7.1.13 (תוך צירוף העתקי מסמכים בדבר תשלומי היטל ההשבחה), ומכתב עו"ד סמארה, היועמ"ש של הוועדה המקומית אל מר גוזלן, ראש המועצה, מיום 20.1.13, שעל פיו יש לבצע החזר לכספים שנגבו (ושיעורם בסך 3,006,928 ₪) בגין היטלי ההשבחה, תוך שהודגש "הצורך הדחוף" שבהשבתם, לנוכח העובדה שכל שיהוי מחויב בהצמדה וריבית (נספח 9, שם).
57. עוד אוסיף, כי ביום 15.2.15 נמחקה, על הסף, התובענה הראשונה שהוגשה על ידי התובעות לעניין כספי היטל ההשבחה, וזאת על פי בקשה בהסכמה מטעם הצדדים (ת"א 44300-07-14, החלטה מיום 15.2.15). כפי שצוין בפסקה 19 לעיל, הדבר קרה לא לפני שבית המשפט (כבוד השופטת עובדיה) העלה תמיהה וביקורת כלפי התובעות ביחס לתביעתן, המהווה, למעשה, דרישה לתשלום כספי בכפל, ובהיעדר הסבר למקור החוקי להחזקת הכספים בידיהן, בחלוף 3 שנים ממועד מתן פסק הדין הראשון (נספח 1 לכתב ההגנה, פרוטוקול מיום 13.11.14, עמוד 2).
58. פניית הנתבעות מיום 19.4.15 אל הוועדה המקומית בדרישה להשבת הסכומים שאינם שנויים במחלוקת (נספח 14 לתביעה שכנגד) נדחתה על ידי הוועדה ביום 28.4.15, ונימוקיה לכך התבססו, בין היתר, על כתב ההתחייבות שעליו חתמה נתנאל (נספח 15 לכתב התביעה המתוקן שכנגד).
האם ניתן לקבל את טענת התובעות ולעשות שימוש בכתב ההתחייבות על מנת לחייב את הנתבעות בתשלום היטל השבחה בגין מגרשים 8 - 11 ו- 12?
59. הנתבעות טוענות, כאמור, שיש להשיב על השאלה הנ"ל בשלילה מכמה טעמים: החתימה על כתב ההתחייבות הייתה תוצאה של אילוץ וכפיה, שהופעלו עליהן על ידי נציג התובעות. כתב ההתחייבות נוגד את הדין ועל כן דינו להתבטל, לנוכח הלכת דירות יוקרה.
התובעות טוענות, כי טענת האילוץ הועלתה באיחור רב, ועל כן יש לדחותה מחמת שיהוי. אשר לטענה המתייחסת להלכת דירות יוקרה, אף אם זו חלה, יש לאכוף את כתב ההתחייבות, וזאת מטעמי צדק.
טענת התובעות לשיהוי בהעלאת טענת הנתבעות לכפיה
60. דברי התובעות, שלפיהם טענת נתנאל נגד כתב ההתחייבות הועלתה "רק עתה בחלוף כ-10 שנים ממועד מתן ההתחייבות", איננה נכונה. הטענה הועלתה גם במסגרת הטענות בערעור הראשון ולא הוכרעה במסגרת פסק הדין הראשון, אלא הושארה לכאורה פתוחה (ר' עמודים 13 - 14 לפסק הדין הראשון). המשיבות חתמו על כתב ההתחייבות בינואר 2006, ו-4 שנים לאחר מכן (ינואר 2010) הגישו