חשוב לציין, כי על-פי הפסיקה, אין הכרח שגם בנותן השוחד תקנן כוונה דומה, היינו, העבירה מושלמת גם אם הצד השני חף מכוונה פלילית, בין שלא היה מודע לכוונת השוחד, ובין שהיה מודע לה אך לא נתן תמורה לטובת ההנאה (ע"פ 244/57 מרגולין נ' מדינת ישראל, פ"ד יב 597, 601 (1958); ע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 127 (1978)].
לצורך הוכחתו של היסוד הנפשי של עבירת השוחד, מסתייע בית-המשפט בחזקת המודעות, אליה התייחסה כב' השופטת (כתוארה אז) חיות בעניין אלגריסי.
וכך נקבע:
"שימוש רחב מדי בחזקת המודעות, הנטועה באמות מידה אובייקטיביות (ניסיון חיים ושכל ישר), יש בו מידה מסוימת של כרסום בתפיסה המשפטית המקובלת לפיה אין להטיל על אדם אשמה פלילית אם לא היה מודע, סובייקטיבית, לכל היסודות העובדתיים של העבירה שבה הוא מואשם. יחד עם זאת, אין להפריז במשקל שיש לייחס לקשיים אלה. חזקות שבעובדה המבוססות על שכל ישר ועל ניסיון החיים מוכרות ומקובלות בכל ענפי המשפט ובכלל זה במשפט הפלילי. משכך, אין כל סיבה מדוע ייפקד מקומן בעבירות של שחיתות שלטונית ובהן עבירת השוחד. לטעמי חזקת המודעות יש לה מקום בעבירות אלה לא פחות מאשר בעבירות אחרות. כמו כן יש לזכור
--- סוף עמוד 12 ---
כי החזקה אינה קמה אלא מקום שבו העובדות המקימות אותה מבוססות כדבעי, ומכל מקום אין היא מעבירה את נטל השכנוע אל כתפי הנאשם ודי כי הנאשם יעורר ספק סביר לגבי המסקנה הנובעת מאותה חזקה כדי למוטט את ההנחה שביסודה. נראה, אפוא, כי איזון ראוי בין מכלול שיקולי המדיניות שהועלו מוליך אל המסקנה שאין לשלול החלת חזקה עובדתית של מודעות להוכחת היסוד הנפשי בעבירת השוחד".
מהאמור לעיל עולה כי במקרים בהם מוכחים היסודות העובדתיים של העבירה, ולצורך הוכחת היסוד הנפשי, ניתן לפנות לחזקת המודעות. יצוין כי כאשר עושה בית-המשפט שימוש בחזקה זו, די בכך שהנאשם יטיל ספק באשר למודעותו לאחד ממרכיבי העבירה, לצורך הפרכתה.
האם עבירת השוחד יכולה להתקיים בין חברים?
11. בית המשפט העליון עמד על הכללים הרלוונטיים לסיטואציה בה מתקיימים קשרי ידידות או חברות בין נותן השוחד למקבל השוחד, וכך קבע:
"יחסי ידידות וחברות בין הנותן למקבל אינם מהווים כשלעצמם חיסיון מפני הרשעה בעבירת שוחד, כשם שמתת קטנה אינה ערובה לכך כי אינה שוחד. טיבם של יחסי החברות וגודל המתת נמנים עם הגורמים שיש ליתן את הדעת עליהם, לצורך הכרעה בשאלה אם היה במתת משום עבירת שוחד. המבחן תמיד הוא מבחן המטרה, של הנתינה או הלקיחה, והמטרה נקבעת על-פי ראייה כוללת של הנסיבות. שהרי אין המטרה גלויה, דרך כלל, לעין כול, ועל בית משפט לעמוד עליה מתוך ניסיון החיים, השכל הישר ומכלול נסיבותיו של כל מקרה"; "הכלל הוא, כי עובד ציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה, אף מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור"; "אך ברור הוא כי הדברים שאמרנו מחייבים סייג"; "קבלת טובת הנאה סבירה ומקובלת בין ידידים תיראה לכאורה כמעשה תמים, אלא אם הוכח מן הנסיבות היפוכו של דבר"; "כך הוא אם תצליח התביעה להצביע על נסיבות שמהן עולה כי ביחסי הידידות מעורבת אהבה התלויה בדבר, ועל-כן הטעם למתן טובת ההנאה אינו נעוץ רק בידידות לשמה, אלא כרוך בו גם היבט אינטרסנטי, הקשור להיותו של המקבל עובד ציבור שהנותן נזקק, או ייזקק, לשירותיו" [ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5) 367, 378-376 (1996) (להלן - פרשת גנות)].
ודברים דומים נאמרו בע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.10.2007):
"עובד הציבור אינו רשאי לקבל טובת הנאה אפילו מידיד, כל עוד קיים מגע כלשהו ביניהם במסגרת תפקידו של עובד הציבור. ככל שההיכרות האישית רופפת יותר, טובת ההנאה 'נכבדה' יותר, או הקשר עם התפקיד אמיץ יותר, כן תגבר הנטייה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש. מטרת הנתינה או הלקיחה היא הקובעת. אם יש ראייה שטובת ההנאה ניתנה או נלקחה 'בעד פעולה הקשורה בתפקידו' של עובד הציבור - אשם אותו אדם בעבירת שוחד ... זאת ועוד. אם טובת ההנאה עוברת את גבול המקובל בחיי היום יום ובין הצדדים אין יחסי היכרות אישית
--- סוף עמוד 13 ---
מלבד קשרים הנובעים מתפקידו של הלוקח, מהוות נסיבות אלה גופן ראייה למטרה פסולה ...".
ראה גם באותו הקשר גם ע"פ 4506/15 בעניין בר שהוזכר לעיל.
12. בענייננו, השאלה הצריכה בירור היא אם המתת ניתנה רק על רקע יחסי החברות או כשוחד עבור קידום אינטרסים כלכליים של נאשם 2 (באישום הראשון) ושל נאשם 3 (באישום השני), כאשר גם מטרה "מעורבת" (חברות לצד אינטרס כלכלי) תחשב כמטרה פסולה בעלת משמעות מפלילה.
על בן-אליעזר, תפקידיו, ומצבו הרפואי בנקודת הזמן בה הועברו לו הכספים על-ידי שני הנאשמים
13. בן-אליעזר, יליד 1936, החל את דרכו הציבורית בצה"ל, שם התקדם עד לדרגת תת-אלוף, ושימש בתפקידו האחרון כמתאם פעולות הממשלה בשטחים. החל משנות ה- 80, כיהן כחבר כנסת, ואף כיהן במגוון תפקידי שר בממשלות ישראל השונות, ובין היתר, כשר התשתיות והאנרגיה (4.5.06 - 13.3.09) וכשר התמ"ת (31.3.09 - 19.1.11). לא הייתה מחלוקת כאמור, כי בכל אחד מתפקידיו היה בן-אליעזר עובד ציבור. אין חולק, כי משרד התשתיות (שכונה גם על-ידי חלק מהעדים "משרד האנרגיה") אחראי על תחום האנרגיה במדינת ישראל, כך ששני המינוחים בהם אעשה שימוש בהכרעת הדין בהקשר זה ("משרד התשתיות" ו- "משרד האנרגיה") משקפים את אותה יחידה ממשלתית.
אין חולק, כי לאורך השנים האחרונות עובר לפטירתו ביום 28.8.16, לקה בן-אליעזר בבריאותו, ונזקק לטיפול תרופתי.
ביום 1.3.11 אושפז בן-אליעזר, ועל-פי כלל העדויות לקה בקריסת חלק ממערכות גופו, מצבו הבריאותי הוגדר כמי שנמצא "על סף מוות", כאשר במהלך חלק מתקופת האישפוז היה בתרדמת. ביום 8.4.11, ולאחר שחלה הטבה במצבו הבריאותי, שוחרר מבית החולים.
חרף גילו המתקדם והתמודדותו עם מצב רפואי מורכב, בחודש מאי 2014 הציג בן-אליעזר את מועמדותו בבחירות לתפקיד נשיא המדינה, שהיו אמורות להתקיים ביום 10.6.14, כאשר החקירה החלה מספר ימים לפני מועד הבחירות לנשיאות.
אף שהתביעה ביקשה לטעון כי לאחר שחרורו מבית החולים חזר בן-אליעזר לתפקוד תקין וזאת כנלמד אף מריצתו לנשיאות, הוצגו מגוון עדויות, מהן עלה כי גם לאחר שחרורו מבית החולים, מצבו הרפואי המשיך להיות מורכב, והוא נזקק, בין היתר, למספר טיפולי דיאליזה מדי שבוע ולסיוע צמוד בחלק מהזמן. העובדה כי בן-אליעזר ניסה לשמור על חזות של אדם המתפקד באופן מלא, אינה מכרסמת במכלול העדויות אודות מצבו הרפואי, (לרבות של נאשמים 2 ו- 3), מה גם שלא הוגשה כל חוות דעת רפואית שהיה בה לסתור את אותן עדויות. גם טענת התביעה כי במהלך התקופה הצביע בן-אליעזר במספר הצבעות בכנסת, נשא דברים בכנס מסוים, או רץ לנשיאות, רחוקה מללמד על תקינות מצבו הבריאותי.
--- סוף עמוד 14 ---
בעקבות החקירה הסיר בן-אליעזר את מועמדותו לתפקיד נשיא המדינה, ובסיומה הוגש כתב האישום בפרשה אשר ייחס לו, בין היתר, קבלת כספי שוחד מנאשם 2 ונאשם 3.
הן העברת הכספים מנאשם 2 (ביום 26.9.11) והן העברת הכספים מנאשם 3 (ביום 21.1.12), שבוצעו בסמיכות יחסית למועד אשפוזו של בן-אליעזר, תוארו על-ידי נאשמים 2 ו- 3 ככאלה שבוצעו לבקשתו, על רקע מצבו הבריאותי המורכב ורצונו לעבור לדירה ההולמת את מגבלותיו ואת הצורך בסיוע צמוד (חיצוני, או של מי מבני משפחתו עימו תכנן להתגורר באותה דירה).
וכך תיאר זאת נאשם 2:
"ואכן הוא בא ואמר לי, כב' השופט, שהם מצאו, אני ידעתי, דרך אגב, כב' השופט, הוא בכלל לא דיבר בהתחלה בכלל על יפו, בתחילת הדרך שדיברנו לא היה יפו בכלל, הוא דיבר על אזור ראשון, נס ציונה, רחובות, ראשון, נס ציונה, רחובות כי זה שמה האזור שהם מכירים, כנראה, לא יודע, לא הבנתי למה, אבל זה מה ואומר שהם מצאו, לא שאלתי, כב' השופט, מה מצאו, לא מצאו, זה מתאים לי, הוא אומר לי, אני צריך הלוואה..." (פרו' עמ' 1213 ש' 4).
וכך תיאר זאת נאשם 3:
"...מצבו הבריאותי הוא היה בבית חולים ארבעים ומשהו ימים, היה בקומה תקופה ארוכה, בתקופה שהוא היה בקומה אני התקשרתי לחיים אמרתי לו תשמע תקשיב לי, פואד במצב אני לא מאמין שהוא יתעורר מהקומה הזו ואני מבקש ממך להגיע תהיה איתנו, הוא בא הגיע והוא עזב רק יום או יומיים לבדיקה במשטרת הגבולות שפואד התעורר, ואחרי שהוא התעורר היה תקופה ארוכה מאוד חולה, הקשר שלנו בתקופה הזו כבר התחיל להיות הרבה יותר חיבור, הייתי מבקר אותו כל יום, הייתי נוסע אליו עם חברים בשביל לשעשע אותו, הוא נכנס לדיכאון עמוק, אף אחד לא ידע את זה אבל היה כמעט שנה בדיכאון עמוק ממש דיכאון, ובאיזשהו שלב ביקש ממני הלוואה לשים איך אומרים, לשים מקדמה, מקדמה על הבית, אני אמרתי לו תשמע אני לא מבין על מה אתה צריך עכשיו אני אומר את זה בשיא הכנות אמרתי לו בשביל מה אתה קונה בית עכשיו מה אתה במצבך אתה צריך לקנות בית? הוא אמר לי לא, אני רוצה שיריב יבוא איתי, אמרתי לו יריב יכול לעבור על ידך. הוא אמר לי רוי זה מה שאני רוצה בשלב הזה, אני רוצה לקנות את הבית הזה. אמרתי אם זה הרצון שלך, אני לא זוכר בדיוק איפה ואם הוא בכלל אמר לי כמה" (פרו' עמ' 1415 ש' 1).
ויודגש - התביעה לא הציגה ראיה כלשהי שהיה בכוחה לסתור את התיאורים שנמסרו בהקשר לבקשת הכסף על ידי בן-אליעזר, וממילא נראה כי התיאורים שמסרו שני הנאשמים בהקשר זה היו תיאורים אותנטיים.
--- סוף עמוד 15 ---
אדרש בהמשך לשאלת "המטרה" להעברת הכספים מבחינתם של הנאשמים, אולם ניתן לקבוע כבר כאן, כנקודת מוצא הנתמכת בראיות ומוסכמת על הצדדים, כי בן-אליעזר הוא זה שביקש סכומי כסף שונים מנאשמים 2 ו-3 מספר חודשים לאחר ששוחרר מבית החולים, בקשות אותן הסביר לנאשמים ככאלה הנובעות ממצבו הבריאותי ומרצונו לעבור לדירה ההולמת את קשייו וצרכיו.
אישום ראשון (המיוחס לנאשם 2)
עיקרי כתב האישום
המעורבים באישום
14. ארבע דמויות מרכזיות מאכלסות את כתב האישום בעניינו של נאשם 2:
בן-אליעזר - שכיהן כנבחר ציבור החל משנות ה- 80, כחבר כנסת ומגוון תפקידי שר בממשלות ישראל השונות. בין השנים 2007 - 2014 כיהן בן-אליעזר כחבר כנסת. החל מיום 4.5.06 ועד יום 13.3.09 כיהן כשר התשתיות, והחל מיום 31.3.09 ועד 19.1.11 כיהן כשר התמ"ת. לא הייתה מחלוקת כאמור, כי בכל אחד מתפקידיו היה בן-אליעזר עובד ציבור.
איילת אזולאי - עבדה תחת בן-אליעזר בתפקידיו השונים החל משנת 1992, כמזכירה, כעוזרת, כמנהלת לשכתו וכיועצת פרלמנטרית.
ג'קי בן-זקן - איש עסקים העוסק בתחום האנרגיה והנדל"ן בישראל ובחו"ל. בעברו (בשנות ה- 90) פעיל של בן-אליעזר במפלגת העבודה, קשר אישי אשר שימר לאורך השנים. בן-זקן הכיר את אזולאי מימיו כפעיל פוליטי, והמשיך לעמוד אף איתה בקשר לאורך השנים. מעבר לעיסוק ולקשרים שתוארו לעיל, היה בן-זקן שותפו של נאשם 2 בשורה של חברות בישראל, בהן חברת "מנופים פיננסיים לישראל בע"מ" (להלן - מנופים) וחברת "שמן משאבי גז ונפט בע"מ" (להלן - שמן).
הנאשם - שותפו של בן-זקן בחברת מנופים ובחברת שמן, ומי שעל-פי כתב האישום הכיר את בן-אליעזר, תחילה במסגרת רשמית, אך בהמשך הפכה מערכת היחסים, על-פי הנטען, לידידות המשולבת באינטרסים כלכליים הדדיים.
המתת
15. על-פי האמור בכתב אישום, עובר ליום 25.9.11 פנה בן-אליעזר לנאשם וביקש ממנו סכום כסף בסך 400,000 דולר (1,490,000 ש"ח) והנאשם נענה לבקשתו. סכום זה הועבר ביום 26.9.11 בהעברה בנקאית מחשבון בבנק שוויצרי על-שמו של הנאשם לחשבונו של בן-אליעזר בבנק דיסקונט (להלן - העברת הכסף לבן-אליעזר).
לשיטת התביעה, יש לראות את העברת הכסף לבן-אליעזר כשוחד אותו הסוו בן-אליעזר והנאשם על-מנת שייראה כ"הלוואה". במסגרת פעולות ההסוואה הפסולות, וביום 25.9.11 נחתם הסכם הלוואה לרכישת
--- סוף עמוד 16 ---
נכס בנס-ציונה (להלן בהתאמה הסכם ההלוואה; המגרש בנס-ציונה), לפיו הנאשם יעמיד לבן-אליעזר את ההלוואה, ובכפוף וכנגד קבלת התחייבות לרישום הערת אזהרה לטובת הנאשם על המגרש בנס-ציונה. על-פי הסכם ההלוואה, שיעור הריבית שתישא ההלוואה יעמוד על 0% ומועד פירעונה נקבע לשישה חודשים מיום ההסכם או עד למכירת המגרש, לפי המוקדם.
בפועל, כך נטען בכתב אישום, אותן תניות חוזיות שנכללו בהסכם ההלוואה היו פיקטיביות, שכן במועד חתימת הסכם ההלוואה, המגרש בנס-ציונה כבר נרכש, והכסף שהתקבל מהנאשם שימש לרכישת בית ביפו עבור בן-אליעזר (אותו רכש ביום 24.11.11 תמורת 8,450,556 ש"ח, להלן - הבית ביפו).
עוד נטען, כי בניגוד לתנאי הסכם ההלוואה, בן-אליעזר לא רשם הערת אזהרה לטובת הנאשם, ההלוואה לא הושבה במועדי הפירעון הקבועים בהסכם, והנאשם לא דרש את פירעון החוב עד למועד פתיחת החקירה.
הסכם ההלוואה נועד על-פי כתב האישום לאפשר לבן-אליעזר להסביר בפני הרשויות בישראל את קבלת כספי השוחד, ככל שיעלה צורך, אך עד למועד פתיחת החקירה בן-אליעזר לא הציג את הסכם ההלוואה לאיש. ההלוואה שלא נגבתה, והאפשרות של הנאשם לבקש מבן-אליעזר את החזר הכספים בכל עת, יצרה תלות של בן-אליעזר בנאשם, ושימרה את מערכת יחסי השוחד ביניהם לתקופה בלתי קצובה.