גזר דינו של בית המשפט המחוזי
16. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי ביום 19.3.2018 הודה המערער כאמור בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע על פי הודאתו.
17. לאחר שנשמעו ראיות הצדדים לעונש, גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של 7 שנות מאסר לריצוי בפועל; עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור
--- סוף עמוד 9 ---
במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר אחת מהעבירות בהן הורשע, או כל עבירה אחרת מסוג פשע, לפי פרק ט' סימן ה' לחוק העונשין או לפי חוק איסור הלבנת הון; וכן קנס בסך 120,000 ש"ח או 120 ימי מאסר תמורתו. בנוסף הורה בית המשפט על חילוט פוליסת ביטוח המנהלים של המערער בסך 67,209 ש"ח.
18. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט המחוזי על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשי המערער ובהם טוהר המידות של פקידי הציבור ויושרם; פעילותו התקינה של המינהל הציבורי; אמון הציבור במערכת השלטונית; תקינותה של המערכת הפיננסית וכן "יצירת תמריץ שלילי לביצוע עבירות כלכליות באמצעות נטרול יסוד הרווח הטמון בהן".
בית המשפט קבע, כי העוצמה של פגיעת המערער בערכים הללו חמורה ביותר, לנוכח ניצול כוח השררה שהיה בידיו; לנוכח שיטתיות המעשים, ריבוי העבירות ומשכן; לנוכח היקף הסכומים שהתקבלו או נתבקשו – חלקם במזומן – ונחישות המערער להשגתם; לנוכח האינטרס האישי שהיה למערער בביסוס מעמדו במפלגה ובמילוי משימותיו כפעיל במפלגה וכיד ימינה של קירשנבאום – וזאת על אף שלא נטל מכספי השוחד לכיסו; ולבסוף, לנוכח הנזק שנגרם כתוצאה מביצוע העבירות.
19. באשר לאישום הראשון נקבע, כי:
"נסיבות החומרה הקונקרטיות במעשי הנאשם – מעבר לניצול המקומם של כח המשרה – הן התכנון המוקדם שקדם למעשים; השיטתיות שבמעשי הנאשם וצפייתו הפלילית, שבתמורה לסיוע בהקצאת תקציבי מדינה, יקבל נתח מוסכם – בגובה 10% – מהתקציבים שיועברו; ריבוי המעשים (19 הזדמנויות); נטילת כספי השוחד במזומן".
לנוכח זאת, כמו גם לאור מדיניות הענישה הנוהגת, נקבע כי מתחם העונש ההולם באישום זה נע בין 18 עד 26 חודשי מאסר בפועל.
20. באשר לאישום השני, נקבע כי מעשי המערער "ממחישים, במלוא עוצמתם, את היבטי הפסול והכיעור ואת עוצמת הפגיעה בכל הערכים המוגנים בעבירות בהן הורשע". בית המשפט ביקש ללמוד על חומרת מעשיו של המערער ממספר היבטים:
--- סוף עמוד 10 ---
ראשית – השימוש בכוח השררה לצורך התניית העברת התקציב שהובטח לעמותה בקבלת סכום מזומן בהיקף ניכר. נקבע כי "בהתנהלות זו של הנאשם, יש מאפיינים ברורים של סחטנות וכוחניות, המצדיקים החמרה בענישה". שנית – השימוש בכספי ציבור לצורך הטבה עם מקורביו של המערער. שלישית – נקבע כי המערער "החטיא את הרבים" בכך שבמעשיו אילץ את ראשי עמותת איילים לעבור על החוק, תוך ניצול ציני של רצונם להגשים מטרות ציבוריות חוקיות וראויות. רביעית – גובה סכומי השוחד, הן אלו שהתבקשו והן אלו שהתקבלו, הצטבר לסכום משמעותי. בהקשר זה ניתן משקל מצומצם לכך שבסופו של דבר המערער לא קיבל את הכספים, שכן אי-קבלתם לא נבע מסיבה התלויה בו אלא רק בשל פרוץ החקירה. חמישית – הישנות המעשים והעובדה כי המערער דרש שוחד בשש הזדמנויות שונות; משך התקופה הכוללת במהלכה נתבקש השוחד (כשנה שלמה); ולבסוף הדרכים המתוחכמות בהן פעל המערער כדי להעניק אצטלה חוקית להעברות הכספים.
בשים לב לחומרת המעשים, למדיניות הענישה הנוהגת ולכך שהעבירות נעברו לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 103 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 103), התש"ע-2010, ס"ח 325), במסגרתו הוחמר העונש המירבי לעבירת לקיחת שוחד ל-10 שנות מאסר, נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין 4 ל-7 שנות מאסר.
21. באשר לאישום השלישי, נקבע כי חומרת מעשי המערער נלמדת הן מ"הניצול הציני" של רצונה של וולדברג לשמור על קשריה עם קירשנבאום, והן מכך שהמערער ביקש וקיבל שוחד בשתי הזדמנויות שונות. בקביעת מתחם העונש ההולם התחשב בית המשפט המחוזי גם בעונש שנגזר על וולדברג, נותנת השוחד – 6 חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות – וקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 8 ל-18 חודשי מאסר בפועל.
22. במסגרת גזירת עונשו של המערער בתוך המתחם, ניתן משקל משמעותי להרתעת עבריינים עתידיים מביצוע מעשים דומים, וכן נלקחו בחשבון היקף המעשים וחומרתם, לצד הצורך בהעלאת רף הענישה בעבירות שוחד.
מנגד, שקל בית המשפט לקולא את תיקונו המשמעותי של כתב האישום; הודאת המערער שהובילה לחיסכון בזמן שיפוטי, במיוחד לאור היקפו המשמעותי של חומר הראיות; ומצבו הכלכלי של המערער. במידה פחותה ניתן משקל גם לעברו
--- סוף עמוד 11 ---
הפלילי הנקי – שכן מרבית הנאשמים בעבירות אלו אינם בעלי עבר פלילי; להשלכות ההרשעה על עתידו המקצועי – שכן נזק זה הוא תולדה ישירה של מעשי המערער; ולפעילותו הציבורית הענפה והממושכת – שכן היא זו שמיצבה אותו בעמדת כוח שאיפשרה לו לבצע את המעשים.
23. בשל כל האמור, גזר בית המשפט על המערער עונש כולל של 7 שנות מאסר בפועל, ועונשים נלווים כמפורט בפסקה 17 לעיל.
טענות הצדדים בערעור
24. המערער הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לבית משפט זה, ולצידם בקשה לעיכוב ביצוע העונש, אשר נתקבלה על ידי בית משפט זה (השופט א' שטיין) בהחלטתו מיום 9.1.2019.
בערעורו ביקש כי בית המשפט יזכה אותו מהאישומים בהם הורשע בבית המשפט המחוזי מטעמים של הגנה מן הצדק, ולכל הפחות יתיר לו לחזור בו מהודאתו בכתב האישום ולנהל מחדש את משפטו.
לחלופין, ביקש לבטל את גזר הדין ולהורות כי טיעוני הצדדים לעונש יישמעו מחדש במועד הקבוע לכך בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).
ככל שבקשה זו לא תתקבל, ביקש המערער כי בית משפט זה יקל בעונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי.
25. בגדר החלופה הראשונה, טען המערער כי המשיבה הפרה ברגל גסה את הסדר הטיעון שנחתם עמו, שכן במהלך טיעוניה לעונש נטען להתקיימותן של שורת עובדות בלתי מוסכמות, אשר חלקן נמחקו מכתב האישום המקורי, חלקן לא הופיעו בו מעולם וחלקן סתר באופן חזיתי את הסדר הטיעון.
בין היתר, נטען כי המשיבה טענה לסכומי שוחד גבוהים מאלו שהופיעו בכתב האישום המתוקן, כאשר חישבה גם את הסכומים שנתבקשו וגם את אלו שנתקבלו; כי המשיבה טענה לכך שהמערער "סחט, ניצל והשחית גורמים שונים", מבלי שהדבר נזכר
--- סוף עמוד 12 ---
בכתב האישום המתוקן; כי המשיבה טענה שהמערער קיבל טובות הנאה לכיסו – בניגוד להסכמה המפורשת בהסדר הטיעון; וכי נטענו נסיבות מחמירות נוספות שזכרן לא בא בכתב האישום המתוקן, כגון מעמדו הבכיר של המערער במפלגה.
יתירה מזאת, לטענת המערער, בית המשפט המחוזי אימץ את "הנרטיב המדומה", כלשונו, שביקשה המשיבה להציג במסגרת הטיעונים לעונש, באופן שהביא להחמרה משמעותית בעונשו. בהקשר זה, הצביע המערער על כך שבית המשפט המחוזי קבע בגזר הדין סכומי שוחד גבוהים מאלו המתוארים בכתב האישום המתוקן; על הקביעה כי משכן של העבירות ארוך בהרבה מזה המופיע בכתב האישום המתוקן; ועל הקביעה כי המערער קיבל טובות הנאה אישיות מהמעשים שביצע.
26. בשל כל האמור, טען המערער כי הפרת הסדר הטיעון מצדיקה את זיכויו בשל דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ולחלופין, כי בנסיבות העניין מלאו התנאים המצדיקים להתיר לו לחזור בו מהודייתו, לפי סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי.
27. טענתו החלופית של המערער היא כי לא נתקיימו בעניינו נסיבות המצדיקות את גזירת דינו לפני סיום משפטם של הנאשמים האחרים בכתב האישום, כאמור בסעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי, ומשכך גזר דינו ניתן בחוסר סמכות ודינו בטלות.
28. המערער הוסיף וטען כי העונש שהוטל עליו חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות שוחד, וכי בעת גזירת דינו לא נתן בית המשפט המחוזי משקל ראוי לנסיבותיו המקלות – מעמדו "הנמוך-בינוני" במפלגה שלא הותיר בידיו סמכות להחליט בנוגע לחלוקת הכספים; העובדה המוסכמת לפיה לא נטל את כספי השוחד לכיסו; היעדר עבר פלילי; תרומתו הרבה לקהילה; ובעיקר – הודאתו בעבירות באופן שחסך זמן שיפוטי יקר.
כן נטען כי העונש שהוטל עליו חורג באופן שאינו מידתי מהעונשים שהוטלו על מעורבים אחרים בפרשה.
29. ביום 18.11.2018, בין מועד הגשת הערעור למועד הגשת עיקרי הטיעון, הודיעה המשיבה למערער על קיומם של חומרי חקירה נוספים, ובהם לא פחות משישה
--- סוף עמוד 13 ---
קלסרים של חומר חקירה, שלא הועברו אליו או אל סניגורו בשלב שקדם להודאתו בכתב האישום המתוקן.
המערער הוסיף, כי ביום 7.2.2019 קיבל הודעה נוספת מהמשיבה לפיה קיימים בידיה חומרי חקירה נוספים שהיא מבקשת להעביר לרשותו כעת.
לטענת המערער, הימנעות המשיבה מהעברת חומרי החקירה במועד הנדרש לכך על פי הדין, פגעה פגיעה חמורה בזכותו להליך הוגן, באופן המחייב ביטול הרשעתו וביטול גזר דינו.
30. המשיבה טענה, מנגד, כי הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בדין יסודם, ואין להתערב בהם.
לטענת המשיבה, אין להתיר למערער לחזור בו מהודייתו "המפורטת, המלאה והשלמה", שכן מקרה זה אינו בא בגדרם של המקרים החריגים שבהם יתיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו. בהקשר זה נטען כי בנסיבות דנן הבין המערער היטב את משמעות הודייתו, וכי טרם הורשע הקדיש בית המשפט המחוזי זמן רב כדי לוודא שהוא מכיר היטב את העובדות שבהן הודה ומודע למשמעויות הסדר הטיעון.
המשיבה הדגישה, כי מועד בקשת המערער לחזור בו מהודייתו – רק לאחר מתן גזר הדין – תומך גם הוא בדחיית הבקשה, שכן על פי הפסיקה תתקבל בקשה כזו רק במקרים נדירים בלבד.
המשיבה הוסיפה וטענה, כי קבלת הערעור "תשדר מסר לכל נאשם" שביכולתו לחזור בו מהסדר הטיעון עליו חתם אם בית המשפט יגזור עליו עונש חמור מכפי שציפה.
31. אשר לטענת המערער בדבר חריגת טיעוני המשיבה לעונש מהסדר הטיעון, נטען כי הסדר הטיעון אינו מונע מהצדדים לטעון למסקנה הנורמטיבית שיש להסיק על יסוד העובדות המוסכמות, וכך נהגה המשיבה, כאשר טענה כי יש לייחס חומרה מיוחדת למעשי המערער.
--- סוף עמוד 14 ---
אשר לטענה לפיה המערער לא נטל את כספי השוחד לכיסו, טענה המשיבה כי הגם שהיא אינה חולקת על כך, המערער מצידו "לא פירט בטיעון לעונש מעבר לאמור בכתב האישום ולא הסביר מה בדיוק נעשה בכסף המזומן שקיבל או בהפקדה לחשבונו" (סעיף 14 לעיקרי הטיעון). עוד נטען, כי מכל מקום, אין לראות בכך נסיבה מקלה, שכן עובדה זו אינו מקהה מחומרת מעשיו, אשר פגעו פגיעה אנושה ב"כללי המשחק" הדמוקרטיים, בעקרונות החוקתיים ובאמון הציבור במערכת השלטונית.
גם באשר לקביעותיו הנוספות של בית המשפט המחוזי בגזר הדין, שלטענת המערער לא נזכרו בכתב האישום, נטען כי מדובר בקביעות נורמטיביות ובמסקנות פרשניות, להבדיל מקביעות עובדתיות. אשר לקביעת גובה סכומי השוחד, נטען כי בית המשפט המחוזי אימץ דווקא את עמדת המערער, והניח כי "צבירת הסכומים מחמירה מעט עם הנאשם", בשל כפל הסכומים בין הסכום שנתבקש לסכום שנתקבל בסופו של דבר.
32. אשר לחומרי החקירה הנוספים, טענה המשיבה כי "החומר שנוגע למערער מועט מאוד, וחלקו רק משיק לעניינו והובא לידיעתו לשם הזהירות. בוודאי שאין מדובר בחומר שמשנה מהתשתית הראייתית המפלילה שנאספה בתיק" (סעיף 40 לעיקרי הטיעון).
33. אשר לערעור על גזר הדין, נטען כי בית המשפט המחוזי שקל לקולא את מלוא הנסיבות המקלות להן טוען המערער, וכי העונש שנגזר עליו הולם את חומרת מעשיו.
34. ולבסוף, נטען כי יש לדחות גם את טענת המערער בדבר הפגם שנפל בגזירת דינו בטרם הסתיים משפטם של הנאשמים האחרים בשל כך שהועלתה לראשונה רק בשלב הערעור ולא בשלב הטיעונים לעונש בבית המשפט המחוזי, על אף שהיתה למערער הזדמנות לעשות כן.
דיון והכרעה
35. בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמו, כמו גם במהלך הדיון לפנינו, מיקד המערער את טענותיו בפער הקיים, לטענתו, בין עובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודה, לבין טענות המשיבה במסגרת הטיעונים לעונש וקביעות בית המשפט המחוזי
--- סוף עמוד 15 ---
במסגרת גזר הדין, וטען כי פער זה מצדיק את זיכויו מחמת הגנה מן הצדק, ולחלופין די בו כדי להתיר לו לחזור בו מהודייתו.
לוּ היו טענות אלו עומדות לבדן, לטעמי לא היה בהן כדי להצדיק ביטולה של הכרעת הדין, ואף לא כדי להתיר למערער לחזור בו מהודייתו.
לעומת זאת, מצאתי טעם רב בטענות המערער בעניין הפגיעה בזכותו להליך הוגן בשל אי-מסירת חומרי החקירה במועד. אמנם, פגם זה אינו מצדיק, לטעמי, את ביטולה של הכרעת הדין, ואף אינו מצדיק מתן היתר למערער לחזור בו מהודייתו באופן מיידי ואוטומטי, מבלי שיצביע על עובדה או מסקנה חדשה הנלמדת מחומרי החקירה הנוספים.
ואולם, אני סבור כי פגם זה מצדיק לכל הפחות מתן הזדמנות למערער לטעון את טענותיו בעניין זה בפני הערכאה הדיונית, תוך הצגת טיעון סדור באשר להשלכות אי-מסירת מלוא חומר החקירה במועד הקבוע לכך לפי דין על האפשרות להתיר לו לחזור בו מהודייתו בעובדות כתב האישום, שניתנה על בסיס חומר החקירה שהיה מונח לפניו באותה עת.