123. גם מבחינת הפן הדיבתי -אובייקטיבי של האמרות הנטענות, ישנה לטעמי בעיה. בשלב זה על בית המשפט לבחון האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים, יש מקום
--- סוף עמוד 40 ---
להטיל אחריות על אדם בגין ביטוי דיבתי שנאמר על ידו. במילים אחרת, אין דיי באמרת דיבה מוכחת אלא יש לבחון אותה על הרקע הכללי ובהקשר לדברים שבה היא נאמרה.
124. על כן, זיקוק העובדות הנטענות ביחס למסגרת שבה נוהלה השיחה בין התובע לחוקר קלדס אף בהנחה שנאמרו אותם דברים שהתובע מייחס לו, מלמד כי אמרות אלו ככל שנאמרו מפיו, נאמרו במסגרת קונוטצייה מאד מסויימת , תחומה, מובנית וברורה בין מבוטח לחוקר ביטוח שחוקר אירוע ביטוחי שיש לגביו ספק ועל כן כל פרשנות מרחיקת לכת שמשליכה על אופיו של התובע ו/או יושרו כתוצאה מכך, כפי שהתובע ביקש להראות נראית לי רחוקה מדי.
125. אף מבחינת שומעיה של אותה שיחה שבה נטען כי נאמרו הדברים ניתן לומר כי האחים בן בסט אינם אנשים תמימים, מדובר באנשי עסקים מנוסים אשר בנקל הבינו בוודאי, כי לא מדובר בשיחה בין התובע לאדם שמכירו ויוכל להעיד על אופיו עד לכדי הטיית ליבם אליו וכי ברור שהם הבינו את מסגרת השיחה שבה נאמרו לכאורה הדברים, ועל מה היא נסבה ובוודאי את המתח המובנה שבין הדוברים הקשורה באינטרס חברת הביטוח למצות את חקר האמת, על מנת לבחון שהיא אינה משלמת תגמולי ביטוח לא ראויים, לבין רצונו של המבוטח לקצר את מלאכת הבירור, אף ואם תביעתו לתגמולי ביטוח אמתית היא, וזאת בכדי לזכות לכספו כמה שיותר מהר.
126. בהתאם לכך ברי כי אמרות קשות דוגמת "שקרן" או "גנב", אף שאינן נסבלות, בהקשר לסירובו של התובע להיפגש עם חוקר ביטוח הנתבעת אינן מנותקות מהקונטקסט שהן נאמרו ואין בהן בכדי ללמד באמת על אופיו של התובע ולהעיד על דיבה , כל שכן לשמש קטליזטור בידי השומע האובייקטיבי ובוודאי האחים בין בסט, בכדי להשליך על אופיו של התובע בצורה אמינה כל כך ובמקרה הזה, עד לכדי ניתוק כל מגע עיסקי ואישי עימו.
127. מסקנה זו מתחדדת דווקא על רקע הכרותם של האחים בן בסט עם התובע משך שנים ארוכות בתור אדם ישר, ומוזר שדברים אלו שנאמרו מפיו של חוקר ביטוח מזדמן למטרה מסויימת מאד, נפלו אצלם פתע על אוזניים כרויות בבחינת "כזה ראה וקדש" עד כדי כך שהביא הדבר אותם לנתק עימו מגע שנים ולבחור שלא להתקשר עמו עיסקית בפרוייקט הנדל"ן אליו נסעו השלושה אותה עת ברכב ואשר נועד להניב רווחים.
--- סוף עמוד 41 ---
128. קיים אפוא פער בין קונטציית השיחה, הנפשות הפועלות בה ומטרתה מבחינה אובייקטיבית, לבין הרושם הנטען שהיא עשתה או עשויה הייתה לעשות במקרה זה על אדם אובייקטיבי שצופה מהצד, כל שכן במקרה זה כאשר מובאת עדותם של היחידים ששמעו כביכול את אותה שיחה ואשר במקרה זה אינם אובייקטיבים כלל. נראה לי על כן שהשימוש בו עושה התובע בתחושות שהותירו בו אותן אמרות, ככל שנאמרו, הינו רחב מדי וחורג מכל פרופורציה והיגיון כאשר הוא מבקש לשייכו כאמרת דיבה וכפי שצויין מעלה מותיר זה טעם רע על רקע מסקנות כשלון הוכחת חבות הנזק. נעבור עתה לדון באירוע הדיבה השני המיוחס לנתבעת במסגרת תוכנו של מכתב הדחייה שנשלח לתובע על ידה.
על תחושות ורגשות - מכתב הדחייה כלשון הרע או שקר במפגיע, האמנם?
129. אפתח בהכרה שאני מסכים עם התובע כי בכל מה שקשור לאמיתות המקרה הביטוחי כשלה הנתבעת בלשונה במסגרת מכתב הדחייה, שכן באם החוקר מטעמה מצא את האירוע אמיתי, מדוע נכתב בו כי אירוע הפריצה לא התקיים?. אלא שמכאן ועד הכרה בתכנים כתובים אלה כלשון הרע באותו מכתב ייעודי, או שקר במפגיע רחוקה עד מאד הדרך.
130. הסיבות לכך שונות ומגוונות ולא אעמוד על כולן, שכן די באחת מהן בכדי לשלול את טענת התובע בעניין זה כאשר ברור לכל בר בי רב כי מכתב אשר נשלח במסגרת חובתה של חברת ביטוח למבוטח ו/או לסוכנות הביטוח שלו ( ובמקרה זה סוכנות ביטוח המבוטח הינה נמען הכרחי לצורך העניין), בכדי להודיע למבוטח על עמדתה הביטוחית לתביעתו, על פי פוליסת ביטוח שלו אצלה, אף אם טעות עובדתית או מסקנתית ביסודו, אינו בגדר לשון הרע או שקר בזדון.
131. מדובר הלכה למעשה בחובתה של חברת ביטוח על פי דין להודיע למבוטח שלה על עמדתה אודות זכאותו לפיצוי ממנה כפי שמיצינו בפרק הדן במכתב הדחייה. חובה זו חוסה תחת צל כנפי הגנת סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי במשפט אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנתבע עשה את הפרסום בתום לב אם מסגרת היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום, הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום.
--- סוף עמוד 42 ---
132. יתרה מכך, כפי שמיצינו לעיל, סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"
133. אינני סבור כי מכתב דחייה של חברת ביטוח ככל שהוא ענייני, אף אם טעות ביסודו, עשוי להשפיל או לבזות אדם או את המבוטח שלה. בסופו של יום מדובר בעמדתה הביטוחית –מקצועית של חברת הביטוח אשר בדקה ומצאה את תביעת המבוטח כנדחית על ידה, אף אם בדיעבד נמצאה טעות ביסוד מסקנותיה. לטעמי גם כאן, השימוש שעשה התובע באמרה השגויה הקשורה באירוע הפריצה כפי שנכתב במכתב, בכדי להראות את הפגיעה בשמו הטוב, הינו רחב מדי ולא רלוונטי. מעבר לצורך אציין כי גם כאן, כמו בעניין נטל הוכחת הנזק, התובע כלל לא טרח להביא את עדותו של איש, כל שכן של מי מהסוכנות ביטוח שלו שיכול היה להראות את הפגיעה שנעשתה בו כפי שהיטב לבטא בתביעתו וזאת מקום בו נסמך הוא על קיומו של שקר במפגיע המתנה, כפי שאראה בהמשך, הוכחת נזק בפועל.
134. זאת ועוד, כפי שמיצינו בעניין הדיבה הראשונה, כך גם בדיבה השנייה, קיים קו מאחד בין הצדדים הנוגעים ליחסי הכוחות שביניהם והדבר גלוי לעין לכל אדם המקבל לידיו וקורא את המכתב. משיחסי הכוחות ברורים אובייקטיבית אין במכתב זה להעיד דבר או חצי דבר על אופיו של אדם או להקים לגביו תווית של רמאי או גנב, שכן כאמור כל אשר יש בו הוא עמדתה של חברת ביטוח לפי שיקול דעתה מדוע היא סבורה שיש לדחות את הכיסוי הביטוחי מאת המבוטח שלה. עמדה זו על רקע יחסי הכוחות והאינטרסים
--- סוף עמוד 43 ---
הנוגדים אינה בבחינת עדות על אופי וכל פרשנות אשר נעשית מכוחה חוטאת לטעמי למציאות עולם הביטוח שבו היא מתקיימת.
135. יוצא אפוא שככל שהדבר נוגע ללשון הרע ביחס לשני האירועים הנדונים, אין לתובע כל זכות לפיצוי בגינם. לתוצאה דומה ניתן להגיע גם מכוחו של החיקוק השני המיוחס לנתבעת אחריות בגין שקר במפגיע.
שקר במפגיע - האומנם?
136. סעיף 58 (א) לפקודת הנזיקין הנוגע לשקר במפגיע קובע ביסודו כך:
"שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון, בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה, אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".
137. הוראה זו של הסעיף בפקודת הנזיקין מחייבת להבדיל מהוראת לשון הרע, הוכחתו של נזק ממוני שנגרם לאדם והנה ראינו כי עניין זה לא יכול להתקיים בענייננו מהטעם שהוטל ספק אמיתי בקיומה של פגיעה בעסקיו של התובע בכל מה שנוגע לאירוע הדיבה הראשון בדמות ניתוק הקשרים העיסקיים של האחים בן בסט עימו בעקבות אותו אירוע שנטען שהיו בו נוכחים ואם אכן הללו ניתקו עימו מגע בין אירוע זה, כלל לא הוכח מהו אותו נזק כלכלי שנגרם לו בעקבות כך. הוא הדין בכל מה שקשור לאירוע הדיבה השני אשר מעבר לעובדה שאני מתקשה לקבוע הכיצד מכתב עמדה של חברת ביטוח על החבות הביטוחית של מבוטחה נכנס לגדרם של יסודות הסעיף ואם נכנס מהו אותו נזק ממוני שנגרם לתובע בגין כך והרי גם כאן כמו שם לא הוכיח או ניסה התובע להוכיח , ראשית, את טענתו בדבר ניתוק המגע של סוכנות הביטוח שלו עמו (דבר כשלעצמו נראה בעיני מופרך) ושנית, אם נגרם לו נזק ושיעורו בעקבות כך.
138. אציין עוד כי העובדה שהתובע העמיד את תביעתו על סך של 50,000 ₪ לכל אירוע דיבה מלמדת שהוא כיוון את תביעתו לסעד לפי חוק איסור לשון הרע שאינו דורש הוכחת נזק ולא לעוולת שקר במפגיע כך שמהטעם הזה לבדו יש לדחות את תביעתו לפיצוי דיבה בהקשר לכך.
--- סוף עמוד 44 ---
139. עד כאן פרק זה אשר חותם את עילות הדיבה שנכרכו בתביעה זו יחדיו. טרם חתימה ראוי להעיר כי התרשמותי הכללית לאחר ניתוח קורות התביעה כמפורט מעלה, היא שכריכת עילות אלו מתחום דיני לשון הרע ושקר במפגיע לא היה מקום לה, והרושם הוא שהיא נועדה בכדי לעבות שלא לצורך את מסגרת התביעה ואת סכומה בבחינת מוטב הרבה מאשר מעט, וזאת תוך כדי חריגה מגבולות המחלוקת האמיתית שבין הצדדים. מובן כי לרוחב יריעה שכזה, השלכה על שיקול הדעת הנוגע להוצאות המשפט בתיק זה כפי שידון להלן בנפרד בפרק החותם פסק דין זה. נעבור עתה לדון בשאלת אומדן הנזק לפיצוי.
על אומדן הנזק והפיצוי המוכח
140. התובע העמיד כזכור את תביעתו זו על סך כולל של 260,000 ₪. סך זה מורכב מראש נזק אחד על סך 160,000 ₪ בגין פרטי הרכוש הגנובים וסך של 100,000 ₪ בגין פיצוי עבור שני אירועי דיבה. היות שעילת התביעה בגין הדיבה נדחתה וכך גם זכותו של התובע לפיצוי בגין שלושת הפריטים יקרי הערך, נותר עתה לדון באומדן שאר הפריטים שדווחו במשטרה כגנובים אשר כאמור לגביהם אין חולק ואשר נתמכו כזכור הן בחקירת ומסקנת מומחה הנתבעת בחוות דעתו והן בממצאי חוות הדעת הנוגעים לרכיב התכשיטים ואף שבמסגרת הדיווח למשטרה שסוגנן בצורה מפורטת דווח על ידי התובע על גניבת כמות תכשיטים אחת, אני מוכן להניח לטובתו בשים לב למסקנות האמורות לעיל, שהוא זכאי לפיצוי בגין כל התכשיטים שנסקרו ונאמדו בדו"ח הסוקר לכדי סכומם בחוות הדעת של שמאי הנתבעת.
141. הפריטים בגינם זכאי התובע לפיצוי, קובצו יחדיו בחוות דעת שמאי הנתבעת וחולקו לשלושה פרקים והם: פרק תכשיטים (הכולל גם שני שעונים), פרק מזומנים ופרק תכולה. ככל שהדבר נוגע לתכשיטים ולמזומנים אלו נאמדו על ידי שמאי הנתבעת בפריטים 3,4 ועד 26 ובפריט 35 (פריטים 1,2,5 הם אלו הפריטים שנדחו ולפיכך אינם באים בגדר זכות לפיצוי) של חוות דעתו וזה העריך את שווים של התכשיטים בסך כולל של 67,207 ₪ (ערך שיפוי) ואת שווים של המזומנים בסך של 2,070 ₪ (סך השווה לשיעור של 0.5 אחוזים מסכום הביטוח והתכולה בהתאם לסעיף 5.1 לפוליסת הביטוח). הערכה זו מקובלת עליי והיא תואמת הן את תנאי הפוליסה ביחס לסכום במזומן וכמובן את דו"ח הסוקר עליו נסמך התובע ועל כן ניתן לאשרה.
--- סוף עמוד 45 ---
142. ראוי להדגיש בנקודה זו שבעוד שהנתבעת נסמכה על חוות דעת שמאי מטעמה, בחר התובע שלא להגיש חוות דעת נגדית משלו, ולמעשה לסמוך ידיו על חוות דעת שמאי הנתבעת אשר ברובה תואמת בסכומיה את דרישותיו לפיצוי בכל מה שנוגע לשווי התכשיטים שנגנבו, שווי אשר ברגיל בשל אופיים של תכשיטים עשויים זהב ויהלומים הם אינם נוטים להתכלה ועל כן לא מופחת מהם פחת או בלאי (כמפורט גם מעדות שמאי הנתבעת בעמ' 30 שורה 29 לפר' הדיון) .
143. במקום שבו ישנה סטיית מה מסכומי הדרישה זו נוגעת לשני שעונים שידונו להלן. שעונים אלה מצויים בפריטים מס' 3 ו-4 לחוות דעת שמאי הנתבעת ומדובר בשני שעונים לאישה מסוג TISSOT ומסוג BULGARI ואשר לגביהם נקבעה הערכה נמוכה במעט על זו שהתובע דרש במקור. כך ובהתאם שמאי הנתבעת העמיד את שווי השעון מסוג BULGARI על סך של 8,000 ₪ במקום על סך של 11,200 ₪ אותו תבע התובע והטעים בכך שהוא נסמך לצורך העניין על הערכה רלוונטית בכתב מיום 9.1.07 בסך 8,900 ₪ שהובאה בפניו וכן על בדיקה שערך אצל יבואן השעון. בצירוף ערכי השיפוי של אותו שעון העמידו השמאי כפי שהעמידו. התובע לא הפריך את אומדנו זה של השעון בחקירת השמאי או הציג כל אסמכתא שתוכיח אחרת ועל כן יש לקבל את אומדנו בהתאם. על כן אני קובע שהתובע זכאי לכדי סך של 8,000 ₪ כפי הערך שמאי הנתבעת בגין שעון זה.
144. בעניין השעון מסוג TISSOT, שמאי הנתבעת העמידו על סך 3,000 ₪ בערכי שיפוי במקום הסך של 3,597 ₪ אותו תבע התובע. השמאי נימק זאת בחקירתו הנגדית בתור הפחתה הנוגעת לבלאי סביר (עמ' 30 שורה 28 לפר' הדיון) ואשר בנסיבות שיעורה והעובדה שמדובר בשעון לא חדש, נראית בעיניי כסבירה. על כן אני קובע כי התובע זכאי לכדי סך של 3,000 ₪ כפי הערת שמאי הנתבעת בגין שעון זה.