ג. סעיף 8(א) לחוק קובע תנאים נוספים, כדלקמן:
"(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;
(2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין;
(3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה;
(4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב."
התנאי המעוגן בסעיף 8(א)(1) סיפה, שלצד תנאי העילה יעמוד במוקד ההכרעה בפסק דיננו, יכונה להלן "תנאי האפשרות הסבירה לזכייה".
--- סוף עמוד 17 ---
24. אם כן, בבוא בית הדין להחליט אם לאשר תובענה כייצוגית, אם לאו, עליו להעמיד לנגד עיניו את תכליות החוק, הכוללות הגנה הן על האינטרסים של תובעים פוטנציאליים והן על האינטרסים של נתבעים פוטנציאליים, ולאזן ביניהן – "למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות"[34]. מלאכת האיזון נעשית במסגרת בחינת התקיימותם של התנאים לאישור התובענה כייצוגית, כפי שפורטו לעיל.
ב. עניינן של המשיבות לפנינו
25. ולאחר שהקדמנו כל זאת נשוב להליך שלפנינו. כל אחת מהמשיבות התקשרה עם אחת המערערות – כולן חברות ביטוח (להלן גם – חברות הביטוח), בפוליסת ביטוח מנהלים, כדלקמן: המשיבה 1, גב' מירב תותי אשבל, התקשרה ביום 1.3.1999 עם המערערת 1, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן – הראל) בתכנית ביטוח חיים מסוג "עדי"; המשיבה 2, גב' עדנה אילון, התקשרה ביום 1.1.1986 עם המערערת 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן – מגדל) בפוליסת ביטוח חיים מסוג "יותר"; המשיבה 3, גב' יעל גבאי ז"ל, התקשרה בשנת 1987 עם "אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ" (להלן – אריה) בפוליסת ביטוח מסוג "מיטב", ובשנת 1999 עם המערערת 3, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן – כלל) בפוליסת ביטוח מנהלים מסוג "מיטב"[35]; המשיבה 4, גב' נירית אשבל, מבוטחת בפוליסת ביטוח מנהלים מסוג "עדיף" שהוצאה בשנת 1994 על ידי המערערת 4, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן – מנורה). כאמור לעיל, פוליסות הביטוח הללו יכונו להלן – הפוליסות הרלוונטיות.
פניית המשיבות לבית הדין – התובענות ובקשות האישור
26. בחודש אפריל 2008 הגישו המשיבות בבית הדין האזורי[36] תובענות שעניינן הפליית נשים בפוליסות הרלוונטיות, ולצדן בקשות לאישורן כתובענה ייצוגית (להלן יחד ובהתאמה – התובענה ו-בקשת האישור). בתובענה נטען[37] כי המערערות נוהגות "לזכות מבוטחות נשים, בהגיען לגיל הפרישה, בגמלה חודשית נמוכה מזו שמקבל מבוטח גבר בנתונים זהים" ומנמקות זאת בתוחלת
--- סוף עמוד 18 ---
החיים הארוכה יותר של נשים. במקביל, כך נטען, המערערות גובות מנשים פרמיה בגין רכיב הריסק בשיעור זהה לזה הנגבה מגברים, אף ששיעורי התמותה שלהן נמוכים בהרבה. המשיבות הוסיפו כי בדיון בוועדת הכנסת, ההתאחדות "הודתה בהפליה" ובעקבות הדיון תוקנו תכניות הביטוח החדשות בכך שנקבעו בהן תעריפי רכיב ריסק לנשים הנמוכים מאלה שנקבעו לגברים. אלא שהמערערות לא תיקנו "את ההפליה בפוליסות הישנות שהוצאו טרם מועד השינוי [הפוליסות הרלוונטיות – א.א.]" והן ממשיכות בכך "עד עצם היום הזה". המשיבות טענו כי יש לבטל את ההבחנה בין נשים לגברים בשני הרכיבים הללו – הגמלה והריסק – או לערוך הבחנה כזו "בשני הכיוונים" וכי אין להשלים עם מצב שבו המערערות מתייחסות למין המבוטח רק כאשר הדבר פועל לטובתן ומקטין את הסכום שהן נדרשות לשלם (ברכיב הגמלה) ומתעלמות ממין המבוטח כשהדבר אינו נוח להן ומצריך גביית פרמיה בשיעור נמוך יותר (ברכיב הריסק). מצב זה מהווה לדידן "הפליה בוטה וגסה על רקע מין בלבד".
נטען כי תיקון ההפליה בתכניות הביטוח החדשות, בקביעת תעריפי רכיב ריסק בצורה דיפרנציאלית על בסיס מין וקביעת תעריף נמוך יותר לנשים ברכיב זה, מהווה הודאה של המערערות בכך שנהגו עם הנשים המבוטחות שלא כדין. עוד נטען כי לא זו בלבד שהמערערות נקטו הפליה פסולה, אלא שהן ניסו להסתיר אותה מעיני המבוטחות. זאת בכך ש"הקפידו" לציין בפוליסות הרלוונטיות את השוני בין המינים במקדמי הגמלה אך לא ציינו שהפרמיה ברכיב הריסק זהה. לטענת המשיבות, התחמקות זו של המערערות מגילוי ההפליה מאשרת כי הן ידעו שמדובר בהפליה פסולה.
27. המשיבות תמכו טענותיהן בעילות הבאות:
א. איסור הפליה בכלל והפליה מגדרית בפרט: לאור פסקי הדין בעניין פידלמן ומאחר ש"ענייננו בתביעה זו זהה להפליה שנפסלה בעניין פידלמן" יש לקבוע כי ההפליה שנוקטות המערערות בפוליסות הרלוונטיות בטלה מעיקרא. למעשה, גם המערערות מודות בקיומה של הפליה פסולה, בכך שבתכניות הביטוח החדשות נקבעו תעריפים נמוכים יותר לנשים ברכיב הריסק. עקרון השוויון ואיסור ההפליה במשפט הישראלי באים לידי ביטוי הן בחקיקה והן בפסיקה והם מחייבים לא רק יחס שווה לשווים אלא גם יחס שונה לשונים;
ב. תקנת הציבור: הפליית המשיבות בפוליסות הרלוונטיות מנוגדת להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן – חוק איסור הפליה), ובשל כך מנוגדת אף
--- סוף עמוד 19 ---
לתקנת הציבור. המשיבות ציינו כי "העילה על פי חוק איסור הפליה איננה באה בסמכותו של בית הדין הנכבד, והדברים נאמרים על דרך היקש לצורך פרשנותו הנכונה של המושג 'תקנת הציבור' לעניינו אנו";
ג. תנאי מקפח בחוזה אחיד: חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן – חוק החוזים האחידים) מאפשר לבית משפט לבטל או לשנות "תנאי מקפח". המשיבות טענו כי ההפליה שנוקטות המערערות בפוליסות הרלוונטיות מהווה "תנאי מקפח" ובית הדין מוסמך לבטלה;
ד. הפרת חובת תום הלב: ההפליה שנוקטות המערערות עולה כדי הפרת חובת תום הלב המוגברת החלה עליהן ביחסי מבטח-מבוטח;
ה. עשיית עושר שלא כדין: נטען כי בגביית תעריפים מופרזים מנשים ברכיב הריסק מתעשרות המערערות שלא כדין על חשבון המשיבות ומכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן – חוק עשיית עושר), על הראשונות להשיב לאחרונות "כל זכיה שבאה להן בעקבות ההפליה הפסולה".
טענות נוספות שהעלו המשיבות בתובענה הן כי המחוקק, בחוקקו את חוק תובענות ייצוגיות, ראה לנגד עיניו את עקירת ההפליה כעיקרון ראשון במעלה, ולא בכדי כלל ברשימת החיקוקים שבגינם ניתן לנהל תובענה ייצוגית כמה וכמה חיקוקים שעניינם איסור הפליה ובהם חוק איסור הפליה, חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 (להלן – חוק השוויון) וחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק שכר שווה). עוד נטען כי מהוראות החיקוקים האמורים נגזרת בטלות ההפליה וזו "מאיינת מעיקרא כל תנאי בתנאי הפוליסה שיש בו לגבות הפליה פסולה זו".
28. המשיבות ביקשו לפיכך כי בית הדין יורה שההפליה שנוקטות המערערות מנוגדת לדין ושכל הוראה בפוליסות הרלוונטיות וכל פעולה מכוחה של הפליה זו – "בטלות ומבוטלות". עוד ביקשו כי בית הדין יקבע שלמשיבות וליתר חברות הקבוצה הזכות לבחור בין החלופות הבאות:
א. להשוות את מקדמי הגמלה של מבוטחת-אישה לאלו הנהוגים למבוטח-גבר באותו גיל ולהורות כי אם תבחר מבוטחת-אישה בתשלום חד-פעמי במקום גמלה, יוגדל הסכום החד-פעמי שישולם לה "ביחס שבין מקדם הגימלה למבוטח גבר למקדם הגימלה למבוטחת אשה בגיל הרלוונטי". נזכיר כי בפוליסות הרלוונטיות, מבוטחים שהגיעו לגיל פרישה היו רשאים לבחור בין משיכת כספי החיסכון באופן הוני חד פעמי ובין קבלת קצבה חודשית.
--- סוף עמוד 20 ---
ב. הפחתה רטרואקטיבית ופרוספקטיבית של סכומי הריסק שנגבו מנשים בפוליסות הרלוונטיות והעמדתם "על סכומי הריסק הראויים למבוטחת אשה", וזקיפת ההפרש לטובת הצבירה לחיסכון.
29. בבקשת האישור חזרו המשיבות, ככלל, על הטענות שהעלו בתובענה וביקשו להכיר בה כתובענה ייצוגית, בשם כל הנשים שבוטחו על ידי המערערות (לרבות כל חברות הביטוח שמוזגו לתוכן) בפוליסות הרלוונטיות בהיותן עובדות שכירות ושחובת תשלום דמי הביטוח חלה עליהן ועל מעסיקיהן (להלן – הקבוצה). הפוליסות הרלוונטיות הוגדרו כ"כל הפוליסות המכונות 'ביטוח מנהלים', בהן נעשתה הבחנה בין גברים לנשים לעניין שיעור הגימלה אך לא נעשתה הבחנה בין המינים לעניין גובה פרמיית הריסק...". המשיבות ציינו כי התובענה כשירה להתברר כתובענה ייצוגית, משעניינה בתביעה של מבוטחת נגד מבטח והפנו לפרט 2 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. עוד נטען כי התובענה עומדת בתנאי סעיף 8(א) לחוק, שבהתקיימם רשאי בית הדין לאשרה כייצוגית, כך:
א. שאלות מהותיות משותפות: נטען כי הפגיעה בזכויות הנשים המבוטחות אצל המערערות בפוליסות הרלוונטיות אינה מיוחדת למשיבות בלבד, אלא נוגעת לכלל הנשים בקבוצה וכי התובענה מעוררת שאלות מהותיות כבדות משקל הנוגעות לכלל חברות הקבוצה.
ב. אפשרות סבירה להכריע לטובת הקבוצה: נטען כי העילות שביסוד התובענה מפורטות במסגרתה היטב וקיימת סבירות גבוהה שהשאלות המהותיות תוכרענה לטובת חברות הקבוצה. לעניין זה נטען כי ביסוד יצירת ההבחנה בין גברים לנשים ברכיב הגמלה בלבד ולא ברכיב הריסק לא עומדת כל מטרה עניינית אלא "הקריטריון היחיד לפגיעה בזכויותיהן של חברות הקבוצה נעוץ בהיותן נשים, הא ותו לא!". כמו כן נטען כי המערערות הודו בפועל בהפליה הפסולה בכך שלאחר הדיון בוועדת הכנסת ביטלו את ההפליה בתכניות הביטוח החדשות, אלא שתיקון זה לא הוחל על הפוליסות הרלוונטיות. המשיבות הדגישו בהקשר זה כי עניינן "זהה להפליה שנפסלה" בבג"ץ פידלמן, הרחיבו בחשיבות עקרון השוויון ואיסור ההפליה בשיטת המשפט הישראלית והוסיפו כי שמירת ערכים אלה "מחייבת לעתים לא רק יחס שווה לשווים אלא גם נקיטת יחס שונה כלפי שונים". עוד נטען כי ההפליה שנוקטות המערערות חמורה יותר מהמקרים שנדונו בפסיקה, משום שהיא "עומדת גם בניגוד להוראת חוק מפורשת" – חוק איסור הפליה, ועל כן ודאי שנוגדת את תקנת הציבור. חומרת ההפליה באה לידי ביטוי גם בכך שמדובר בתחום הביטוח הפנסיוני, שבו רואה המבוטח את
--- סוף עמוד 21 ---
החברה המבטחת כגוף ישר ואמין במיוחד שבידיו מופקד עתידו הכלכלי של המבוטח.
המשיבות חזרו על טענותיהן כי ההפליה האמורה מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שבית הדין מוסמך לבטלו, הפרת חובת תום הלב המוגברת החלה על המערערות ועשיית עושר שלא כדין מצדן.
ג. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת: לעניין זה נטען כי אופי התובענה מחייב את ניהולה כתובענה ייצוגית, שכן זו "הדרך היעילה, ההוגנת, ולמעשה – היחידה, לתיקון העוולות שנגרמו" על ידי המערערות. הושם דגש על כך שהצורך בתיקון העוול נוגע לציבור רחב ביותר של נשים – עשרות אלפי מבוטחות, ומחייב, בין היתר, מתן סעד אפקטיבי לכלל חברות הקבוצה. כן הודגשה "החשיבות הציבורית, החוקתית וההצהרתית של עקירת ההפליה על בסיס מין הנהוגה בידי" המערערות, חשיבות שאף המחוקק ראה לנגד עיניו בחקקו את חוק תובענות ייצוגיות, כמפורט בתובענה. לדברי המשיבות, "גישה זו של המחוקק מלמדת על החשיבות הרבה שייחס לעקירתה של הפליה מכל תחומי החיים ועל ראייתו של מכשיר התובענה הייצוגית ככלי מרכזי וחשוב להגשמת תכלית חקיקתית וחברתית זו". המשיבות הוסיפו כי "אין מדובר בבקשה להעדפה מתקנת כי אם בהסרת הפליה קיימת".
ד. ייצוג בתום לב: המשיבות טענו כי אם תתקבל בקשת האישור, עניינן של כלל חברות הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב וכי המשיבות מתאימות ונכונות לייצגן. עוד טענו המשיבות כי בא כוחן הוא עורך דין מנוסה ובעל ותק רב בהתדיינויות מורכבות.
לאור כל האמור נטען כי בקשת האישור תקדם את מטרותיו של חוק תובענות ייצוגיות, כמפורט בסעיף 1 בו, והמשיבות ביקשו כי בית הדין ייעתר לה. לבקשת האישור צורפו תצהירי המשיבות, שבהם מצהירה כל אחת מהן כי היא מבוטחת אצל מי מהמערערות בביטוח מנהלים מסוג מסוים (הנמנה על הפוליסות הרלוונטיות) וכי "כל הטענות המופיעות בכתב התביעה ובבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית – נכונות לפי מיטב ידיעתי ואמונתי ועל פי עצה משפטית שקיבלתי".
השתלשלות ההליך בבית הדין האזורי
--- סוף עמוד 22 ---
30. בעקבות הגשת התובענה ובקשת האישור (בנוסחן המקורי) עתרו המערערות לסילוקן על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית[38]. בפסק דין מיום 2.10.08 נעתר בית הדין האזורי לבקשתן המקדמית של המערערות והורה על סילוקן על הסף של התובענה ובקשת האישור, משאינן נכנסות בגדרי סמכותו העניינית.
31. ערעור שהגישו המשיבות לבית דין זה התקבל בחלקו (ע"ע 625/08; [פורסם בנבו] פסק דין מיום 17.9.09 להלן – הערעור בשאלת הסמכות). נקבע כי "לבית הדין האזורי לעבודה סמכות עניינית" לדון בתובענה ובבקשת האישור, "למעט בעילות הנזיקיות שאינן בגדר הוראתו של סעיף 24(א)(ב1)" לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 (להלן – חוק בית הדין). בהתאם, הוחזר העניין לבית הדין האזורי להמשך הדיון, תוך שנקבע כי הצדדים יהיו רשאים לתקן את כתבי הטענות מטעמם "בנוגע לטיעונים המשפטיים שבבסיס עילות התביעה, בהתאמה לסמכותו העניינית של בית הדין לפי חוק בית הדין לעבודה".
32. עתירה שהגישו המערערות נגד פסק דינו של בית הדין הארצי בערעור בשאלת הסמכות נמחקה לבקשתן, בעקבות דיון בעתירה (בג"ץ 10015/09; [פורסם בנבו] פסק דין מיום 13.3.11) – וההליך בבית הדין האזורי נמשך.
33. יצוין כי במהלך הדיון בערעור בשאלת הסמכות, צמצמו המשיבות את הגדרת ה"קבוצה" לעובדות שכירות בלבד[39]. בהתאם לכך ולאמור בפסק הדין בערעור בשאלת הסמכות, הגישו המשיבות בבית הדין האזורי, ביום 24.11.09, כתבי טענות מתוקנים – כפי שפורטו לעיל.
34. בתשובותיהן לבקשת האישור[40] העלו המערערות טענות רבות המצדיקות, לדידן, את דחיית הבקשה, בהן טענות סף. להלן נביא את הטענות בתמצית:
א. טענות סף: המערערות טענו כי יש לסלק את בקשת האישור על הסף מחמת התיישנותה, בין אם עניינה בתגמולי הביטוח ובין אם בדמי הביטוח. עוד נטען כי יש לסלק את הבקשה על הסף בהעדר תשתית ראייתית הולמת, משהבקשה והתצהירים התומכים בה כוללניים וסתמיים ואינם עומדים בדרישות הדין. בנוסף נטען כי ההליך בעניין ליברמן מהווה מעשה בית דין המונע את הגשת הבקשה דנן וכי הגשתה מהווה למצער שימוש לרעה בהליכי משפט, המצדיק את סילוקה על הסף.