יוסף אלוביץ, אחיו של שאול אלוביץ שהואשם בעבירות של מרמה והפרת אמונים, טען כי תפיסת המדינה את תיק ניירות הערך שהיה בבעלות משותפת שלו ושל אחיו בחלקים שווים ושחרורם הרבה לאחר שהבינה כי מחצית מהכספים שייכים לו, נעשו בצורה רשלנית וגרם להורדת ערך התיק.
בית המשפט קבע, כי תפיסת התיק לא נעשתה באופן רשלני, וכי ממילא ליוסף אשם תורם בשיעור של 100%. החוק קובע, כי לצורך קיומה של רשלנות דרוש, בין היתר, קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין נזק שנגרם, במסגרתו נבחן האם ההפרה היא "סיבה בלעדיה אין" לגרימת הנזק. אולם, ניתן להפחית את הפיצויים שייפסקו לניזוק במצב שבו הוא אחראי בחלקו לנזק שנגרם לו, בהתאם לשיעור האשם התורם שלו. כאן, המדינה תפסה את חשבון ניירות הערך בהתאם לצו בית משפט, ולא ניתן היה להפריד בין החלקים במועד התפיסה. לעניין מועד השחרור, המדינה אמנם הייתה יכולה לפעול לשחרור החלק השייך ליוסף במועד בו הבינה כי הוא בעלים של 50% לפחות מהתיק, אולם לא ניתן לומר כי התנהלותה היא בבחינת "סיבה בלעדיה אין" לירידת ערך התיק, מקום בו ישנם גורמים נוספים אשר יכולים היו להשפיע על כך, דוגמת תנודתיות השוק, התיק הפלילי שנפתח כנגד שאול אלוביץ, וכיו"ב. בנוסף, יוסף הוא איש עסקים מנוסה שהיה מקבל החלטות בתיק ניירות הערך ללא ייעוץ, ומאחר ומעולם לא ביקש מהמדינה למכור את חלקו או לנהל אותו בצורה מסוימת, יש לראותו כבעל אשם תורם בשיעור 100%.