23. יצוין כי במקרים חריגים עשוי בית המשפט להכיר ברשות גרידא או ברשות חינם במקרקעין כברשות בלתי הדירה – וזאת משיקולי צדק:
"ייתכנו גם מקרים חריגים, בהם רישיון שלא ניתן בתמורה יוכר כרישיון אשר לא ניתן לביטול בכל עת (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127, 132-134). יש לבחון בכל מקרה ומקרה לאור נסיבות העניין האם הצדק מחייב את המשך קיומו של הרישיון: 'המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל ענין וענין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם
--- סוף עמוד 19 ---
מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף היפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דווקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק' (ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים, פ"ד לט(2) 337, 341)." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (עניין דיאמנשטיין, שם, בסעיף 12 לפסק הדין).
ואולם במקרה דנן אין יסוד לקבוע כי התובעת היא בעלת זכות שימוש בלתי הדירה בנכס. כפי שכבר הוברר, רשות השימוש בנכס ניתנה לתובעת כרשות מכללא וללא תמורה. אמנם התובעת רכשה את הנכס הנוסף, ואפשר שעשתה כן לצד הבעת משאלה ותקווה כי הרב גוטניק וממש יאפשרו לה להמשיך להשתמש בנכס עוד שנים רבות, או שביום מן הימים יעלה בידה לרכוש את הנכס – כפי שאמנם שקלה לעשות כעולה ממכתבה לבא-כוחו של הרב גוטניק מיום 29/11/06 (סעיף 15 לעיל). אולם מכאן רחוקה הדרך להסתמכות במובנו המשפטי של המונח; וכאמור לא הונחה כל תשתית בראיות להוכחת הסתמכות כאמור.
לנוכח המקובץ, טענת התובעת והישיבה לזכות שימוש והחזקה בלתי הדירה – דינה להידחות.
מתנה
24. התובעת נשמעה בטענה חלופית נוספת בבחינת "בלא לגרוע מכל האמור לעיל", שלפיה הרב גוטניק העניק לה את הזכויות בנכס – במתנה (סעיף 65 לכתב התביעה). ברם, דומה שבטענה זו דווקא יש כדי לגרוע מיתר טיעוניה – שהרי אין זכות בעלות כרשות שימוש בלתי הדירה ובוודאי שלא כמתנה. לגופם של דברים, טענת המתנה נטענה על ידי התובעת באופן סתמי וכוללני, מבלי להניח תשתית עובדתית ומשפטית מתאימה להתקיימותם של התנאים הרלוונטיים הקבועים בחוק המתנה, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המתנה").
סעיף 1(א) לחוק המתנה מורה כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה", וכי ניתן לתת זכויות במקרקעין כמתנה. על פי סעיף 6 לחוק זה, במקרה הרגיל עוברת המתנה אל מקבלה עם מסירת המתנה, או עם מסירתו של כתב מתנה לידיו. ואולם כאשר המתנה היא במקרקעין – ההלכה היא שפעולה של הקניית מקרקעין במתנה שלא נסתיימה ברישום אינה מתנה מושלמת אלא התחייבות בלבד לעשות עסקת מתנה במקרקעין [ראו: ע"א 5493/09 סעיד נ' סעיד, פסקה 17 לפסק דינה של כבוד
--- סוף עמוד 20 ---
השופטת א' חיות (15/11/2011); ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד נ(1) 199, 205-204 (1996)]. סעיף 5 לחוק המתנה שעניינו בחזרה מהתחייבות לתת מתנה, קובע כי: "התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב" (בסעיף קטן (א)); ועוד נקבע כי נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבות ליתן מתנה, אלא אם כן מקבל המתנה שינה מצבו לרעה בהסתמך על המתנה (סעיף קטן (ב)).
בענייננו, התובעת לא הוכיחה שהיתה התחייבות בכתב, ואף בכלל; וממילא אין משמעות לבחינת חזרה מהתחייבות שלא היתה. יצוין, אגב כך, שבסיכומיה וכדרכה בסוגיות האחרות שעמדו לדיון, שינתה התובעת טעמה גם בנושא זה. כך בעוד שקודם לכן טענה למתנה במקרקעין (הנכס), עתה היא טוענת למתנה במטלטלין (מניות רקפת). כך או אחרת, לא הוכח קיומה של מתנה ולא התחייבות ליתן מתנה. וטענה זו, כמו טענותיה האחרות של התובעת, נתבררה כחסרת כל עיגון מבחינה עובדתית ומשפטית גם יחד.
סוף דבר
25. המסקנה המתבקשת מכל האמור, היא שחברת ממש היא בלבד היתה בעלים במניות, ובאמצעותן בנכס. לא הוכח קיומו של הסכם נאמנות, לא עם ממש ולא עם גוטניק, וגם אין יסוד לטענה בדבר קיומה של נאמנות משתמעת או קונסטרוקטיבית. לתובעת אמנם ניתנה רשות לעשות שימוש בנכס לצרכי הישיבה במהלך השנים, ואולם אין יסוד לטענה כי ניתנה לה רשות בלתי הדירה בנכס; ואף מתנה או התחייבות ליתן מתנה לא ניתנה.
משכך, גם העברת המניות לגפני בדין נעשתה, ואין היא כפופה לזכות כלשהי של התובעת כנטען על ידי האחרונה.
התוצאה היא שהתביעה נדחית ואני מחייבת את התובעת בתשלום הוצאות בסך של 60,000 ש"ח לנתבעים 1 ו-2 מצד אחד ולנתבעים 3 ו-4 מצד שני – ובסך הכל 120,000 ש"ח.
ניתן היום, 14 מרץ 2013, בהעדר הצדדים וב"כ.
ענת ברון