7. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
התשתית העובדתית
הצדדים, הרקע להתקשרות הצדדים וההסכמים שנחתמו ביניהם
8. התובע עסק בתחום הייבוא, השיווק וההפצה של צמיגים לרכבים משנת 1992.
במהלך השנים כיהן התובע בתפקיד מנכ"ל חברת "אליאנס שיווק מרכז בע"מ", שהחזיקה באותו מועד בכ-50% מהצמיגים בארץ.
משנת 2005 פעל התובע באופן עצמאי בתחום צמיגי הרכב באמצעות חברה בבעלותו בשם "טיים טאייר בע"מ" (להלן: חברת טיים טאייר או החברה שבבעלות התובע), שהייתה בעלת זכויות ההפצה והשיווק של המותג HERO בישראל, עד להתקשרות עם הנתבעת בשנת 2009[3].
--- סוף עמוד 3 ---
יצוין כי במהלך השנים נקלעה חברת טיים טאייר לחובות כבדים. בשנת 2008 החובות הגיעו לסכום של 713,262 ₪ ובשנת 2009 הגיעו לסכום של 2,922,011 ₪. כמו כן, בשנת 2009 לא הועסקו עובדים בחברת טיים טאייר, פרט לתובע[4].
9. הנתבעת – ראלי אביזרי תנועה בע"מ, לשעבר "קמור אביזרי תנועה בע"מ" (להלן גם: חברת קמור), היא חברה העוסקת בייבוא, שיווק והפצה של צמיגים לרכבים[5].
בשנת 2009 כיהן מר גבי דובינסקי ז"ל בתפקיד מנכ"ל חברת קמור (להלן: מר דובינסקי ז"ל)[6].
לעניין הבעלות בחברת קמור נציין כי בעלי מניותיה היו חברת "קמור מוטורס" וחברה ציבורית שנקראה אף היא בשם "קמור". חברת "קמור מוטורס" הייתה בבעלות מר וייס ואחיו. בשנת 2011 רכשו האחים וייס את כל המניות של חברת קמור[7].
בחודש 6/2011 נרשמו האחים וייס כמנהלים של הנתבעת[8].
10. חברת דקה צמיגים בע"מ הוקמה בשנת 2005 לצורך טיפול במותג ספציפי לצמיגים אולם בהמשך עסקה בייבוא ושיווק של מותגים נוספים (להלן: חברת דקה). הבעלים והמנהלים של חברת דקה זהים לשל הנתבעת ומשרדיה ממוקמים באותו מתחם של משרדי הנתבעת[9].
כאן המקום לציין כי אנו דוחים את טענת הנתבעת שלפיה מסוף חודש 12/2012 היחסים היו בין התובע לחברת דקה ולכן משחברה זו לא נתבעה יש לדחות את התביעה לתקופה הזו, ואלה טעמנו: האחד, הנתבעת (בשם הקודם חברת קמור) וחברת דקה נקראו יחד בהסכם ההתקשרות מיום 5.12.2012 בשם "החברה", והוראות ההסכם מתייחסות לשתיהן כחברה אחת[10]. השני, בתקופה הרלוונטית שיווק התובע, בין היתר, את המותג HERO. בהתאם להסכם ההתקשרות מיום 17.9.2009[11] היצרן חתם עם הנתבעת (בשם הקודם חברת קמור) על הסכם שיווק והפצה של מותג זה ולא הובאו ראיות שמחודש 12/2012 נחתם הסכם דומה עם חברת דקה. השלישי, חברת דקה שילמה עבור השירותים לחברת טיים טאייר עוד משנת 2010[12], על אף שבאותה תקופה לא היה הסכם בינה לתובע ולחברה שבבעלותו. עובדה המצביעה על כך שהגורם המשלם אינו הגורם הרלוונטי לבחינת היחסים בין הצדדים. הרביעי, מכתב הפסקת ההתקשרות חתום הן על ידי הנתבעת והן על ידי חברת דקה[13].