הערות בטרם הכרעה
49. בטרם אעבור לדיון והכרעה בתובעה גופה ובטענות הצדדים מצאתי לנכון לציין כי ההליך התנהל בעצימות גבוהה, ובהיקף חסר תקדים. פרט לדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופטת דניה קרת, התקיימו בפני מותב זה 2 קדמי משפט במועדים 6.10.16 וביום 28.3.17. בנוסף התקיימו 9 דיוני הוכחות במועדים כמפורט להלן: 10,11.7.17, 13-16.11.17 , 7.2.18 ו- 6-7.11.18.
50. דיוני ההוכחות התקיימו כולם בהקלטה והפרוטוקולים משתרעים על פני כ- 900 עמודים. לתיק הוגשו 112 בקשות ונתנו 227 החלטות. סיכומי התובע הוגשו ביום 9.2.20, סיכומי הנתבעים הוגשו ביום 11.8.20, תוך שלאחריהם עתר התובע בבקשה להגשת סיכומי תשובה. בתשובתו לתגובת הנתבעים לבקשתו להגשת סיכומי תשובה, בחר התובע להגיש סיכומי תשובה, משל כבר נתנה הרשות להגשתם (ראו החלטה מיום 7.10.20 בבקשה מס' 115). אך בכך לא בא העניין לסיומו והנתבעים עתרו בבקשה מיום 14.10.20 למחיקת סיכומי התשובה (בקשה מס' 117). ביום 9.11.20 נתנה על ידי החלטה ולפיה: "משסיכומי התשובה "הוגנבו לתיק בדרך של הגשת תשובה לבקשה הגשתם והגם שאין סיכומי תשובה לסיכומי תשובה ולשם האיזון מצאתי כי יש לאפשר לנתבעים להגיש תשובה לסיכומי התובע אשר לא יעלו על 7 עמודים ואשר יוגשו תוך 15 יום. הסעד של הוצאת 'סיכומי התשובה" הינו בלתי מידתי בנסיבות העניין". לאחר שלל בקשות לארכה ותגובה להן הוגשו ביום 20.12.20 סיכומי התשובה מטעם הנתבעים, אלא שכבר ביום 3.1.21 עתר התובע בבקשה למחיקת סעיפים מסיכומי התשובה של הנתבעים, בקשה מס' 120. ביום 18.1.21 נתנה על ידי החלטה לפיה אכריע בבקשה במסגרת פסק הדין שיינתן. כבר עתה אציין כי דין בקשה זו להידחות ואין המדובר אלא בניסיון נוסף של התובע למקצה שיפורים ו"הגנבת" התייחסות נוספת לסיכומי התשובה של הנתבעים על פי החלטה מיום 9.11.20.
51. כפי שיובהר להלן בהרחבה דין התביעה להידחות מהטעמים המצטברים והמשלימים כלהלן. ראשית, התובע בסיכומיו ובהליך כולו מתעלם לחלוטין מהעובדה כי המדובר בחברה משפחתית ועותר לשלל סעדים ותרופות מכוח דיני החברות, תוך התעלמות מוחלטת ובמנותק מהסכסוך המשפחתי ארוך השנים אשר נפרש בפני בית המשפט במלוא עוצמתו במהלך שמיעת העדויות תוך שגרסתו וניסיונו לתאר את היחסים בתוך המשפחה לאורך השנים כיחסים תקינים קרסה לחלוטין, הכל כמפורט בהרחבה בהמשך.
52. בסיכומי התשובה מטעמו טען התובע בסעיף 8(ד) טענה מופרכת ולפיה בית המשפט המחוזי לא קבע דבר ביחס למהות המחלוקת ולדין החל אלא קבע כי מדובר בתובענה אזרחית שעילתה סכסוך במשפחה בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ''ד נד(4) 337 (להלן: "עניין חבס"). לטענתו כך ממש "הסיבה שבגללה עבר התיק לבימ"ש למשפחה אינה בעלותו של התובע במניותיו והזכויות המאוגדות בהן אלא היחסים המשפחתיים שכלל אינם קשורים למנויות ולזכויות".
בסעיף 22 (י) לסיכומי התשובה אף טען כי הנתבעים "לא התמודדו עם העובדה שהוכחה כי היחסים המשפחתיים אינם רלוונטיים לזכויות התובע אלא לחובות הנתבעים כלפיו- הדין מגן על אינטרס ההסתמכות של התובע ומחיל על הנתבעים כנושאי משרה חובות אמון וגילוי אקטיבי כלפי התובע".
53. טענת התובע בעניין זה הינה מופרכת ודינה להידחות מכל וכל. בהחלטה הארוכה והמפורטת של כב' השופטת דניה קרת מיום 30.8.16, המשתרעת על פני 17 עמ', בה הורתה על העברת התובענה לבית המשפט עמדה כב' השופטת דניה קרת באריכות על סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה והתנאים המצטברים לצורך רכישת הסמכות לאור סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 והפסיקה על פיו: האחד, שהצדדים יענו על הגדרת "בן משפחה" המצויה בחוק; השני, שעילת הסכסוך תהא "בתוך המשפחה". לאחר שכב' השופטת דניה קרת קבעה כי התובע והנתבעים 1-3 הם בני משפחה גרעינית אחת - הורים ואחים, כך שמתקיים התנאי שהצדדים לתובענה הם "בני משפחה", עברה היא לדיון ארוך ומפורט ביחס לעילת הסכסוך במשפחה.
בעניין זה נקבע על ידה:
"כפי שנקבע ברע"א 1839/13 עמי קולפניצקי נ' ישראל קולפניצקי (פורסם בנבו), אין די בטענה כי מדובר ב"חברה משפחתית" שהתנהלה על בסיס יחסי אמון, כדי להראות כי קיים סכסוך משפחתי. יש להצביע על כך כי הסכסוך "תרם תרומה משמעותית לגיבושה של עילת התביעה".
מכאן עולה, כי אין די בעצם הקצאת המניות לתובע על בסיס היחסים המשפחתיים, כדי להביא לקביעה לפיה מדובר בסכסוך משפחתי.
עם זאת, למרות העובדה שכתב התביעה מציג את הסכסוך כסכסוך עסקי על פניו, אשר אינו נובע מסכסוך משפחתי, עולה מנספחי כתב התביעה תמונה שונה לחלוטין".
לאחר שכב' השופטת דניה קרת מנתחת ומצטטת מספר מכתבים של התובע אל הוריו אליהם אדרש בהרחבה בהמשך פסק הדין היא מוסיפה וקובעת:
"ממכתבים אלה עולה כי הסכסוך נובע מרצונו של התובע להגיע להסדר משפחתי כולל בקשר לרכוש המשפחה, כאשר מחלוקות בעניין זה קיימות כבר במהלך השנים.
לא מדובר בסכסוך נקודתי המתמקד בטענות קיפוח כפי שנטען בכתב התביעה.
העובדה כי מדובר בסכסוך אשר מקורו בעבר וביחסים לא תקינים בין התובע להוריו במהלך השנים, לאור אכזבה של ההורים מדרך התנהלותו של התובע במהלך שני עשורים, עולה גם ממכתב ששלח ב"כ הנתבעים לב"כ התובע ביום 4.8.2015 (נספח כט' לכתב התביעה), צוין בסעיפים 12-18 כך:..."
ובהמשך:
"יתרה מכך, גם מכתב התביעה עולה כי מדובר בסכסוך שהחל עוד לפני שנים רבות, שכן התובע מציין הליך של גישור אשר נערך בין הצדדים בשנת 2007. לכן, לא מדובר בסכסוך שפרץ לראשונה בשנת 2012 כפי שנטען על ידי התובע בניסיון להצביע על סכסוך נקודתי עסקי שאינו קשור ביחסים שבינו לבין הנתבעים קודם לכן.
לכך מצטרפת העובדה כי מדובר בקרבה משפחתית של הורים וילדים. כמו כן, מעורבים בסכסוך אך ורק בני המשפחה ולא גורמים חיצוניים.
מכל האמור לעיל עולה כי יש לראות בסכסוך שבין הצדדים סכסוך בתוך המשפחה.
לאור זאת, יש להעביר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה".
54. דומה כי אין צורך לציין כי החלטת כב' השופט דניה קרת לעניין הסמכות הינה החלטה חלוטה והתובע לא ערער עליה. יתר על כן טענות התובע בעניין זה עולת כדי חוסר תום לב של ממש ובבחינת מוסר כפול. כשנוח לו וכשהדבר משרת את האינטרס שלו הוא מנסה להיאחז ביחסים בתוך המשפחה ולהשתמש בהם לטובתו כך למשל במסגרת ניסיונו להאריך את תקופת ההתיישנות מטעם זה. כשהדבר אינו משתלב עם הטענות והסעדים להם הוא עותר טוען הוא כי היחסים המשפחתיים אינם רלוונטיים לזכויותיו.
55. מהותה של החברה כחברה משפחתית, בה כל בעלי המניות ללא יוצא מן הכלל הינם בני משפחה מדרגה ראשונה- משפחה גרעינית, היות החברה חברת אחזקות, העובדה כי המניות הוקצו לתובע עוד בהיותו קטין ומכוח הקשר המשפחתי של האם נ.ר. ואביה- מחייבת התייחסות שונה המשלבת בין דיני החברות לדיני המשפחה כשמעל כל אלה מרחף עקרון העל השולט וחולש על כל שיטת המשפט- עקרון תום הלב.
ראו לעניין זה פסק דינו של כב' אליקים רובנישטיין בע"א 10582-02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו,16.10.2005) פסקה כ' לפסק הדין:
"החברה דנא היא חברה משפחתית. על פי הפסיקה, וגם על פי השכל הישר, יש בקעה רחבה יותר להרים לגבי חברה משפחתית את המסך, שהרי היא משמשת במידה רבה ככלי "פורמלי" לצורך נוחות בענייני מס. כבר נפסק: "החברה היתה חברת מעטים שבשליטת משפחה אחת... במקרה כזה יש לראות במעשה בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. האורגן העושה כאן את המצג אינו לא מועצת מנהלים... אלא כלל בעלי המניות, שבגלל קרבתם וסמיכותם זהים עם החברה עצמה. לענין זה אין אישיותה המשפטית של חברה משמשת כמסך או כמחיצה בינה לבין חבריה" (השופט ויתקון, בבג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 539. וכן ראו רע"א 161/67 שטיבל נ' חברת שטיבל בע"מ, פ"ד לב(1) 510, 515, מ"מ הנשיא – כתארו אז – לנדוי). "מסקנה זו (של הרמת המסך - א"ר) מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפחתי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות" (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו(5) 353, 366, מפי השופט ד' לוין). אכן, אין להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מעולם החברות בישראל הוא חברות משפחתיות, ואין מקום להקל ראש חלילה בפגיעה בהתאגדותן. ואולם, ההתייחסות אליהן, כעולה מן הפסיקה, מעוגנת בנסיון החיים וכאמור בשכל הישר, קרי, שככל שהמדובר במבנה "משפחתי", הסיכוי לעירוב תחומין ולניהול המערב בין טובת החברה לטובת המשפחה הוא גדול יותר".
56. לעניין זה אוסיף כי היה זה התובע עצמו אשר העיד כי בחברה משפחתית ההתנהלות הינה שונה ראו עדותו בעמ' 244 ש' 17 עד עמ' 245 ש' 5:
"ש: אתה 25% אבל אתה דירקטור. האם שלחת אימייל, מכתב, ביקשת לכנס אסיפה כללית של חברת הבת, עשית פעולה כדירקטור, ביקשת לכנס ישיבת דירקטוריון שאומרת, חברים מדובר פה בחברה שלא מפתחת את עצמה, צריך לפתח את החברה, אני לא מסכים עם אבא, צריך להיכנס לשוק המגורים, מעבר לשיחות עם אבא, עשית משהו?
ת: למי בדיוק הייתי שולח, ל- ר.רו., ל- נ.ר.?
ש: אני לא שאלתי למי, שאלתי אם עשית.
ת: לא, הוא עשה, רגע, אבא שלי שלח מכתב ואמר אדוני אנחנו לא מפתחים את החברה בגלל שיש לנו מדיניות ארוכת טווח וזה, לכל בעלי המניות שלח מכתב ? לא שולחים דברים כאלה כשזה משפחה.
ש: לא שולחים כאלה?
ת: ממש לא".
זוהי דוגמא נוספת למסור הכפול של התובע. כשהדבר משרת את האינטרס שלו המדובר בחברה משפחתית שבה אין לעמוד על הדקדוקים של דיני החברות וכשהדבר אינו עולה עם האינטרס שלו יש להקפיד על כל דקדוקי דיני החברות.
57. שנית, מהעדויות והראיות שנשמעו לפניי, עולה באופן ברור ומפורש כי רישום המניות על שם התובע, אשר נעשה עוד בהיותו קטין, הינו פורמאלי ואין לצדו את הזכויות הנובעות מהיותו בעל מניות לרבות הזכות לניהול החברה וקבלת דיבידנדים כל עוד שני הוריו בחיים. כפי שיובהר להלן בהרחבה טענה זו המכונה על ידי הנתבעים בכתבי בי-דין מטעמם – "המשטר הכלכלי" הוכחה בפניי בראיות ובעדויות ברורות, וניסיון התובע לסתור אותה לא צלח.
58. שלישית, החלק הארי של טענות התובע התיישן תוך שהוברר וכפי שיפורט להלן בהרחבה כי שלל טענותיו הקשות בדבר, תרמית, הונאה, חוסר תום לב ושלל טענות קשות אחרות כנגד הנתבעים נעדרות כל בסיס עובדתי. כן הוכח כי העובדות לגביהן טוען התובע כי נסתרו מעינו היו בידיעתו ו/או הוא יכול היה לדעת ולעמוד עליהן בנקל וללא כל מאמץ מיוחד.
59. עוד יודגש כפי שיובהר להלן בהרחבה, גרסת התובע קרסה לחלוטין לאחר שמיעת העדויות והראיות. ניסיונו לצבוע את התנהלות הנתבעים בצבעים עזים של מרמה, תרמית, הונאה, הפרת אמונים וחוסר תום לב, ואשר על פי הפסיקה הנטל להוכיחם הינו מוגבר נותרה בסופו של יום כגרסה חיוורת ובלתי אמינה, העומדת לבדה מול שלל העדויות והראיות שהציגו הנתבעים.
לעניין זה אדגיש, כי מטעמו של התובע, הוגשו 3 תצהירי עדות ראשית: תצהירו ותצהיר העדים: בתו- נ' ו- א.ר.. התובע ויתר על תצהירו של א.ר. אשר לא התייצב להיחקר על תצהירו ואשר ממילא לא היה בו לשפוך אור על השאלות המהותיות הצריכות הכרעה. באשר לתצהירה של הבת נ', אמנם היו אלה הנתבעים אשר ויתרו על חקירתה, ראו הודעת הנתבעים מיום 18.6.17 במסגרת בקשה מס' 53, אולם אף אם אקבל את כל הנטען בתצהירה הקצר, הרי שאין בזה כדי להועיל לתובע שכן אין בתצהירה דבר וחצי דבר באשר לעובדות העומדות ביסוד התביעה והעילות לה והמצריכות הכרעה, והוא כולו מתמצה בנתק בין הצדדים. עוד יודגש לעניין זה כי ברי כי נוכח גילה של הבת ובשים לב כי האירועים הנטענים בכתב התביעה, אירעו לפני למעלה משני עשורים, הרי שאלה אינם בידיעתה האישית וזו ממילא כאמור לא התייחסה אליהם בתצהירה. עוד אוסיף לעניין זה כי דווקא הניסיון לגרור את בתו להליך, נכדתם היחידה של הוריו בנסיבות אלה יש בו להצביע על אופן התנהלותו של התובע, אשר בחר לגרור את הוריו בערוב ימיהם לקרב אימים תוך העלאת טענות קשות, אשר נוסחו באופן קשה, וכאשר גם פטירת אביו ביום 16.6.16 בראשיתם של ההליכים, לא מנעה מהתובע להמשיך ולייחס לאביו המנוח טענות קשות וחמורות העולות כדי חילול כבודו כמו גם כבוד אמו תבדל לחיים ארוכים, הצגתה כמי שלא עבדה כל חייה, לא הייתה מעורבת בעסקים המשפחתיים למעט תמיכה עיוורת בבעלה המנוח.
60. הגדיל התובע לעשות ובסעיפים 3 ו-4 לסיכומיו טען: "כאשר היה ברור לנתבעים כבר בשנת 2014, כי מצבו הבריאותי של נתבע 1 ז"ל הינו "שכיב מרע" (כטענת הנתבעת 2 בחקירתה בעמ' 803 ש' 17-20), יכלו הנתבעים להגיש במהלך התקופה הרלוונטית בקשה לגביית עדות מוקדמת (תק' 173 לתקנות סד"א). משלא עשו כן, יכלו לכל הפחות להציג חוות דעת רפואית שתלמד על כך שהנתבע 1 ז"ל היה מנוע מלהעיד (או אף למסור תצהיר) ולאפשר ל- ר.ר. לחקור את המומחה. מחדלם של הנתבעים חייב לשמש לחובתם כל אימת שעדותו של ר.ר. "תתנגש" בגרסת הנתבעים שאמורה הייתה להיות בידיעתו הייחודית של נתבע 1 ז"ל ויש להחיל במקרה זה את החזקה. קל וחומר, שעה שהנתבעות 2-3 מעולם לא היו, ולא טענו שהיו, חלק מהשיח בין ר.ר. לאביו".
טענה זו הינה מקוממת ועולה כדי חוסר תום לב של ממש ויש לדחותה מכל וכל. הנטל להגשת הבקשה לגביית עדות מוקדמת מוטל על התובע, בפרט נוכח בחירתו להגיש את התביעה שנים ארוכות לאחר קרות האירועים הנטענים, מהות טענותיו וכשאביו ז"ל כבר בן 84 וחולה. עוד אוסיף לעניין זה, כי האב המנוח נפטר ביום 16.6.16, התביעה הוגשה ביום 20.9.15 והועברה לבית משפט זה על פי החלטת כב' השופטת דניה קרת מיום 30.8.16, כאשר עד למועד זה ניהלו הצדדים הליך גישור אשר לא צלח, בטרם הוגש כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה. לכך מצטרפת עדותה של הנתבעת 2 באשר להידרדרות המהירה במצבו הרפואי של המנוח: "הוא חי כמו איש בריא. וכשנודע לנו שהוא חולה, זה לקח שבועיים –שלושה והוא נפטר" (ראו עמ' 784 ש' 7-23 ועמ' 803 ש' 20).