"יש כאן שנתיים שהן באמת בעייתיות, שבהן ההוצאות תפחו מאוד, וכאשר מסתכלים ומנתחים את השנתיים האלה, מתברר שיש התאמה מלאה לתקופת העסקתו של אב בית מסוים ששמו מני נפתלי".
37. הראיון השני מיום 18.2.015, במסגרתו מתבטאת הנתבעת 3 באופן דומה ואומרת לגבי הגידול בהוצאות: "...מתברר שיש התאמה מלאה לתקופת העסקתו של אב בית מסוים ששמו מני נפתלי", וכן: "יש התאמה מלאה בין העלייה בהוצאות והירידה שלהם לאחר מכן, לתקופת ההעסקה של אב הבית מני נפתלי".
--- סוף עמוד 8 ---
פרסומי הנתבע 4
38. לעניין פרסומי עו"ד יוסי כהן, הנתבע 4, התובע מתרכז בראיון שהנתבע 4 נתן ביום 18.02.2015 לחדשות ערוץ 2. בין יתר דברי הנתבע 4, אמר הנתבע 4 לגבי התובע באופן כללי:
"...והציבו בידי ראיות חותכות שמדובר באדם כזבן, בלתי אמין, פרובוקטיבי"
וכן:
"אני באתי לומר לכל עם ישראל שמדובר באדם שאסור להאמין לו..."
39. כמו כן, התייחס הנתבע 4 לנושא ההוצאות במעון ראש הממשלה:
"בתקופתו, הוצאות כל מזון כמעט הוכפלו, בגלל שהוא נהג בצורה לא מאוזנת".
וכן:
"הוא הוציא, והוא עשה זאת בכוונה"
פרסומי הנתבעת 5
40. התובע טוען כי גם מפלגת הליכוד - תנועה לאומית ליברלית, הנתבעת 5, הוציאה דיבתו רעה. לעניין זה התובע מפנה לפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של התנועה ואשר לטענתו פורסם בנוסף גם בכלי תקשורת שונים.
במסגרת הפוסט נרשם, בין היתר:
"ההוצאות גדלו משמעותית בתקופה מסויימת, שבה ניהל את המעון הרשמי מני נפתלי - עובד ממורמר לשעבר, המוביל מסע השמצות והכפשות נגד ראש הממשלה, על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה ולפגוע בראש הממשלה ובליכוד בתקופת בחירות. הוצאות המעון הרשמי ירדו ופחתו משמעותית לאחר עזיבתו של נפתלי את התפקיד".
41. ניתן לראות כי פוסט זה כולל שני סוגים של אמירות שניתן לראות בהן לכאורה לשון הרע. הסוג הראשון, בדומה ליתר הנתבעים, הינו הטלת אחריות על התובע לגידול בהוצאות המעון הרשמי של ראש הממשלה. אלא שהנתבעת 5 לא הסתפקה בכך, ופרסמה בנוסף כי התובע מנסה להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה.
פרסומי הנתבע 6
42. בעניין מר אמנון זכאי, הנתבע 6, מתרכזת תביעת התובע במכתב שפרסם זה ביום 9.2.2015. אין מחלוקת כי המכתב הופץ לכלי התקשורת.
43. המכתב כולל אמירות קשות בדבר התובע ואישיותו באופן כללי, בין היתר:
"...מדובר באדם בלתי אמין, בלתי יציב, מחרחר מריבות סידרתי, מתנכל לעובדים, מסתכסך עמם ונוהג בחוסר יושר בכספי המדינה"
וכן:
--- סוף עמוד 9 ---
"באחת הפעמים הוא שפך מים על רצפת המטבח ואמר לי ולעובדים: "אני מקווה שהגב' נתניהו תיכנס למטבח ותחליק""
44. כמו כן, המכתב כולל אמירות בדבר אחריות התובע להוצאות המעון הרשמי:
"מר נפתלי נהג להזמין מצרכי מזון מרובים ומיותרים, בעיקר שתייה"
45. המכתב כולל פרסומים נוספים בגנות התובע, בין היתר, כי התובע נהג לתת את רכב העבודה שלו לרעייתו וכן כי התובע עשה מניפולציות ופעילות בלתי חוקית ברישום שעות העבודה של עובדים במעון.
פרסומי הנתבעת 7
46. גב' עפרה שמעוני, הנתבעת 7, פרסמה אף היא ביום 09.02.2015 מכתב פתוח לכלי התקשורת בענין התובע. התובע טוען כי מכתב זה מכיל דברי לשון הרע רבים כנגדו וזאת הן במישור האישי והן לעניין התנהלות התובע במעון הרשמי ובפרט בנושא ההוצאות.
47. בעניין האישי כותבת הנתבעת 7 במכתבה בין היתר:
"מני אדם אגרסיבי, מניפולטור ושקרן גדול"
ובעניין תיפקודו במעון ראש הממשלה:
"מני נהג בעובדים בזלזול, בהתנשאות, נהג כל הזמן להכניס 'בוקסים' לדחוף בידיו ולנהוג בוולגריות"
ולעניין ההוצאות, כתבה הנתבעת 7:
"מני רכש מוצרים בהיקף גדול ממה שביקשתי"
48. כמו כן, הנתבעת 7 מציינת כי התובע עשה מניפולציות ופעילות בלתי חוקית ברישום שעות העבודה של עובדים במעון ואף חוזרת על אירוע שפיכת המים שמתאר הנתבע 6.
האם הפרסומים מהווים לשון הרע?
49. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו "לשון הרע":
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
50. המבחן לקיומו של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, כך שעל בית המשפט לבחון איזו משמעות היה מייחס אדם סביר לפרסום שנעשה. מכאן, אין צורך כי האדם יושפל או יבוזה
--- סוף עמוד 10 ---
בפועל, אלא די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו. יחד עם זאת, מישור הפגיעה הסובייקטיבי יכול להוות אינדיקציה של ממש לקביעת פגיעה במישור האובייקטיבי, ר' רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם במאגר נבו] (12.11.2016).
51. עוד ראוי לציין כי בהתאם לסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, גם לשון הרע במשתמע מהווה לשון הרע, ואצטט:
"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."
52. הפסיקה הכירה בכך שגם לשון הרע שמבוצעת ברמיזה (בלעז: "אינדואנדו") נכללת בגדר האיסור בחוק איסור לשון הרע, ר', למשל, עמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (19.05.2014).
53. על רקע עקרונות אלו אבחן, האם הפרסומים שלפני מהווים לשון הרע כמובנו בחוק.
לצורך ניתוח זה ניתן לחלק באופן גס את פרסומי הנתבעים לשני סוגים של פרסומים, הראשון, פרסומים הנוגעים לאחריות הנטענת של התובע לעליה בהוצאות המעון הרשמי בתקופת כהונתו כאב הבית והסוג השני, פרסומים הנוגעים לאישיותו של התובע.
54. לגבי הפרסומים הנוגעים לאישיות התובע, הרי פשיטא כי מדובר בביטויים המהווים לשון הרע, ואף לשון הרע במדרג גבוה. לפיכך אני קובע כי הפרסומים הבאים מהווים לשון הרע:
א. פרסום הנתבע 2 כי התובע הגיש תצהיר סותר לבית הדין לעבודה;
ב. פרסום הנתבע 4 כי התובע הינו "אדם כזבן, בלתי אמין, פרובוקטיבי";
ג. פרסומי הנתבעת 5 כי התובע הינו "עובד ממורמר לשעבר, המוביל מסע השמצות והכפשות נגד ראש הממשלה, על מנת להוציא כספים שלא כדין מקופת המדינה";
ד. פרסומי הנתבע 6 כי התובע הינו, בין היתר, "...אדם בלתי אמין, בלתי יציב..."; וכן הפרסום כי התובע בכוונה שפך מים על מנת לגרום לנפילת הגב' שרה נתניהו;
ה. פרסומי הנתבעת 7 כי "מני אדם אגרסיבי, מניפולטור ושקרן גדול"; וכן הפרסום כי התובע נהג בזלזול ובאלימות כלפי עובדים. כמו כן, גם הנתבעת 7 ציינה כי התובע שפך מים בכוונה לגרום לנפילת הגב' שרה נתניהו. אציין כי מכתבה של הנתבעת 7 רווי בעוד תיאורי לשון הרע חמורים כנגד התובע.
55. עיון בפרסומים אלו מגלה, כי יש בהם בכדי לבזות את התובע ולפגוע בו, ואין עוררין כי מדובר בדברי לשון הרע.
56. הסוג השני של הפרסומים הינו, כאמור, אותם פרסומים העוסקים בהוצאות המעון הרשמי ובפרט בגידול בהוצאות בשנים 2011 ו- 2012, גידול אשר זכה לביקורת נוקבת בדוח מבקר המדינה.
--- סוף עמוד 11 ---
גם סוג זה נחלק לשני סוגי משנה: הסוג הראשון הינן אמירות ברורות כי התובע הוא זה שאחראי לגידול בהוצאות המעון הרשמי, והסוג השני הינן אמירות המציינות באופן כללי כי בתקופת כהונתו של התובע כאב הבית במעון הרשמי עלו ההוצאות.
57. לגבי הסוג הראשון, כלומר אותן אמירות ברורות כי התובע אחראי לגידול בהוצאות המעון הרשמי, אני סבור כי מדובר בלשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע.
כמבואר לעיל בחלק הכללי, על מנת להכריע האם מדובר בפרסום שיש בו לשון הרע, יש לבחון את הפרסום מבחינה אובייקטיבית על רקע הנסיבות בהן נאמרו דברים אלו. במקרה שלפני הרקע לכלל האמירות שנאמרו ביחס לתובע ולהוצאות המעון הרשמי, היה דוח מבקר המדינה. דוח זה כלל ביקורת חריפה על ההתנהלות הכספית במעון ראש הממשלה בכלל ועל שיעור ההוצאות המופרז של המעון בפרט.
אחדד, דברי הנתבעים כולם נאמרו על רקע דוח מבקר המדינה וממצאיו החמורים ביחס להתנהלות הכספית במעון הרשמי. לפיכך, כאשר הנתבעים, או מי מהם, אומרים כי התובע הוא זה שאחראי לגידול בהוצאות המעון הרשמי של ראש הממשלה, הרי לאדם הסביר ברור כי טענת הנתבעים במישור זה הינה כי התובע הוא הוא האחראי לאותם ליקויים עליהם הצביע המבקר בדוח מטעמו.
מכאן, אמירות אלו של הנתבעים בעניין אחריות התובע לעלייה בהוצאות המעון הרשמי, לא רק שיש בהן לבזותו, אלא הן אמירות שיש בהן באופן מובהק "לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת...".
58. לאור האמור לעיל, אני קובע כי האמירות הבאות ביחס להוצאות המעון הרשמי יש בהן משום לשון הרע כלפי התובע:
א. אמירת הנתבע :2 "מני נפתלי הזמין על דעת עצמו כמויות מזון גדולות....";
ב. אמירת הנתבע 4: "בתקופתו, הוצאות כל מזון כמעט הוכפלו, בגלל שהוא נהג בצורה לא מאוזנת" וכן: "הוא הוציא, והוא עשה זאת בכוונה";
ג. פרסום הנתבעת 6: "מר נפתלי נהג להזמין מצרכי מזון רבים ומיותרים, בעיקר שתייה";
ד. פרסום הנתבעת 7, בין היתר: "מר נפתלי נהג להזמין מצרכי מזון רבים ומיותרים, בעיקר שתייה".
59. לטעמי, דין דומה יש להחיל גם על פרסומים בהם לא נאמר באופן מפורש כי התובע הוא האחראי לגידול בהוצאות המעון הרשמי וזאת כאשר משתמע מהם לאדם הסביר באופן מובהק כי הנתבעים מטילים את האחריות על התובע, ואנמק:
ציינתי לעיל, כי הן חוק איסור לשון הרע והן הפסיקה הכירו בלשון הרע באמצעות "רמז", מה שמכונה בעגה המקצועית "אינדואנדו".
לפיכך, במקרה שלפני כאשר הנתבעת 3 אומרת בראיון: "יש כאן שנתיים שהן באמת בעייתיות, שבהן ההוצאות תפחו מאוד, וכאשר מסתכלים ומנתחים את השנתיים האלה, מתברר שיש התאמה מלאה לתקופת העסקתו של אב בית מסוים ששמו מני נפתלי", ברור
--- סוף עמוד 12 ---
שהיא אינה מציינת באופן מקרי שתי עובדות סתמיות ובלתי קשורות, הראשונה כי יש שנתיים בעיתיות בהן טפחו ההוצאות והשניה כי באותם שנים היה התובע אב הבית.
כוונתה הברורה של הנתבעת 3 בציון שתי העובדות הללו האחת לאחר השניה הינה, כי השומע הסביר יבין ויסבור כי התובע, אב הבית באותן השנים, הוא זה שאחראי לאותן הוצאות בעייתיות.
למעשה לא רק שזה המובן הסביר של דברי הנתבעת 3, אלא שאין דרך הגיונית אחרת לפרש את דבריה למעט הטלת אחריות על התובע לעלייה בהוצאות. אין מדובר ברמז רחוק או קלוש המצריך יכולת הסקה גבוהה של השומע, אלא רמז ברור, שקוף וקליט.
ניתן להשוות אמירות אלא של הנתבעים, לפלוני שמפרסם: "ביום שני בלילה פרץ לחנות התכשיטים גבר לבוש חולצה אדומה ונעליים צהובות. מר ישראל ישראלי נראה בלילה ליד חנות התכשיטים כשהוא לובש חולצה אדומה ונעליים צהובות". ברור כי מדובר בפרסום לשון הרע על מר ישראל ישראלי ואותו מפרסם לא יוכל לטעון, כי אין מדובר בלשון הרע היות ולא האשים את ישראל ישראלי בדבר, אלא רק ציין עובדות.
עוד על לשון הרע בדרך של "אינדואנדו", במצב דברים הדומה למקרה שלנו, ר' ת"א (מחוזי ת"א) 14264-11-14 גבריאל כנפו נ' סער גינזבורסקי [פורסם במאגר נבו] (20.12.2016) לגבי הפרסום המפורט בסעיף 9.4 לפסק הדין.
60. דין דומה חל על פרסום הנתבעת 5, במסגרתו נכתב, בין היתר: "ההוצאות גדלו משמעותית בתקופה מסויימת, שבה ניהל את המעון הרשמי מני נפתלי...", לטעמי אין דרך אחרת לתת משמעות ממשית למשפט זה, והפרשנות הסבירה היחידה הינה כי הנתבעת 5 טוענת כי התובע, מר מני נפתלי, הוא זה שגרם לגידול המשמעותי בהוצאות, וכך יבין כל קורא סביר.
61. כאמור, קבעתי לעיל, כי הטלת אחריות על התובע לגידול בהוצאות מעון ראש הממשלה, על רקע פירסום דוח מבקר המדינה, אשר קבע כי הגידול בהוצאות אינו תקין, מהווה לשון הרע.
מכאן גם הטלת האחריות על התובע במשתמע, על ידי הציון העובדה כי הייתה עליה בהוצאות בתקופה מסויימת, ומיד לאחר מכן ציון העובדה כי התובע היה אב הבית באותה התקופה, מהווה לשון הרע.
62. לאור האמור לעיל, אני קובע כי כלל הפרסומים המפורטים בכתב התביעה מהווים לשון הרע כמובנו בחוק איסור לשון הרע.
למען הסר ספק אבהיר, כי עצם הקביעה כי אמירה או פרסום מסויים מהווים לשון הרע, אין הדבר אומר כי דרגתו של פרסום זה שווה לפירסום אחר המהווה אף הוא לשון הרע. כך, לשם הדוגמא, ברור כי במקרה שלפני, דברי הנתבעת 3 המרמזים על אחריות התובע לעלייה בהוצאות המעון הרשמי, חמורים הרבה פחות מדברי הנתבע 4, אשר מטיל על התובע אחריות ישירה לגידול בהוצאות ואף טוען כי עשה זו בכוונה.
63. היות והצדדים אינם חלוקים לגבי כלל הפרסומים, כי אלו אכן פורסמו לאדם מלבד התובע, הרי מתקיים גם יסוד הפרסום הנדרש לשם גיבוש העוולה.
--- סוף עמוד 13 ---
64. מכאן, לאחר שקבעתי כי הפרסומים הינם פרסומי לשון הרע שפורסמו לאדם מלבד התובע, יש לבחון האם לנתבעים יש חסינות או הגנה מכוח הדין.
השלב השני - האם קיימת חסינות לנתבעים
חסינות מכוח סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע
65. טענת החסינות מכוח סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע נטענה ידי הנתבע 2 בלבד. סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע, קובע:
"(3) פרסום על ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו;"
66. פסק הדין המנחה בעניין החסינות מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קבע, כי החסינות מכוח סעיף זה הינה חסינות מוחלטת, ובשל כך יש לתת לסעיפים השונים בו פרשנות מצמצמת שאינה חורגת מלשון הסעיף, ר' ע"א 211/82 לאה ננס נ' ד"ר סוזי פלורו [פורסם במאגר נבו] (20.02.1986):