"אין גם לומר, כי ניתן למשיבה היתר לפרסומים האמורים על-ידי הפסיכיאטר המחוזי (גם אם נראה אותו כרשות המוסמכת לכך כדין), כשיש לפרש את סעיף 13 לחוק, אשר בא להעניק זכייה מוחלטת, באופן דווקני (ראה, nd ed., by 2,london) c. Duncan and b. Neille, on defamation 88( 1938, b. Neille and r. Ramptonואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו."
67. במקרה שלפני, אין חולק כי אין מדובר בפרסום של הממשלה או של חבר ממשלה, היות ואין מדובר בפרסום של הממשלה וכאשר הנתבע 2 אינו חבר ממשלה.
68. מכאן, על מנת לזכות בחסינות מכוח סעיף 13(3) היה על הנתבע 2 להראות כי האמירות שלו אכן נאמרו מכוח הוראת הממשלה או מכוח הוראת חבר ממשלה. יוטעם, מטרת סעיף 13(3) זה הינה להקנות חסינות לממשלה ולחבריה לגבי דברים אשר נאמרים מכוח תפקידם, כאשר הסעיף הורחב גם למעגל נוסף והוא אלו המפרסמים מכוח הוראת הממשלה או אחד מחבריה.
מכאן, החסינות למעגל הנוסף של המפרסמים מותנית בכך כי קיימת הוראה ברורה של הממשלה או מי חבריה לבצע את הפרסום, כך שלמעשה יש צורך במעין זהות בין המפרסם את לשון הרע לבין הממשלה או מי מחבריה על מנת להקנות חסינות. יובהר, אין די בכך שהמפרסם סבור שהוא פועל בשירות הממשלה או חבריה, אלא יש צורך בהוראה ברורה מטעם הממשלה או אחד מחבריה לבצע את הפרסום האמור.
69. מכאן, על מנת שפרסום יהנה מחסיון סעיף 13(3) יש צורך להוכיח שהפרסום שנעשה דומה באופן ממשי להוראה שניתנה על ידי הממשלה או אחד מחבריה לפרסם את הפרסום האמור. אבהיר, איני סבור שנדרשת זהות מלאה בין ההוראה שניתנה למפרסם לבין הפרסום שנעשה בפועל על ידו, אולם חייב להיות קשר מהותי ודמיון רב.
--- סוף עמוד 14 ---
כך, במקרה שלנו ולשם הדוגמא, אין די שהנתבע 2 יוכיח כי ראש הממשלה הורה לו "להגן" עליו לאור פרסום דוח מבקר המדינה, אלא על הנתבע 2 להוכיח כי ראש הממשלה הורה לו לפרסם באופן ספציפי, כי התובע הגיש תצהיר סותר לבית הדין לעבודה וכי הוא אינו אמין.
70. לאחר עיון בראיות שלפני, אני קובע כי הנתבע 2 לא הוכיח כי הפרסום שעשה בנושא הגשת התצהיר הסותר ואי אמינות התובע נעשו בהוראת הממשלה או מי מחבריה. למעשה, עיון בתצהירו של הנתבע 2 עצמו מגלה, כי אין בו כלל טענה כי ראש הממשלה, או מי מחברי הממשלה, הורו לו לתקוף את אמינותו של התובע. כל שיש בתצהיר הנתבע 2 הינה רק טענה כללית, כי דבריו נעשו לאור בקשת ראש הממשלה לשם מתן תגובה לממצאי דוח מבקר המדינה שפורסמו זמן קצר לפני כן.
71. לפיכך, גם אם אניח לטובת הנתבע 2 כי ראש הממשלה, או חבר ממשלה אחר, נתן לו הוראה להשיב לממצאי מבקר המדינה, הרי ברור כי הוראה זו אינה מהווה הגנה מוחלטת לכל מה שיחליט הנתבע 2 להגיד באותה מסיבת עיתונאים כתגובה לדוח מבקר המדינה. בפרט, ההוראה אינה נותנת לנתבע 2 'צ'ק פתוח' להשמיץ את התובע, או אחרים, ואז לטעון לחיסיון מכוח סעיף 13(3). חסיון מכוח סעיף 13(3) בנסיבות אלו יחול רק על פרסומים שניתנה לגביהם הוראה מפורשת לפרסמם וזאת מכוח התפקיד של נותן ההוראה, נסיבות שכאלו לא התקיימו במקרה זה.
72. לאור האמור לעיל, כאשר הנתבע 2 לא רק שלא הוכיח, אלא למעשה כלל לא טען, כי קיבל הוראה לפרסם כי התובע הגיש תצהיר סותר לבית הדין לעבודה או כי התובע אינו אמין, הרי אין הוא זכאי לחיסיון מכוח סעיף 13(3) לחוק.
חסינות מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע
כללי
73. הנתבעים 2, 3, ו- 4, ובמידה מסוימת גם יתר הנתבעים, טוענים כי חלה על הפרסומים מטעמם חסינות מלאה מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. לטעמי, בנסיבות ובעובדות תיק זה ולאור הפסיקה החד משמעית בעניין, לא מוקנית לנתבעים חסינות מכוח סעיף 13(5) לחוק. ואנמק:
74. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה מוחלטת לפרסום שנעשה בנסיבות הבאות:
"(5) פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"
75. הפסיקה קבעה כי על מנת לקבל הגנה מכוח סעיף זה, על הפרסום לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, כי הפרסום נעשה על ידי מי מהמנויים בסעיף, שנית כי הפרסום נעשה לצד למשפט, ושלישית כי הפרסום נעשה תוך כדי הדיון האמור. ר' פסק הדין המנחה לעניין סעיף זה, רע"א 1104/0 7 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל [פורסם במאגר נבו] (19.8.2009) (להלן: "ענין חיר").
--- סוף עמוד 15 ---
עוד אציין, כי בעניין חיר דנא בית המשפט קבע בנוסף את ההלכה כי גם אמירה שמבחינה טכנית אינה נדרשת להליך המשפטי תהיה מוגנת, ובלבד כי נעשתה תוך כדי הדיון.
--- סוף עמוד 16 ---
76. במקרה שלפני, הנתבעים הצהירו כי בעת הרלוונטית שימשו כבאי כוח של ראש הממשלה דאז מר בנימין נתניהו, או של רעייתו הגב' שרה נתניהו, ומכאן מדובר בפרסום של "בא כוחו של בעל דין". הצהרות אלו לא נסתרו על ידי התובע או בחקירות הנתבעים הללו, ומכאן אני יוצא מנקדות הנחה כי אכן הנתבעים 2, 3, ו- 4 היו באי כוח של בעל דין, ובפרט של ראש הממשלה או רעייתו.
77. אלא, שאף אם היו הנתבעים הרלוונטיים באי כוח של 'בעל דין', הרי לא מתקיימים בענייננו התנאים הנוספים הנדרשים להקמת החסינות, ובפרט התנאים - כי הפרסום נעשה לצד במשפט ובמהלך המשפט, ואנמק:
האם הפרסום נעשה לצד במשפט?
78. כפי שציינתי לעיל, על מנת לקבל חסינות מכוח סעיף 13(5) על המפרסם להראות כי הפרסום נעשה ישירות לבית המשפט או לצד למשפט. ר', למשל, להבחנה זו ר' רע"א 453/14 תמיר מדר נ' שלום אורן [פורסם במאגר נבו] (1.6.2014) (להלן: "עניין מדר"), בו נפסק:
"ודוק: הגנת סעיף 13(5) חלה רק על פרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי והמכוון כלפי מי שהוא צד למשפט כאשר "תנאי לחיסוי שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט" (עניין זיידמן; אורי שנהר, דיני לשון הרע 199 (1997)). בענייננו המבקש שלח מכתבים לנמענים שאין להם קשר לסכסוך, ועל-כן אין הוא זכאי לחסות בצלה של ההגנה האמורה".(הדגשה שלי - ג.ה.).
79. הלכה זו, כי החסינות מכוח סעיף 13(5) לחוק חלה רק על פרסום לצד במשפט מקובלת גם על ידי המלומדים, ר', למשל, א. שנהר 'דיני לשון הרע' (1997) בעמ' 199-200 (להלן: "שנהר, לשון הרע"), ואף קיבלה ביטוי בפסקי דין רבים של הערכאות הדיוניות. ר', למשל, ע"א (ת"א) 7799-04-18 שי ויזל נ' ארצי ויין [פורסם במאגר נבו] (20.05.2019):
"הגנה זו חלה רק על פרסום המכוון כלפי מי שהוא צד למשפט ולא כלפי זרים שהינם אנשים מחוץ למשפט".
וכן ר' ת"א (ת"א) 57372-03-15 מיה דיין נ' ZHOU DANFENG [פורסם במאגר נבו] (24.01.2019):
--- סוף עמוד 17 ---
"טענה זו יש לדחות מאחר וההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק אינה חלה על פרסום למי שאינו צד למשפט (שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 200). בענייננו הנתבעת פרסמה את הדברים בעמוד הפייסבוק והם פתוחים לכל מי שיש לו גישה לעמוד זה, על כן אין היא יכולה לטעון לפטור על דברים שנאמרו תוך כדי דיון משפטי."
80. במקרה שלפניי הפרסומים נעשו במסיבות עיתונאים, או בראיון ברדיו, ופורסמו לקהל הרחב, לפיכך, מדובר בפרסום שנעשה באופן מובהק למי שאינו צד למשפט, ולכן לא חוסה תחת חיסיון סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
81. למען שלמות התמונה אציין, כי גם מבחינת הרציונל של סעיף 13(5) והחסינות המוענקת במסגרתו, אין מקום לתת חיסיון על דברים שאומר בא כוח של צד למשפט במסגרת מסיבת עיתונאים לציבור הרחב.
סעיף 13(5) לחוק מעניק חיסיון יוצא דופן בהיותו מהותי ומוחלט, חסיון אשר למעשה חל גם על אמירות לשון הרע שנאמרו בזדון. המטרה והתכלית של סעיף זה הינה לאפשר קיום הליך משפטי ללא חשש מתביעות לשון הרע בגין התבטאויות הצדדים במסגרת ההליך, ר' בהלכת חיר לעיל:
"סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי." (הדגשה שלי – ג.ה.).
82. מסיבת עיתונאים, או ראיון ברדיו, אינם חלק מההליך המשפטי ולטעמי אין כל חשש "לצנן התבטאויות" של עורכי דין בראיונות לציבור הרחב.
מכאן, אני סבור, כי אין כל פגיעה בהליך המשפטי, ובאפשרות לנהלו בצורה חופשית, בכך שצדדים או באי כוחם יזהרו בעת שאלו מעבירים מידע לצד שלישי שאינו קשור לדיון, או כאשר הם מתראיינים בכלי התקשורת, ואין בזהירות זו בכדי לפגוע בהליך המשפטי.
83. הנתבע 2 הפנה בסיכומיו לפסק הדין בעניין ע"א (ת"א) 56920-01-20 ניר מעוז נ' עו"ד דוד ברהום [פורסם במאגר נבו] (25.8.2020) (להלן: "עניין ברהום") וטען כי בפסק דין זה הוכרה חסינות מכוח סעיף 13(5) לחוק לגבי התבטאות עורך דין באמצעי התקשורת. אין בידי לקבל טענה זו, ואבאר:
פסק הדין בעניין ברהום לא עסק במתן חסינות לפי סעיף 13(5) ובפרט לא שינה או הרחיב את ההלכה שנקבעה בעניין מדר לעיל. ענייננו של פסק הדין בעניין ברהום דנא, הינו בחסינות לפי סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, חסינות שעניינה דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בהליך משפטי, כאשר באותו העניין נדחתה תביעת הדיבה כנגד עורך הדין לאור טענתו כי הפרסום שעשה באמצעי התקשורת היה דיווח הוגן על ההליך המשפטי.
--- סוף עמוד 18 ---
לפיכך, אכן בפסק דין ברהום יש הכרה בכך שראיון של עורך דין לאמצעי התקשרות יכול לזכות בחיסיון מכוח סעיף 13(7) לחוק, כל עוד מדובר בדיווח הוגן על הליך משפטי, אולם אין בו ביטול של התנאים להחלת חיסיון מכוח סעיף 13(5), ופרט התנאי הדורש כי הפרסום יהיה לצד למשפט.
84. מהאמור לעיל עולה, כי כאשר הפרסום נעשה לצד שאינו צד למשפט, אלא לציבור הרחב, אין עומדת למפרסם חסינות מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע וזהו הדין בעניין שלפניי לכלל הפרסומים ולכלל הנתבעים.
85. למעלה מן הצורך אבהיר בקצרה, כי לטעמי לאור הפסיקה בנושא, הפרסום אף לא נעשה במסגרת הליך משפטי.
התנאי כי הפרסום נעשה "תוך כדי הדיון"
86. הנתבעים הרלוונטיים טענו כי הפרסום שנעשה על ידם במסיבת העיתונאים או בראיון נעשה תוך כדי הדיון המשפטי, ומכאן קיימת תחולה לחסינות סעיף 13(5) לחוק. איני מקבל את טענתם זו, ואנמק:
87. הפסיקה אכן הגדירה בהרחבה את המונח "תוך כדי דיון", כך שזה כולל גם פרסומים שנעשו קודם שהיה הליך משפטי ממשי ולצורך הכנה לאותו הדיון, ר' פסק הדין המנחה בעניין ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל [פורסם במאגר נבו] (15.07.1974):
"ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי. על כך נאמר בהולסברי, מהדורה שלישית, כרך 24, ע' 49, סעיף 89:
"הזכיה משתרעת לא רק על מילות דיבור אלא גם על מסמכים המשמשים כהלכה והמוכנים בדרך הראלמונית לשימוש בהליך המשפטי"."
הפסיקה אף הרחיבה חסינות זו גם לגבי הליכים שנעשו לקראת משפט, ר', למשל, ת"א (י-ם) 54734-05-11 אחמד ח'ליל נ' עזאת נטור [פורסם במאגר נבו] (11.11.12).
88. אולם, וזה העיקר לענייננו, גם כאשר הפסיקה הכירה בפעולות קודמות להליך המשפטי כחוסות תחת חסיון סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, עדיין דובר בפעולות הקשורות להליך המשפטי הצפוי או הקיים, כגון הצגת סיפור המעשה לעורך הדין, עריכת ראיונות ותצהירים לעדים פוטנציאלים, מפגש עם מומחה לצורך הכנת חוות דעת וכדומה.
הפסיקה לא הכירה, ולשיטתי אין גם מקום להכיר, בחסיון לפעולות שאינן קשורות להליך המשפטי הצפוי בקשר ישיר, כגון מסיבת עיתונאים או ראיון לתקשורת.
89. בפרט, במקרה שלפניי, לא מצאתי כל קשר ממשי בין דברי הנתבע 2 במסיבת העיתונאים, דברי הנתבעת 3 בראיון ברדיו, או דברי הנתבע 4 מעל גלי האתר, לבין הליך משפטי ספציפי
--- סוף עמוד 19 ---
זה או אחר במסגרתו ייצגו את ראש הממשלה או את הגב' נתניהו. אמירות אלו אינן משרתות את ההליך המשפטי בדרך כלשהי ואינן מהוות חלק מההליך המשפטי.
90. כפי שהבהרתי לעיל, לשיטתי אין גם תכלית במתן חסינות לפרסומים של צד למשפט, או בא כוחו, שהינם ראיונות בכלי התקשורת, ואין חשש לפגיעה בהליך המשפטי, או באינטרס גילוי האמת, בכך שעורכי דין, או בעלי דין, ישמרו בדברם בעת מסיבות עיתונאים או ראיונות לתקשורת.
91. חשוב לציין, בין היתר על רקע פסק הדין בעניין ברהום לעיל, כי במסגרת ראיונות אלו לתקשורת עומדת למתראיינים קשת ההגנות של חוק איסור לשון הרע, כגון טענת אמת דיברתי וטענת תום הלב, וכן עומדת להם החסינות מכוח סעיף 13(7) לחוק, העוסק בדיווח הוגן על פרסום שנעשה במסגרת ההליך המשפטי. אולם, לטעמי, אין כל מקום להעניק לדברים אלו חסינות נוספת ומהותית מכוח סעיף 13(5) לחוק, חסינות המיועדת להגן על ההליך המשפטי ולא על ההליך התקשורתי.