10. בשל ראשוניותו של ההליך על פי חוק המלקוח הימי, נערך דיון נרחב בשאלת תוקפו של חוק המלקוח על פי הדין הישראלי וסמכותו של בית המשפט לימאות ליתן צו להחרמת אניות מכוחו. בסופו של דבר, בהחלטתי מיום 31/8/2014, קבעתי כי על פי שרשרת דברי החקיקה, החל מחוק המלקוח הימי, דרך החוק הקולניאלי מ- 1890 The Colonial Courts Of Admiralty Act)), דברי המלך במועצתו על ארץ ישראל וחוק בית המשפט לימאות, התשי"ב-1952, נתונה לבית המשפט לימאות הסמכות לדון בבקשה לאישור צווי החרמה. כן דחיתי את הטענה כי בשל ההתעלמות מחוק המלקוח הימי, שלא נדון כנראה גם בתקופת המנדט הבריטי, הפך החוק ל"אות מתה" ובוטל.
11. עוד קבעתי בהחלטה זו, כי הסמכות להורות על תפיסת אניות מלקוח מעוגנת גם במשפט הבינלאומי המנהגי, המכיר בסמכותן של מדינות לתפוס אניות זרות המפרות את דיני הלחימה בים.
קבעתי כי על פי פירושו הראוי של חוק המלקוח הימי, התואם את התפיסה המקובלת במשפט הבינלאומי המנהגי, חובה על המדינה התופסת אנייה זרה להביאה לבית משפט מוסמך לקבלת אישור שיפוטי להחרמה - Adjudication. הבהרתי כי הביקורת השיפוטית על תפיסת אנייה נדרשת לשם קביעת חוקיות התפיסה, הגנה על זכויות בעלי האנייה ולשם מתן הוראות כיצד לנהוג בה.
12. הדגשתי בהחלטה, כי על המדינה התופסת את האנייה לפנות לבית המשפט לימאות, המוסמך ליתן אישור שיפוטי לצו להחרמת האנייה, בהקדם האפשרי וללא שיהוי. בסופו של דבר, ובשל הזמן הרב שחלף מיום תפיסת הספינה אסטל ועד הגשת הבקשה לאישור ההחרמה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות וכי על המדינה להשיב את הספינה לבעליה. בסיכום ההחלטה קבעתי:
כאמור, המקרה הנוכחי הינו ייחודי. זהו המקרה הראשון מאז קום המדינה, בו מתבקשת החרמתה של אנייה זרה על פי חוק המלקוח ומקרה כמעט יחיד בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה. ראינו גם כי אניות שהפרו את הסגר בהזדמנויות קודמות שוחררו, ללא כל ניסיון החרמה. הבקשה בתיק זה מעידה על שינוי במדיניות. לשינוי זה במדיניות, לא קדמה אזהרה וכל הודעה. בנסיבות אלו, קמה אצל בעל האנייה ציפייה סבירה כי בסופו של יום האנייה תשוחרר כמו קודמותיה. משחלפו הימים מאז תפיסתה מבלי שהמבקשת פונה לערכאה שיפוטית לבקש את החרמתה, התחזקה ציפייה זו. בעלי האנייה רשאים היו להסתמך על המדיניות המוכרת ביחס לאניות שנתפסו בשל הפרת סגר ולהסתמך על חלוף הזמן ולהניח כי האנייה תשוחרר.