פסקי דין

תח (חי') 26933-08-18 מדינת ישראל נ' האנייה FREEDOM - חלק 3

30 ספטמבר 2021
הדפסה

40. בחודש יולי הגיעו הספינות לנמל פלרמו באיטליה. לגרסת משתתפי המשט, נודע להם כי באירועים שונים שהתרחשו באזור רצועת עזה, לרבות אירועי תהלוכות לכיוון גדר הרצועה, נפצעו תושבים רבים ועל כן רכשו, בערים פלרמו ונאפולי ציוד רפואי (ראו סעיף 2 לתצהיר הגב' אן רייט, סעיף 2 לתצהירו של מר הרמן רקצ'ן, סעיף 4 לתצהיר הגב' זהר רגב וסעיף 3 לתצהירו של מר ג'ון תורנבול). שווי הציוד שנרכש היה כ-10,000 אירו., ובצירוף הציוד שנתרם, עמד שווי כל הציוד הרפואי על כ-13,000 אירו.

42. בימים 21 - 22 לחודש יולי 2018 יצאו הספינות מנמלי איטליה לכיוון רצועת עזה (ראו סעיף 2 לתצהיר של מר רקצ'ן). בימים 29/07/2018 ו-03/08/2017, עצרו אניות חיל הים את הספינות כשהן מתקרבות לאזור הסגור והובילו אותן לנמל אשדוד (סעיף 2 לתצהיר רס"ן גל מור). בנמל אשדוד הורדו נוסעי הספינות מהסיפון, וכך גם הציוד הרפואי.

43. לגרסת המדינה כל הציוד הרפואי מהאנייה קארסטיין , נארז בכ-15 ארגזים ו-3 שקיות והועבר למעבר ארז, משם הוכנס לרצועת עזה. הציוד הרפואי שהיה על האנייה פרידום נארז בכ-18 ארגזים ו-3 שקיות והועבר גם הוא למעבר ארז ומשם אל תוך רצועת עזה. הספינות עצמן הובלו מנמל אשדוד והועברו לנמל חיפה. נוסעי הספינות עזבו את ישראל.

44. ביום 13/08/2018 הגישה המבקשת הודעה על תפיסת הספינות קארסטיין ופרידום ועל כוונתה לבקש את החרמתן. בקשות ההחרמה הוגשו ביום 22/08/2018, וההודעות ובקשות ההחרמה הועברו לתגובת בעלי הספינות.

45. בבקשות ההחרמה טענה המבקשת כי מתשאול נוסעי הספינות והקפטנים שלהן, עולה כי בכוונת הספינות היה להפר את הסגר הימי ולהגיע לנמל עזה. נטען כי על פי הדין הבינלאומי, ובהתאם להלכות שנקבעו בהליכים קודמים, בית המשפט מוסמך לאשר את החרמתן של הספינות וכי התקיימו כל התנאים למתן צווים להחרמת הספינות.

46. בעלי האנייה התייצבו והגישו התנגדות לבקשות ההחרמה, בתשובותיהם לבקשות, שהוגשו על ידי אותם באי כוח שייצגו את בעלי הספינות בכל ההליכים הקודמים, חזרו בעלי האניות על הטענות השונות לעניין סמכות בית המשפט, לעניין חוקיות הסגר הימי ולעניין שיקול הדעת של בית המשפט לאישור צווי ההחרמה. נטען כי במקרה הנוכחי הוגשו בקשות ההחרמה בשיהוי המצדיק את דחיית בקשות ההחרמה. כן נטען כי בניגוד להתחייבויותיה, המדינה לא העבירה את כל הציוד ההומניטארי ליעדו ברצועת עזה.

ההליכים לאחר הבקשות
47. כבר בדיון הראשון בתיק הובהר כי הצדדים אינם מבקשים להביא ראיות בכל הסוגיות המשפטיות, כלומר סמכות בית המשפט, חוקיות הסגר הימי ועילות ההחרמה.

באי כוח הספינות מיקדו את הדיון וטענו כי הציוד הרפואי לא הועבר כמובטח וכמוצהר לרצועת עזה. על כן החל הדיון בבירור גורלו של הציוד הרפואי.

48. מתצהירי וטיעוני בעלי הספינות עולה כי הציוד הרפואי נרכש בעת שהספינות עגנו בנמלי איטליה. הציוד הרפואי נרכש על ידי ד"ר פאוזיה חסן ממלזיה, חלקו בעיר נאפולי וחלקו בעיר פלרמו. הציוד נרכש על פי בקשת ארגוןMy Care הפועל ברצועת עזה, בהתאם לצרכים הרפואיים שנדרשו. בסך הכל נרכש ציוד בסך של 10,000 אירו ונתרם ציוד נוסף בסך של 3,000 אירו, כך ששווי כל הציוד הרפואי היה 13,000 אירו (ראו תצהיר הגב' זהר רגב ותצהיר הגב' אן רייט). הציוד הרפואי נארז ב-116 ארגזים שמתוכם 114 הוטענו על שתי הספינות ושני ארגזים הוטענו על ספינה אחרת בשם פלסטין. נטען כי לא כל הציוד הרפואי הגיע לרצועת עזה ובכל מקרה הציוד לא הגיע לארגון My Care אליו היה מיועד.

49. המבקשת טענה כי כל הציוד הרפואי שהיה על הספינות נארז בארגזים והועבר לנציגי מפקדת התיאום והקישור בעזה. באנייה קארסטיין נאסף ציוד בכ-15 ארגזים ו-3 שקיות ובאנייה פרידום נאסף ציוד בכ-18 ארגזים וב-3 שקיות (ראו תצהירו של אהרון אתשמוז). עוד נטען כי כל הציוד הועבר לרצועת עזה, כמפורט בתעודת עובד הציבור שנחתמה על ידי באסם הינו מיום 23/07/2019.

בתצהיר מאוחר יותר, של רס"ן איתי רוזנבלום, הובהר כי כל הציוד ההומניטארי שהיה על הספינות הועבר לרצועת עזה. נאמר גם כי הציוד נארז בארגזים ייעודים של חיל הים ולכן יש שוני במספר הארגזים. לתצהיר צורף פירוט של המסמכים שנתפסו בספינות ונטען כי כל הציוד שפורט במסמכי הספינות נארז והועבר לרצועת עזה.

50. עוד נספר כי בעת שהספינות עגנו בנמל חיל הים בחיפה הן נשמרו על ידי חיילי הצבא. ביום 24/02/2020 נשלחה הודעה כי בלילה שבין 20/02/2020 ל-21/02/2020 שקעה האנייה קארסטיין. לאחר דיונים שונים והחלטות למשיית הספינה, התברר כי לא ניתן למשותה בשלמותה. על כן ניתנה הוראה למינוי שמאי להערכת שווי הספינה ולאחר מכן אושר למבקשת להוציא את הספינה לרציף ולהעביר את חלקיה לגריטה (ראו החלטה מיום 27/02/2020).

51. בתיק העיקרי ניתנה הוראה להגשת תצהירים והדיון בתיק נקבע לשמיעת ראיות. המשיבות ביקשו לזמן לעדות גם מספר עדים שאינם תושבי ישראל ובהם הקפטנים של הספינות, מר הרמן רקטצ'ין משוודיה, מר ג'ון תורנבול מקנדה, וכן את מר אחמד תעבאת מעזה. לכניסתם של עדים אלו היה צורך באישורים שונים שכן כניסתם לישראל אסורה.

בסופו של יום וויתרו המשיבים על זימון העדים והצדדים הסכימו כי המחלוקות בתיק יוכרעו על פי התצהירים שהוגשו ללא צורך בחקירת העדים (הודעת הצדדים מיום 10/06/2020).

52. בין לבין ובטרם ניתן פסק הדין הוגשה בקשת הצטרפות להליך, בקשה מס' 41. הבקשה הוגשה על ידי 8 מבקשים, מבני משפחת גביש אשר הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים לפיצויים כנגד ארגון החמאס, בעקבות פיגוע טרור מיום 28/03/2002 שבו נרצחו בביתם שבאלון מורה ארבעה מבני המשפחה (תיק 4421/02). ביום 22/01/2008 ניתן בתביעה זו פסק דין המחייב את ארגון החמאס לשלם להם פיצויים בסך של 400 מיליון ₪.

בבקשת ההצטרפות נטען כי ביום 11/07/2018 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים צו לעיקול שתי הספינות – המשיבות, וכי המבקשים נקטו בהליכי הוצאה לפועל למימוש העיקול (תיק הוצל"פ 03-25153-11-9). לצורך מימוש העיקול עתרו בני משפחת גביש להצטרף להליך, לממש את העיקולים ולגבות את התמורה לצורך תשלום הפיצויים.

53. לאחר שנשמעו טענות הצדדים החלטתי לדחות את בקשת ההצטרפות. בהחלטתי הדגשתי כי הליך ההחרמה לא נועד לגביית חובות, אלא הוא חלק ממערכת הדינים שנועדו להבטיח את שמירת הסגר הימי ולהרתיע את מי שפועל להפרתו.

עוד ציינתי כי לכאורה הספינות אינן בבעלות ארגון החמאס ולא הוצגו ראיות היכולות להצביע על זכויות ארגון החמאס בהן. הבהרתי גם כי לא הובאו טענות לשכנע כי יש לתת עדיפות לזכויות הנושים מכוח צו העיקול על פני זכויות המדינה להחרמת הספינות. בסיום החלטתי הוספתי כי אין בהליך ההחרמה כדי לשלול את זכותם של בני משפחת גביש, לפנות לערכאה שיפוטית מתאימה ולנסות להוכיח את זכותו של ארגון החמאס בספינות ולשכנע בדבר עדיפות צווי העיקול.

המחלוקות העומדות להכרעה
54. כפי שראינו, בתשובה לבקשות ההחרמה העלו בעלי הספינות טענות רבות שכבר נדונו והוכרעו בהליכים קודמים. בסיכומי הטענות, הם זנחו את הטענות בדבר חוקיות הסגר, ובדבר סמכות בית המשפט לאשר ההחרמה על פי חוק המלקוח הימי, ומיקדו טענותיהם בשלושה עניינים; השיהוי בהגשת בקשות ההחרמה; הפרת החובות המוטלות על המדינה לקבל הוראות מבית המשפט כיצד לנהוג במטענים; והפרת הדין הבינלאומי והתחייבות המדינה להעביר את כל הציוד ההומניטארי ליעדו ברצועת עזה.

55. המבקשת מצדה חזרה על טענותיה בדבר קיומן של עילות להחרמת הספינות. המבקשת הבהירה כי הפניה לבית המשפט נעשתה ללא שיהוי וכי לא נפל כל פגם בהעברת הציוד. הודגש כי כל הציוד שהיה על הספינות נאסף והועבר לתושבי רצועת עזה. המבקשת הוסיפה וטענה כי אפילו אם נפלו תקלות בהעברת הציוד ההומניטארי, אין לכך כל רלבנטיות לבקשת ההחרמה.

דיון והכרעה
56. כפי שיפורט להלן, הגעתי למסקנה כי יש לאשר את בקשת ההחרמה של הספינות קארסטיין ופרידום. עם זאת, מצאתי להעיר על פגמים שונים הנוגעים לטיפול בציוד ההומניטארי שהיה על הספינות, אף כי אין בפגמים אלו כדי להביא לדחיית בקשת ההחרמה.

אפתח את הדיון בטענות בעניין השיהוי בפניה לבית המשפט, לאחר מכן אתייחס לטענות בדבר הצורך בקבלת אישור בית המשפט לשיפוט המטען ולבסוף לטענות בדבר הפרת החובה להעברת הציוד ההומניטארי.

שיהוי בהגשת בקשה לאישור ההחרמה
57. הבקשות להחרמת הספינות הוגשו על פי חוק המלקוח הימי משנת 1864. חוק זה נחקק כדי להעניק למדינה כלים להתמודד עם צרכי המלחמה בים ולאזן בין עיקרון חופש התנועה בים לבין צרכי הביטחון וההגנה של המדינה. בהחלטה בעניין הספינה אסטל הרחבתי את הדיון בנוגע להתפתחות דיני המלקוח בעולם ואין צורך לשוב ולפרטם (ראו פסקאות 33-45 להחלטה בתיק 26861-09-13 בעניין הספינה אסטל).

58. חוק המלקוח הימי, בדומה לחוקים דומים במדינות אחרות, קובע כי בית המשפט לימאות יפקח על הליך תפיסת האנייה ויורה מה ייעשה בה לאחר שנתפסה. גם המשפט הבינלאומי המנהגי מכיר בסמכותם של בתי המשפט המדינתיים לפקח על הליכי התפיסה וההחרמה של אניות. בהתאם, מקובל הן במשפט המנהגי והן במשפטן של מדינות רבות, כי החרמת אנייה כמלקוח, מותנית באישור שיפוטי- Adjudication. הדרישה לקבלת אישור שיפוטי לתפיסת אנייה והחרמתה הוכרה בעולם וגם בישראל כדרישה קוגנטית, המטילה חובה על המדינה לפנות לבית המשפט לאחר תפיסת האנייה, לקבל את אישורו ולפעול על פי הוראותיו (ראו פסק הדין בערעור בעניין הספינה אסטל פסקאות 19 - 20 לפסק דינה של כב' הנשיאה נאור).

59. בעניין הספינה אסטל, נדונו בין היתר הטענות לגבי מועד הפנייה לבית המשפט. די כי נפנה לסעיף 16 לחוק המלקוח מ-1864 הקובע בהוראה מפורשת את הכלל הבסיסי לפיו כל אנייה שנתפסה תועבר לבית המשפט. סעיף זה שתוקן בחוק מ-1939, מורה לאחר תיקונו:
Every ship taken as prize, and brought into port within the jurisdiction of a prize court, shall forthwith, and without bulk broken, be delivered up to the marshal of the court.
If there is no such marshal, then the ship shall be in like manner delivered up to the principal officer of Customs at the port.
[….]
The ship or aircraft shall remain in the custody of the marshal, or of such officer or person, subject to the orders of the court.
סעיף 20 לחוק המלקוח קובע גם כי לאחר הליך הבדיקה של האנייה (הליך לפי סעיף 19), יחליט בית המשפט בהקדם האפשרי (with all convenient speed) האם לשחרר את האנייה או להחרימה. סעיף זה בוטל בחוק המלקוח (סדרי דין) מ-1914, שקבע כי במקומו יבואו הוראות התקנות ואלו הותקנו ב-1939. עם זאת ברי, כי הסעיף מבטא את העיקרון בדבר חובת המדינה לפעול במהירות האפשרית.
הדרישה לפנייה מידית לבית המשפט מעוגנת גם במשפט הבינלאומי המנהגי ובהוראות דומות בחקיקת מדינות אחרות והדברים פורטו בהרחבה בפסקי הדין בעניין האנייה אסטל.
60. דרישת המידיות בפניה לקבלת אישור שיפוטי, נועדה להגן על זכויותיהם של כל המעוניינים באנייה, בין אם אלו בעלי האנייה, חוכריה, בעלי המטענים, צוותה וכדומה. הדרישה לפנייה מידית נבחנה בערעור בעניין הספינה אסטל ובסופו של יום קבע בית המשפט העליון בפסקה 37 לפסק דינה של הנשיאה נאור:

הנה-כי-כן, מהפסיקה עולה כי יש להביא אנייה שנתפסה בפני בית-משפט למלקוח באופן מידי ותוך ימים או שבועות ספורים. תוצאה זו מתיישבת עם הפרשנות המילולית והברורה של המונחים "forthwith" ו-"promptly" שלפיה ככלל נדרשת ההחלטה בעניינהּ של האנייה להתקבל בהקדם האפשרי, פרשנות שזכתה לעיגון מפורש בפסיקה בעניין מלקוח(ראו, למשל, עניין Madonna שהוזכר לעיל). עם זאת, עשויות כמובן להיות נסיבות חריגות אשר תצדקנה עיכוב משמעותי יותר בשחרורן של אניות אשר הוחלט לא לנקוט לגביהן הליך מלקוח, למשל: מצב ביטחוני חריג אשר אינו מאפשר שחרורן של אניות(עניין Prins Knud, בעמ' 48-47) או צורך לחלץ אניות המצויות בקרקעית הים (עניין Bellaman).

61. עם זאת, על המדינה התופסת אנייה מוטלות חובות נוספות, פרט לחובת הפנייה המידית לבית המשפט. כך נקבע בפסיקה הזרה, ואושר גם בעניין הספינה אסטל. על המדינה להפעיל שיקול דעת בטרם תחליט כיצד לנהוג באנייה שנתפסה (פסקה 23 לפסק הדין בערעור בעניין הספינה אסטל). לצורך כך על המדינה לאסוף ראיות, לשמוע את טענותיהם של הצדדים המעוניינים, לבחון את כלל הנסיבות ולגבש עמדתה. בערעור בעניין הספינה אסטל (רע"א 7307/14) מדגישה הנשיאה נאור:

כפי שציינתי מעלה, המדינה מחויבת לשמוע את טענותיה של האנייה ולקבל החלטה אם להחרימהּ. בפסיקה נקבע כי ההחלטה בעניין נדרשת להתקבל תוך זמן סביר (עניין Patrai, בעמ' 636) וכי משך הזמן תלוי בין היתר במידת מורכבותו או פשטותו של המקרה (עניין Falk, בעמ' 798).

62. ולעניינו, הספינות נעצרו בימים 29/07/2018 ו-03/08/2018, והודעות המבקשת על כוונתה לבקשת את החרמת הספינות הוגשו ביום 13/08/2020. בהחלטה מאותו יום הוריתי למסור את ההודעה לבעלי הספינות וקבעתי כי בקשות ההחרמה יוגשו לא מאוחר מיום 23/08/2021. בקשות ההחרמה הוגשו ביום 22/08/2018, כלומר בתוך המועד שנקבע בהחלטה מיום 13/08/2018.

63. בנסיבות המקרה הנוכחי, איני סבור שהזמן שחלף מתפיסת הספינות ועד הגשת הבקשות להחרמה מהווה שיהוי המצדיק את דחיית הבקשה לאישור ההחרמה. הספינות שנעצרו היו במשט מחאה כנגד הסגר הימי ולא במשט להעברת ציוד הומניטארי. הדברים עולים מפורשות גם מסיכומי באי כוח המשיבים, בהם צוין (בסעיף 4):

בסוף חודש יולי ותחילת אוגוסט בשנת 2018, על רקע המצב ההומניטארי ההולך ומתדרדר, ובמטרה להשמיע קול צלול כנגד העוול המשווע שמדיניות הסגר מסבה לתושבי הרצועה, יצאו מספר פעילות זכויות אדם על סיפונן של שתי ספינות קטנות, בתקווה כי מחאתן תעורר דיון ציבורי בקרב הקהילה הבינלאומית ותביא בכך לשינוי של המציאות המייאשת בה תושבי הרצועה חיים זמן כה רב.

עמוד הקודם123
4עמוד הבא