- הניזוק רשאי להיפרע את הנזק שנגרם לו רק פעם אחת, בין אם מעילת התביעה נגד המזיק, בין אם מעילת התביעה נגד מבטחת הניזוק, ובין אם משתיהן יחדיו. ודוק, אין אנו עסוקים בשאלה הדיונית מה מספר התביעות שרשאי הניזוק להגיש, אלא בשאלה המהותית האם באפשרותו להיפרע במצטבר משני המקורות, היינו מעבר לנזקו. כך, למשל, כשמדובר בנזק משריפה שגרם המזיק לרכבו של הניזוק, הרי שהניזוק-המבוטח יוכל אומנם לתבוע הן את המזיק והן את מבטחת הניזוק, ואולם בסופו של יום יוכל להיפרע מהמזיק, ממבטחתו או משניהם, רק עד כדי הנזק שנגרם לרכב בעקבות השריפה, ולא מעבר לכך. כאשר זהו היחס בין שתי התביעות, הרי שהן תביעות בגין חיובים בלתי מצטברים.
43. ההבחנה בין מצבים בהם התביעות נגד המזיק ומבטחת הניזוק הן בגין חיובים מצטברים, לבין מצבים בהם התביעות הללו הן תביעות בגין חיובים בלתי מצטברים היא הבחנת יסוד, אשר ממנה נגזר המשך הניתוח המשפטי.
ככל שהתביעות הן בגין חיובים מצטברים, הרי שמבחינה מהותית אין כל קשר בין התביעות, והזיקה ביניהן עשויה להתקיים רק לצרכים דיוניים (כגון האפשרות לנהל את התביעות יחדיו, או ללמוד מאשר נקבע בהליך אחד לעניין ההליך האחר). כנגזר
--- סוף עמוד 22 ---
מכך, כשמדובר בתביעות מצטברות, מובן מאליו שלא קיימת זכות חזרה של מבטחת הניזוק אל המזיק, שכן אחריות האחד אינה נוגעת באחריות האחר (שאלה מעניינת היא האם ייתכנו מצבים בהם יכולה מבטחת הניזוק לתבוע את המזיק בגין גרימת מקרה הביטוח, אך שאלה זו חורגת ממסגרת הדיון הנוכחית).
לעומת זאת, ככל שהתביעות הן בגין חיובים בלתי מצטברים, הרי שהזיקות ביניהן מתחייבות מעצם הגבלת אפשרות ההיפרעות של הניזוק. בהתאם, היריבות בין מבטחת הניזוק לבין המזיק במצב דברים זה היא סוגיה הכרחית אליה יש להידרש, וזאת גם באותם מצבים בהם מלכתחילה לא היה כל קשר ביניהם, ואף אם לא ניתן לומר שהם חייבים ב"חיוב אחד" (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי 161-158 (דניאל פרידמן עורך, 1994) (להלן: פרידמן וכהן, ריבוי חייבים)).
44. נעצור לרגע את הדיון העיוני ונתבונן במקרה בו עסקינן. הביטוח בו אנו דנים הוא ביטוח רכוש, ולגבי ביטוחים מסוג זה אין ספק כי מתקיים יחס של חיובים בלתי מצטברים בין אחריות המזיק לבין אחריות מבטחת הניזוק. אכן, ובעניין זה בוודאי צדק בית המשפט קמא, ניזוק אינו יכול להיפרע פעמיים בגין נזק רכוש שנגרם לו – פעם אחת ממבטחתו ופעם אחת מהמזיק. החיובים במקרה זה אינם מצטברים, דהיינו הניזוק אינו יכול לקבל ממבטחתו ומהמזיק שיפוי העולה על הנזק שנגרם לו בפועל (ראו דברי ההסבר להצעת חוק חוזה הביטוח, התשל"ו-1975, ה"ח 20, 36-35; עניין ליפשיץ, בעמ' 191. השוו גם לסעיף 56(א) לחוק חוזה הביטוח). בין השאר, מקובל להצדיק הגבלה זו בשאיפה למנוע בעיה של סיכון מוסרי (moral hazard) מצדו של המבוטח, ולשלול אינטרס פוטנציאלי שלו בקיומו של מקרה ביטוח נוכח האפשרות לזכות בכפל פיצוי (ראו: שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך שני 121-120 (בסדרה פירוש לחוקי החוזים, גד טדסקי עורך, 2007) (להלן: ולר, כרך שני); ירון אליאס דיני ביטוח 209 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס); Steven Shavell, Economic Analysis of Accident Law 235-240 (1987)).
45. בפסק דין VIG, בהסבירו את מתווה VIG, מפנה בית המשפט המחוזי לסעיף 86 לפקודת הנזיקין, ורואה בו מקור נורמטיבי המאפשר לניזוק לתבוע גם את המזיק בגין נזקי רכוש עליהם קיבל פיצוי מאת המבטחת. בית המשפט קמא דחה גישה זו בענייננו, והצביע על כך שסעיף 86 לפקודת הנזיקין פורש בפסיקה כהוראה החלה ביחס לביטוח פיצוי (שאינו מוגבל לנזק המוכח שנגרם) ולא ביחס לביטוח שיפוי
--- סוף עמוד 23 ---
(המוגבל לנזק המוכח שנגרם). הבסיס להבחנה זו מצוי בתפיסה המדינתית-חברתית כי ערכי החיים ושלמות הגוף אינם ניתנים להערכה כספית, ומכאן שלא ניתן לראות בפיצוי הניתן בגינם כ"כפל פיצוי" (ראו: ע"א 682/69 חמודוט נ' שפירא, פ"ד כד(1) 686, 690 (1970); דניאל פרידמן ביטוח רכב מנועי 14 הערה 47 (1972) (להלן: פרידמן, ביטוח רכב מנועי); ולר, כרך שני, בעמ' 257-256; אליאס, בעמ' 1166-1165).
46. ההבחנה בין ביטוח פיצוי לבין ביטוח שיפוי היא למעשה ביטוי של ההבחנה שנדונה לעיל, בין חיובים מצטברים לחיובים בלתי מצטברים: כאשר מדובר בביטוח פיצוי, הרי שהיחס בין חבות מבטחת הניזוק לחבות המזיק נתפס כחיובים מצטברים (כך בביטוחי חיים ובביטוחי בריאות המעניקים זכות לפיצוי בגין האירוע, שאינה תלויה בהוכחת נזק); כאשר מדובר בביטוח שיפוי, הרי חבות מבטחת הניזוק וחבות המזיק אינן מצטברות, ולניזוק אין אפשרות לקבל החזר העולה על נזקיו בפועל. המסקנה המתבקשת היא שלמרות לשונו הרחבה של סעיף 86 לפקודת הנזיקין ("לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח"), יש לפרשו כמתייחס רק למצבים בהם חבות מבטחת הניזוק וחבות המזיק הן בגדר חיובים מצטברים. דברים דומים אמורים גם על סעיף 16 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) ("בקביעת שיעור הפיצויים לא יובא בחשבון סכום שהנפגע קיבל או זכאי לקבל בשל הפרת החוזה לפי חוזה ביטוח". לעניין סעיף 16 לחוק התרופות, ראו גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות 465-462 (2009); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ד 723-722 (2011)).
47. מכל מקום, המקרה שלפנינו, בו מדובר בביטוח רכוש, נמנה באופן מובהק על המצבים בהם חיובי המזיק וחיובי מבטחת הניזוק הם בלתי מצטברים, ולפיכך צדק בית המשפט קמא כשקבע כי לא ניתן לבסס את מתווה VIG על הוראת סעיף 86 לפקודת הנזיקין (ואף לא על הוראת סעיף 16 לחוק התרופות, ככל שנראה בתביעה שלפנינו כתביעה בגין הפרת חוזה שמירה מצד גושן).
48. נשוב לדיון העיוני, ונתמקד בסוג המצבים אליהם משתייך המקרה דנן – המקרים בהם חיוב המזיק וחיוב מבטחת הניזוק הם בלתי מצטברים, דהיינו כאשר לניזוק שני חייבים מהם יכול הוא להיפרע את הנזק פעם אחת בלבד. מקרים אלה מכונים מצבים של "ריבוי חייבים בחיוב בלתי מצטבר", ובקיצור – "ריבוי חייבים".
--- סוף עמוד 24 ---
49. פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן מבחינים בין ארבע קטגוריות שונות של ריבוי חייבים, וזאת בהתאם למקור החיובים והקשר ביניהם:
קטגוריה ראשונה עניינה במצב שבו שניים או יותר נוטלים על עצמם חיובים במסגרת אותה מערכת הסכמית, כך שכל אחד מהם מתחייב למלוא החיוב, ללא קשר בהכרח למידת אחריותו, וביצוע החיוב על ידי האחד משחרר את האחרים מחבות. מדובר, אם כן, בחיוב שמקורו במערכת הסכמית אחת (או בלשון אחרת – חוזה רב משתתפים). דוגמה למצב דברים זה היא רכישה במשותף של דירת מגורים על ידי שני בני זוג, או חוזה הנחתם על ידי חייב עיקרי וערב.
קטגוריה שנייה עוסקת במצב שבו ישנה אחריות משותפת של מספר אנשים לנזק שנגרם, בין משום שפעלו בשיתוף פעולה ובין משום שפעלו בנפרד אך לכל אחד יש תרומה להתגבשות הנזק, ואף אם כל אחד מהם הפר חובה אחרת המוטלת עליו. חיובים אלה מקורם בעוולה נזיקית, בין אם אחת או יותר, כאשר הבסיס המחבר בין החייבים הוא הנזק שנגרם מפעולתם. דוגמה אופיינית לכך היא מזיקים שפעלו במשותף.
קטגוריה שלישית עניינה במקרים שבהם ישנם מספר חייבים, בין מכוח הסכמים נפרדים ובין מכוח חובה חוקית, כאשר אין ביניהם כל קשר מוקדם ואין האחד סומך על חיובו של רעהו, אך גם אף אחד מהם לא אחראי לקרות הנזק שנגרם (או להתגבשות החיוב). עסקינן במצבים כגון ריבוי מבטחים בגין אותו מקרה ביטוח או שני ערבים שערבו בנפרד לאותו חוב מבלי שידעו אחד על קיומו של השני.
קטגוריה רביעית מכילה בתוכה מקרים "מעורבים", שבהם כל אחד מהחיובים הבלתי מצטברים הוא בעל אופי שונה, ואף על פי כן אין הנושה (בעל הזכות לביצוע החיוב) רשאי לממש את החיובים מכל המקורות גם יחד. דוגמה לכך היא המצב בו זכאי למזונות יכול להיפרע הן מהחייב במזונות והן מהמוסד לביטוח לאומי.
(להרחבת הדיון בקטגוריות האמורות, ראו: פרידמן וכהן, ריבוי חייבים, בעמ' 173-175).
--- סוף עמוד 25 ---
50. מצב ריבוי החייבים בו עסקינן שייך לקטגוריה הרביעית – חיובים בעלי אופי שונה. חיובה של המבטחת היא חבות מכוח חוזה, הנובעת מנטילת סיכון הסכמית מול הניזוק; חיובו של המזיק הוא חיוב בגין אחריות לנזק כלפי הניזוק, היכולה לנבוע מכוח עוולה או הפרת חוזה. במצב דברים זה, לא ניתן לראות בחיובים הללו, של המבטחת מזה ושל המזיק מזה, משום "חיוב אחד", ועל כן לא נוצרת חזקה כי החבות היא "יחד ולחוד" מכוח סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), או כי הם נושאים בנטל החיוב ביניהם בחלקים שווים מכוח סעיף 56(א) לחוק החוזים. חיוביהם של מבטחת הניזוק ושל המזיק, גם כשהם בלתי מצטברים, הם חיובים נפרדים ושונים במהותם, והדין מאפשר למבוטח-הניזוק לתבוע כל אחד מהם בהליך משותף או נפרד, לפי בחירתו (ודוק, ייתכנו מצבים בהם ייקבע גם בקטגוריה הרביעית כי החבות היא משום "חיוב אחד", או שהחייבים נושאים בה "יחד ולחוד", או שביחסים הפנימיים החייבים נושאים בה בחלקים שווים. ואולם, אין זה מקובל לראות בחיובי מבטחת הניזוק והמזיק כ"חיוב אחד" או כחיובים "יחד ולחוד", ובוודאי, כפי שנעמוד להלן, אין הצדקה לחלק ביניהם את החבות בחלקים שווים ביחסיהם הפנימיים. ראו פרידמן וכהן, ריבוי חייבים, בעמ' 172-169, 175).
51. כאשר עסקינן במצב של ריבוי חייבים, ויהיה סיווגו אשר יהיה, אם אחד החייבים (בענייננו מבטחת הניזוק) מקיים את החיוב כלפי הנושה (בענייננו, משלם לניזוק את נזקו), הוא משחרר בכך, הלכה למעשה, גם את החייב האחר (בענייננו המזיק) מהצורך לשאת בחיובו כלפי הנושה (הניזוק). ודוק, התוצאה של שחרור החייב האחר מובנית למצב של ריבוי חייבים בחיובים בלתי מצטברים – היא קיימת בין אם מדובר בשניים (או יותר) החייבים "חיוב אחד", ובין אם מדובר בשניים (או יותר) החייבים חיובים שונים; בין אם החיובים הם "יחד ולחוד" ובין אם החיובים הם "בנפרד" וכיו"ב. מכאן שתופעה זו מתקיימת גם כאשר מבטחת הניזוק והמזיק חייבים בחיובים בלתי מצטברים, ומבטחת הניזוק משפה את הניזוק על מלוא הנזק שנגרם לו (כאשר התשלום הוא חלקי, השחרור חלקי בהתאמה).
52. ואולם, העובדה שהניזוק זכה לפיצוי מלא על נזקיו מאת המבטחת, אינה משמיעה לנו כי ראוי לשחרר את המזיק מכל אחריות או חבות. נהפוך הוא, כפי שציינה השופטת (כתוארה אז) מרים נאור: "העובדה שהניזוק מבוטח, ושהמבטח שילם לו, איננה משחררת בדרך־כלל את המזיק מהצורך לשאת בתוצאות עוולתו" (ע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' נרות ירושלים אילום (1987) בע"מ, פ"ד נו(2) 550, 559 (2002)
--- סוף עמוד 26 ---
(להלן: עניין מנורה)). ואכן, ממגוון שיקולי מדיניות, העובדה שמבטחת הניזוק פטרה בפעולתה את המזיק מהצורך לפצות את הניזוק מצדיקה יצירת מנגנונים שתפקידם לאפשר למבטחת הניזוק שפרעה את החיוב לחזור אל המזיק, ולתבוע ממנו שיפוי בגין הוצאותיה (השוו רע"א 4179/20 בסט קאר חברה לשירותי רכב בע"מ נ' איי. די .איי חברה לביטוח בע"מ, פסקה 12 והאסמכתאות המובאות שם (18.11.2020)). להלן אציג בקצרה את שלושת השיקולים המרכזיים הפועלים בהקשר בו עסקינן:
ראשית, מניעת החצנת עלויות על ידי המזיק. מנקודת המבט של תימרוץ המזיק לפעול באופן יעיל למניעת הנזק מלכתחילה, האפשרות שלא יישא במלוא הנזק שתגרום פעולתו העוולתית, אלא שחלק ממנו (או כולו) ישולם בסופו של דבר על ידי מבטחת הניזוק (צד ג' שהמזיק אינו נושא בעלות פעולתו), גורמת להחצנה של עלויות על ידי המזיק, וכתוצאה מכך להרתעת חסר כלפיו. לפיכך, קיומם של מנגנונים המאפשרים למבטחת הניזוק לחזור למזיק מסייעים ביצירת הפנמה יעילה של הסיכונים הנובעים מפעילות המזיק. כך, למשל, אם יוצרי שריפות פוטנציאלים מניחים שעיקר נזקי השריפה ישולמו על ידי מבטחות הניזוקים, הרי שהעדר זכות של מבטחות הניזוקים לחזור אל המזיקים עלול להביא לכך שהאחרונים לא יפנימו את מלוא הנזקים שפעילותם גורמת, וכתוצאה מכך לא ינקטו מלכתחילה באמצעי זהירות מספקים על מנת למנוע שריפות. מבחינה מוסרית, מקובל להציג טיעון קרוב, לפיו ההכרה בזכות החזרה של מבטחת הניזוק אל המזיק נחוצה על מנת למנוע את העוול הכרוך בכך שהחוטא (המזיק) יוצא פטור בלא כלום (השוו: עניין ליפשיץ, בעמ' 191; אוריאל פרוקצ'יה, "תניית התחלוף בפוליסות לביטוח רכב", משפטים יא 125, 131 (1981) (להלן: פרוקצ'יה); ולר, כרך שני, בעמ' 253; אליאס, בעמ' 1167).
שנית, ייעול מנגנון תמחור פוליסת הביטוח. מנקודת מבטה של מבטחת הניזוק, ההכרה בזכות החזרה שלה אל המזיק מפחיתה את היקף החשיפה שלה במקרה של התרחשות מקרה הביטוח, ומגדרת את חבותה לאותם נזקים שיגרמו למבוטח-הניזוק אותם לא יהיה באפשרותה להיפרע מהמזיק (ודוק, נזקים אלה הם עיקר ההצדקה מבחינת הניזוק לקניית הביטוח, שכן בגין נזקים שיכול היה הניזוק ממילא להיפרע מהמזיק, הצורך ברכישת הביטוח היה מלכתחילה נמוך יותר, והתמצה בחסכון עלויות הגבייה). בשוק ביטוח תחרותי עובדה זו צפויה להשתקף בפרמיות הביטוח, כך שאם תוכר זכות החזרה, יתייחסו הפרמיות בעיקר לנזק הנוסף אותו מכסה מבטחת הניזוק, ולא יכללו רכיב משמעותי שמתייחס לחבות בגין נזקים אותם ניתן להיפרע מהמזיק
--- סוף עמוד 27 ---
(הפרמיה תשקף רק את עלויות הגבייה מהמזיק, ולא את כיסוי הנזק שהתרחש). לפיכך, הכרה בכך שמבטחת הניזוק רשאית לחזור אל המזיק משפרת את מנגנון תמחור פוליסת הביטוח ומאפשרת שימוש יעיל במנגנון הביטוח כאמצעי לפיזור סיכונים (השווMitchell Polinsky & Steven Shavell, Subrogation and the Theory of Insurance When Suits Can Be Brought for Losses Suffered, 34(4) J.L. Econ. & Org. 619 (2018). כן ראו והשוו: ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 40 (25.5.2006) (להלן: עניין עירית חיפה); פרוקצ'יה, בעמ' 131; מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ ששון – דיני ביטוח 371 (מהדורה שנייה, 2001) (להלן: ששון-דיני ביטוח); ולר, כרך שני, בעמ' 253; רונן אברהם "ביטוח" הגישה הכלכלית למשפט 962 (אוריאל פרוקצ'יה עורך, 2012)).