--- סוף עמוד 50 ---
(מקום בו נמצאה המכונית), בכפוף לכך שיבטח את המכונית בעבור נסיעתה מתל-אביב לבאר-שבע. המבוטח עשה כן, אך איתרע מזלו ובעת הסעת המכונית לבאר-שבע אירעה תאונה והמכונית נהרסה כליל. בעקבות זאת, הסכימו המבוטח וסוכנות המכוניות כי המבוטח יקבל מכונית חדשה בתמורה להתחייבותו לתבוע את חברת הביטוח בה הייתה מבוטחת המכונית, ולהעביר לידי סוכנות המכוניות את פירות התביעה. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המבוטח, וחברת הביטוח ערערה לבית המשפט העליון. הנשיא מאיר שמגר (בהסכמת השופטים דב לוין ויעקב מלץ) דחה את הערעור, ופסק כי בנסיבות המקרה המבוטח רשאי לתבוע בעבור סוכנות הנסיעות את נזקיו מחברת הביטוח. בהסתמכו על סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט ובאמצו את עמדתו של פרופ' דניאל פרידמן (בספרו דיני עשיית עושר ולא במשפט 181 (מהדורה ראשונה, 1982)), קבע הנשיא שמגר כי יש להכיר בחובת ההשבה של חברת הביטוח כלפי סוכנות המכוניות, משזו הראשונה התעשרה שלא כדין מחד גיסא, ולשנייה היה אינטרס עצמי מוצדק בהסדרת התשלום מאידך גיסא, וכן על מנת "לגרום סבל מינימאלי למבוטח ולעודד מיטיבים המרגישים אחריות מוסרית, כמו סוכנות המכוניות בענייננו, להיטיב נזק של לקוחות". עוד נפסק כי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט נועד להרחיב את דיני עשיית עושר ולא במשפט לגבי "מתנדב" וכי החוק מקנה זכות תחלוף למיטיב, ובלבד שלא הייתה לחייב סיבה סבירה להתנגד להטבה (עניין צור נ' חדד, בעמ' 21-19). על עניינים אלה עמדנו למעלה (ראו פסקאות 81-77 לעיל). החשוב לענייננו בשלב זה הוא שהנשיא שמגר קיבל את התביעה למרות שהוגשה על ידי המבוטח ולא על ידי סוכנות הנסיעות. אין זאת אלא שבנסיבות חריגות אלה סבר הנשיא שמגר כי תביעה שכזו יכולה להיות מוגשת על ידי הניזוק "בשם ובעבור" הגורם שנשא בעלות הנזק.
סיכום ביניים
88. כעולה מהמקובץ, הדין הישראלי מכיר במגוון דרכים בהם יכולה מבטחת הניזוק שפרעה לזכות בשיפוי מהמזיק באותן נסיבות בהן החבויות אינן מצטברות. דרך המלך, המשמשת מבטחות ברוב המקרים, היא הגשת תביעת תחלוף על פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח. ואולם, בצידה של דרך זו קיימות מגוון דרכים נוספות באמצעותן יכולה מבטחת שפרעה לחזור אל המזיק: תביעת תחלוף מכוח העיקרון הכללי שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט; תביעת שיפוי במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט; או הגשת תביעה על ידי הניזוק "בשם ובעבור" המבטחת. ודוק, כל אלה הם מנגנונים שתכליתם להשיג את אותה מטרה – הטלת העלות הכלכלית של הנזק שסבל
--- סוף עמוד 51 ---
הניזוק על המזיק שגרם אותו, ולא על המבטחת שנטלה את הסיכון להתרחשותו כלפי הניזוק (אך לא כלפי המזיק), באופן שישרת את שיקולי המדיניות לאורם ראוי להסדיר את מערכת היחסים המשולשת: מבטחת – ניזוק – מזיק.
89. מצוידים בתובנות אלה נעבור לבחון סוגיה שונה – מעמדה של המבטחת הזרה בחקיקת הביטוח הישראלית, וזאת על מנת שבשלב האחרון של הדיון, נוכל לערוך אינטגרציה בין הנושאים, ולהכריע בשאלה האם המנגנונים העומדים לרשותה של מבטחת ישראלית לצורך תביעת המזיק נתונים גם למבטחת זרה.
המישור השני – מעמד המבטחת הזרה בחקיקת הביטוח הישראלית
90. הסדרת תחום הביטוח בחקיקה הישראלית מתבצעת באמצעות שני הסדרי חקיקה ראשית, אשר נחקקו יחדיו בשנת 1981: חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (חוק הפיקוח); וחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (חוק חוזה הביטוח).
חוק הפיקוח מסדיר את הפיקוח הרגולטורי על עסקי הביטוח בישראל. החוק הקים רשות עצמאית שתשמש כמאסדר (רגולטור) של עסקי הביטוח – רשות שוק ההון ביטוח וחיסכון (סעיף 1א. לחוק הפיקוח), וכן הסדיר את האורגנים המפקחים על שוק הביטוח (סעיפים 4-2 לחוק), ובנוסף קבע הסדרים שונים לעניין אסדרת פעילותם של הגופים הפועלים בשוק הביטוח, ובכלל זה קביעת חובת רישוי למבטחים (סעיפים 18-13 ו-22 לחוק) וסוכני הביטוח (סעיפים 31-24 לחוק), מתן סמכות לממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון להסדיר את אופן ניהול עסקי הביטוח (סעיפים 41-35 ו-54 לחוק) ולהגן על האינטרסים של המבוטחים מפני ניצול והטעיה (סעיפים 62-55 לחוק). עולה, איפוא, כי חוק הפיקוח מתמקד במישור היחסים של המבטחים מול המאסדר.
חוק חוזה הביטוח, לעומת זאת, הוא חלק מהחקיקה הצרכנית במישור המשפט הפרטי, המסדיר את מערכת היחסים המשפטית שבין המבטח לבין הפרטים הנהנים משירותיו: בראש ובראשונה המבוטח, אשר ההתקשרות עמו יצרה את חוזה הביטוח, אך במקרים מסוימים גם צדדים שלישיים המושפעים מחוזה הביטוח, כגון המוטב (ראו סעיפים 13-11 לחוק חוזה הביטוח), הניזוק (ראו סעיפים 71-65 לחוק), וכפי שמלמדת הסקירה לעיל, גם המזיק שגרם את מקרה הביטוח (סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח).
--- סוף עמוד 52 ---
ודוק, חוק חוזה הביטוח מתמקד במערכות יחסים רצוניות, ועל כן מוציא הוא מגדרו מבטחים סטטוטוריים.
91. הסוגיה בה עסקינן, מערכת היחסים המשולשת של מבטחת – ניזוק – מזיק, שייכת באופן מובהק לנושאים המוסדרים בחוק חוזה הביטוח. ואכן, הוראת החוק היחידה הרלוונטית אליה מצויה בחוק חוזה הביטוח (סעיף 62 לחוק), ואילו חוק הפיקוח אינו כולל (ואף לא אמור היה לכלול) כל הוראה בעניין זה. עם זאת, פסק דין VIG יצר זיקה בין מעמד המבטחת הזרה לפי חוק הפיקוח לבין מערכת היחסים המשולשת. על מנת לנתח התפתחות זו, נקרב מבטנו לכל אחד מההסדרים האמורים, חוק הפיקוח מזה וחוק חוזה הביטוח מזה, ונברר את מעמד המבטחת הזרה במסגרתם.
מעמד המבטחת הזרה בחוק הפיקוח
92. חוק הפיקוח מכפיף לסמכויות הפיקוח שנקבעו בו גורם שהוא בגדר "מבטח", מונח המוגדר כ-"מי שקיבל רשיון מבטח ישראלי לפי סעיף 15(א)(1) או מי שקיבל רשיון מבטח חוץ לפי סעיף 15(א)(2)" (סעיף 1 לחוק). ואכן, סעיף 15 לחוק הפיקוח מבחין בין שני סוגי רישיונות שניתן לתת למבטח הפועל בישראל: חברה כהגדרתה בחוק החברות יכולה לקבל רישיון מבטח ישראלי לפי סעיף 15(א)(1) לחוק (להלן: מבטחת ישראלית); תאגיד חוץ הרשום בישראל יכול לקבל רישיון מבטח חוץ אם הוא עוסק בביטוח במדינת חוץ, ונתון לפיקוח שלטונות מדינת החוץ, וזאת בהתאם לסעיף 15(א)(2) לחוק (להלן: מבטחת חוץ).
93. כהשלמה להסדר זה קובע חוק הפיקוח איסור על עיסוק בביטוח בישראל על מי שאינו נכנס להגדרת "מבטח" כאמור. סעיף 14(א) לחוק הפיקוח קובע כי "לא יעסוק אדם בביטוח אלא אם יש בידו רשיון לפי סעיף 15 ובהתאם לתנאי הרשיון". פשיטא כי הוראה זו אוסרת על עיסוק בביטוח בישראל, כפי שניתן ללמוד גם מהוראת סעיף 14(ג) לחוק המורה כי "מי שעיקר עיסוקו בביטוח מחוץ לישראל, ואינו עוסק בישראל אלא בביטוח משנה, לא ייחשב כעוסק בביטוח לענין חוק זה אלא אם הוא חברה שהואגדה בישראל" (וראו גם סעיף 100 לחוק הפיקוח המגביל את השימוש במילה "ביטוח" למי שאינו מחזיק ברישיון כאמור). הפרה של הוראה זו חושפת את המפר לסנקציות שונות, ובכללן אחריות פלילית לפי סעיף 104(ב)(1) לחוק הפיקוח.
--- סוף עמוד 53 ---
94. מצרף ההוראות האמורות מביא לכך שגורם העוסק בביטוח בישראל מבלי שהוא מבטחת ישראלית או מבטחת חוץ כהגדרת החוק, אינו כפוף לפיקוח לפי חוק הפיקוח, מחד גיסא, ועלול להיחשב כעובר על האיסור הפלילי על קיום פעילות ביטוחית בישראל ללא רישיון, מאידך גיסא.
95. אין מחלוקת בין הצדדים כי חברת הביטוח הזרה בה עסקינן אינה מבטחת חוץ או מבטחת ישראלית, ולפיכך אסור לה לעסוק בפעילות ביטוח בישראל. ויובהר, אין מניעה בדין הישראלי לכך שמבטחת זרה תעסוק בביטוח מחוץ לישראל, לפי הדינים החלים במקום פעולתה, ובכלל זה שתבטח אזרח ישראלי או חברה ישראלית בגין פעילות המבוצעת על ידם בחו"ל (כגון ביטוח רכב הנרכש על ידי אזרח ישראלי במדינה זרה והמתייחס לנסיעה באותה מדינה), כל עוד אין מדובר בפעילות ביטוח בישראל עליה חוסה חוק הפיקוח.
96. במקרה דנן, חברת הביטוח הזרה כרתה עם טבע, חברה ישראלית, הסכם ביטוח גלובלי המכסה גם נזקים המתרחשים בישראל (סעיף 6 לפוליסת הביטוח קובע כי הוא מכסה את פעילות טבע העולמית ("This policy provides coverage on a worldwide basis"), וזאת למעט אירן, קמבודיה, צפון קוריאה, קובה, עיראק, לוב ותימן). השאלה האם בהוצאת פוליסת הביטוח הזו הפרה חברת הביטוח הזרה את האיסור הקבוע בסעיף 14(א) לחוק הפיקוח היא שאלה שלא הועלתה על ידי הצדדים, וממילא לא נדונה על ידי בית המשפט קמא. גם אנו איננו נדרשים לשאלה זו. נסתפק אך בהצבעה על הקושי המתעורר ביחס להחלת הסדרי חוק הפיקוח על הסכמי ביטוח שעורכים תאגידים גלובליים, הפועלים גם בישראל, והמתייחסים למכלול פעילות התאגיד, ובכלל זה לפעילותו בישראל.
97. לענייננו די בכך שאין חולק כי חברת הביטוח הזרה איננה נכנסת להגדרת "מבטח" שבחוק הפיקוח. כאמור, משמעות עובדה זו היא שמחד גיסא, חברת הביטוח הזרה אינה כפופה להסדרי הפיקוח שקובע חוק הפיקוח, ומאידך גיסא, היא עלולה לשאת בסנקציות הקבועות בחוק הפיקוח בגין פעילות ביטוחית בישראל ללא רישיון.
מעמד המבטחת הזרה בחוק חוזה הביטוח
--- סוף עמוד 54 ---
98. הבריח התיכון להסדריו של חוק חוזה הביטוח הוא הגדרת העסקה עליה חל החוק, "חוזה ביטוח", בסעיף 1 לחוק – "חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". ניתן היה לצפות כי לצורך החלת הגדרה זו יוגדר המונח "מבטח", בין אם באמצעות הפניה להגדרה שבחוק הפיקוח ובין אם באמצעות קביעת הגדרה עצמאית. ואולם, להבדיל מהסדרי חוק אחרים, המחוקק נמנע בכוונת מכוון מלעשות כן, והותיר את השאלה מיהו "מבטח" לעניין חוק חוזה הביטוח ללא מענה (ראו והשוו, להגדרות שניתנו למונח "מבטח" בדברי חקיקה שונים, אשר רובן מפנות, באופן מלא או בסייגים, להגדרה שבחוק הפיקוח: סעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975; סעיף 328(א1)(1) לחוק הביטוח הלאומי; סעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 1 לחוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993; סעיף 39 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 27א לחוק הדיור המוגן, תשע"ב-2012; סעיף 21ב(ד) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; סעיף 3(י) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995; סעיף 31ד(ד) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ"ח-1988; סעיף 1 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת רכב מנועי) (הקובע הגדרה עצמאית); סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (המפנה להגדרה שבפקודת ביטוח רכב מנועי)).
99. לא זו אף זו, בהינתן הסמיכות בין שני הסדרי החקיקה – חוק הפיקוח מזה וחוק חוזה הביטוח מזה – האפשרות לקשור ביניהם בקשר הדוק יותר הועלתה בדיוני הכנסת בעת חקיקתו של חוק חוזה הביטוח, אך נדחתה מפורשות. שר המשפטים דאז, חיים צדוק, הבהיר כי חוק חוזה הביטוח הוא "פרק ספציפי בקודקס האזרחי שלנו והוא בא להסדיר עניין אחד בלבד – מערכת היחסים החוזיים בין המבטח לבין המבוטח, ושום דבר אחר. גם האחריות הדפארטמנטאלית היא שונה. בעוד שאחריות לחוק זה והיזמה לחקיקתו הן בידי משרד המשפטים, הפיקוח על עסקי הביטוח הוא בידי משרד האוצר [...] המטרה של הצעת חוק זו היא מטרה צנועה. היא באה לקבוע הסדר בתחום דיני החוזים, בתחום היחסים החוזיים בין המבטח לבין המבוטח; היא לא באה להסדיר את הפעולה העסקית של חברות הביטוח" (פרוטוקול ישיבה 236 של הכנסת ה-8, 666 (9.12.1975)). ודוק, הגם שמטרת העל העומדת ביסוד שני החוקים הללו היא להגן על ציבור המבוטחים ולאזן את חוסר השוויון בין המבוטחים למבטחים (ראו: ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 855 (1993)), ואפילו שייתכן כי חלק מהוראות שני החוקים הללו נועדו לשרת מטרות דומות או חופפות (השוו, למשל, סעיפים 62-55 לחוק הפיקוח וסעיפים 8-2 לחוק חוזה הביטוח), עסקינן כאמור בשני
--- סוף עמוד 55 ---
חוקים בעלי אופי שונה, אשר המחוקק הביע מפורשות את עמדתו כי הזיקה ביניהם איננה חד-חד ערכית.
100. חוסר הבהירות בשאלה מיהו "מבטח" לעניין חוק חוזה הביטוח מעורר שאלות משאלות שונות, לא רק בהקשר של סעיף 62 לחוק בו עסקינן. כך למשל, כאשר התעוררה השאלה לצורך פרשנות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, סברו הערכאות הדיוניות כי יש לפרש את המונח "מבטח" בהתאם להגדרה בחוק הפיקוח (ת"א (שלום ת"א) 28063/00 NATIONAL INSURANCE COMPANY L.T.D נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ (4.11.2001); ת"א (שלום י-ם) 3486/01 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' עטא (14.4.2002); ת"א (שלום ת"א) 66750/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אבו ענא (29.8.2002). ואולם השוו: ולר, כרך שני, בעמ' 367-366). לעומת זאת, בהקשר של פרשנות סעיף 59 לחוק, נפסק לפחות על ידי ערכאה דיונית אחת כי יש לפרש את המונח "מבטח" לפי ההגדרה בפקודת רכב מנועי דווקא (תא"מ (שלום י-ם) 2429-01-13 חברת טרסט הבינלאומית לביטוח נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (22.2.2015). לדעות שהובעו בספרות ביחס להגדרת ה"מבטח" בחוק חוזה הביטוח, ראו: ידין, בעמ' 24-23 ו-30; ששון-דיני ביטוח, בעמ' 105-104; שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך ראשון 174-173 (בסדרה פירוש לחוקי החוזים, גד טדסקי עורך, 2005) (להלן: ולר, כרך ראשון)).
101. בניסיון לפרש את המונח "מבטח" שבחוק חוזה הביטוח, ניתן לזהות, אם כן, שתי אסכולות: האחת, מבקשת להחיל על הביטוי "מבטח" בחוק חוזה הביטוח את ההגדרות שניתנו בחקיקה דומה העוסקת בדיני ביטוח, ובעיקרן ההגדרה המצויה בחוק הפיקוח. הטעם לכך הוא הזיקה הקיימת בין חוק חוזה הביטוח לבין החוקים הללו נוכח תכליתם וכן נוכח קיומן של מספר הוראות בחוקים הללו המפנות זו לזו (ראו פסקי הדין המאוזכרים בפסקה 100 לעיל, וכן פסק דין VIG). האסכולה השנייה גורסת כי יש לקרוא את המונח "מבטח" באופן מהותי, דהיינו על פי טיב מערכת היחסים שבין הצדדים, ובפרט האם דרך הילוכו של גורם פלוני הוא כשל "מבטח". זאת, בהתבסס על ההגדרה בסעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, אשר ניתן ללמוד ממנה כי המחוקק ביקש להתמקד בבחינה עניינית, הן של הצדדים בעסקת ביטוח והן של חוזה הביטוח, חלף ניסיון לספק הגדרה ממצה של מונחי היסוד הללו (ולר, כרך ראשון, בעמ' 174-173; ולר, כרך שני, בעמ' 367-366).