77. זאת ועוד, המחוקק הישראלי הרחיב את זכות החזרה העומדת לרשות המשחרר את חברו מהנטל לשלם חוב, והחיל אותה גם במצבים שבהם לא נשא המשלם בחובת תשלום כלפי החייב, ועל כן עלול היה להיתפס כמתנדב (volunteer) שאינו זכאי להשבה על פי הדין האנגלו-אמריקאי. הרחבה זו נעשתה בסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הקובע כדלהלן:
מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב.
הוראה זו מקנה לפורע חוב הזולת (אף אם פעל כמתנדב) זכות להשבה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. זכות זו מותנית בכך שפורע החוב לא היה חייב לעשות כן כלפי הזוכה-החייב, ואילו לאחרון לא הייתה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב (ע"א 625/91 I.G.A. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.1.1995) (להלן: עניין IGA); עניין גני הררי, בעמ' 364). ביסוד זכות ההשבה של פורע חוב הזולת טמונה ההנחה לפיה "אין מדובר בכפיית הוצאה כלכלית שאיננה לרוחו של הנתבע [הזוכה-החייב]. את החוב ממילא מוטל היה עליו לפרוע, אלא שבמקום לפרוע אותו לנושה המקורי מבקש התובע, אשר פרע את החוב, כי סכום החוב ישולם לו" (פרידמן ושפירא בר-אור, דיני עשיית עושר, בעמ' 295).
78. את הצורך בהוראה זו מבהירים פרופ' דניאל פרידמן ועו"ד אלרן שפירא בר-אור בדברים הבאים:
[...] ההוראות שנקבעו בעבר בחקיקה הישראלית, המכונה קודיפיקטיבית (סעיף 9 לחוק הערבות, התשכ"ז–1967 וסעיף 57 לחוק החוזים), הושתתו על מיטב המסורת של תורת "המתנדב" שבדין האנגלי, בכל הנוגע לפירעון חוב של הזולת. להוראות אלה מצטרפת האפשרות להשתמש באנלוגיה, שהוזכרה מפורשות
--- סוף עמוד 45 ---
בסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם–1980. מובן, כי אנלוגיה להוראה דוגמת זו שבסעיף 57 לחוק החוזים הייתה גוררת, בהכרח, הרחבה ניכרת של התורה השוללת את זכות המתנדב לתשלום. משום כך קרוב לוודאי כי אלמלא הוראות סעיפים 4 ו-5, היו ההלכות השוללות את זכות המתנדב להשבה עומדות בעינן. הוראות סעיפים אלה מלמדות כי לדעת המחוקק הגיעה העת לשנות את הדין הנוגע למתנדב.
(פרידמן ושפירא בר-אור, דיני עשיית עושר, בעמ' 47-46).
79. זכותו של פורע חוב הזולת להשבה רחבה משמעותית מהזכות לתחלוף. כך, למשל, סעיף 9 לחוק הערבות, אשר פורש כאמור כמקנה לא רק תביעת שיפוי אלא גם זכות תחלוף לערב שפרע כלפי החייב, מתנה במפורש את תחולתו בתנאי "זולת אם ניתנה הערבות שלא בהסכמת החייב". אם כך, ערב שהחייב לא נתן הסכמתו למתן ערבות על ידו אינו יכול לעשות שימוש במנגנון התחלוף או תביעת שיפוי מכוח סעיף זה. ואולם, אין כל מניעה כי ערב שכזה יתבע שיפוי מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, בהיותו פורע חוב הזולת (ראו: ע"א (מחוזי חי') 21822-09-09 פרוכטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (13.1.2010). בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה במסגרת רע"א 1633/10 ביום 3.10.2010; עניין גני הררי, בעמ' 345; פרידמן ושפירא בר-אור, דיני עשיית עושר, בעמ' 63-62 ו-410-409. לפסיקה שניתנה עובר לחקיקת חוק עשיית עושר ולא במשפט וחוק הערבות, ראו ע"א 16/65 בורגר נ' מדינת ישראל, פ"ד יט 228, 238 (1965)).
דברים דומים אמורים ביחס למבטחת שאינה עומדת בתנאי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח. כך, למשל, סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח מתנה את זכותה של המבטחת לתחלוף בכך שהתגבשה חבות חוזית שלה כלפי המבוטח על פי פוליסת ביטוח תקפה. על כן, חברת ביטוח ששילמה את תגמולי הביטוח למרות שהייתה פטורה מכך (בין אם מאחר שהביטוח לא היה תקף; בין אם מאחר שאירוע הביטוח לא התרחש; בין אם בשל תחולת חריג לחבותה; ובין אם מכל טעם אחר) אינה יכולה לעשות שימוש במנגנון התחלוף. עם זאת, אין מניעה ש"מבטחת פטורה" תתבע השתתפות בגובה הסכומים ששילמה מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, שהרי שחררה את המזיק מחבותו (ראו פרידמן ושפירא בר-אור, דיני עשיית עושר, בעמ' 414-411; אליאס, בעמ' 1175. ראו גם: ע"א 10832/06 אבנר - איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' ארזים - הנדסה טכנולוגיות (אחזקות) 1991 בע"מ, פסקה 54 (25.11.2012). כן השוו עניין צור נ' חדד).
--- סוף עמוד 46 ---
80. ואולם, אם "מבטחת פטורה" זכאית לתבוע השבת הוצאותיה מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מקל וחומר שגם לרשותה של "מבטחת חייבת" עומדת הזכות לתבוע השבה של הוצאותיה מהמזיק, וזאת בכפוף לתנאי המשותף לשני המקרים – שהתשלום לניזוק הפחית את הסכום בו המזיק חייב כלפי הניזוק (דהיינו שהחיובים הם בלתי מצטברים).
הערה: הרישא של סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מתנה אומנם את תחולתו בכך שהמשלם פרע "חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו" (ההדגשה הוספה), ואולם משמעותה של לשון זה היא שאין לסעיף תחולה במקרים בהם הפורע (חברת הביטוח בענייננו) היה חייב בביצוע התשלום כלפי החייב (המזיק בענייננו). מבטחת הניזוק (להבדיל ממבטחת המזיק) חייבת אומנם בתשלום כלפי הניזוק (הנושה), אך אין היא חייבת בפירעון כלפי המזיק (החייב). מכאן שאין מניעה שתתבע את המזיק מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט (במונחים של סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט: תשלום תגמולי הביטוח לניזוק על ידי מבטחת הניזוק נעשה מכוח חוזה הביטוח, ועל כן התעשרות הניזוק, במקרה הרגיל, היא על פי זכות שבדין. לעומת זאת, למזיק אין, במקרה הרגיל, זכות שמבטחת הניזוק תשלם את תגמולי הביטוח לניזוק. מכאן שהתעשרותו, ביחסיו עם מבטחת זו (להבדיל ממבטחת המזיק), אינה על פי זכות שבדין).
81. עניין אחרון אליו אבקש להתייחס הוא סייג ה"סיבה סבירה להתנגד" הנזכר בסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. פרשנותו של מונח זה טרם נדונה באופן ממצה בפסיקה הישראלית, ולא זהו המקום להרחיב בו (לדיון ראו פרידמן ושפירא בר-אור, דיני עשיית עושר, בעמ' 340-337). אסתפק בהבהרה כי עוצמת "הסיבה הסבירה להתנגד" הדרושה על מנת לשלול את זכות ההשבה לפי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט איננה אחידה, אלא תלויה בטיב האינטרס שהביא את המשלם לפרוע את חוב הזולת. לעניין זה ניתן להבחין בין שלושה מצבים:
- כאשר המשלם פרע את החוב על מנת להגן על החייב (כגון כששילם על מנת למנוע את מעצר החייב או את תפיסת נכסיו. השוו ע"א 546/86 "צים" נ' אסייג, פ"ד מג(1) 212 (1989)), הרי שביצע פעולת הצלה כלפי החייב, ויש להחיל ביחס לתביעת ההשבה את אותם קריטריונים הקבועים בסעיף 5
--- סוף עמוד 47 ---
לחוק עשיית עושר ולא במשפט, שעניינו "דין הפועל לשמירת ענין הזולת". משמעות הדברים היא שבמקרה זה, כאשר פעולת ההצלה לא התייחסה לחייו, שלמות גופו או בריאותו של החייב, יש לפרש את הסייג של "סיבה סבירה להתנגד" בצורה רחבה יחסית, ככולל כל סיבה לגיטימית הידועה לפורע בגינה עשוי היה חייב סביר להתנגד מלכתחילה לפירעון החוב בדרך שנפרע. דוגמה אחת לכך הוא המקרה בו תנאי הגבייה של הפורע נגד החייב מרעים את מצבו לעומת אלה של הנושה המקורי (השוו חנוך דגן "הפועל לשמירת עניין הזולת" משפטים כד 463, 494-490, 505-501 (1995); פרידמן ושפירא בר-אור, דיני עשיית עושר, בעמ' 179-173).
- כאשר המשלם פרע את החוב על מנת להגן על הנושה (כגון, קרוב משפחה ששילם את מזונות הקטין. ראו סעיף 16(ב) לחוק דיני מזונות) הרי שיש לצמצם את המונח "סיבה סבירה להתנגד", ולכלול בגדרה רק סיבות שעשויות היו להצדיק את ההימנעות מפירעון החוב במערך היחסים שבן החייב לבין הנושה (לדוגמה, קיומה של טענת התיישנות נגד תביעת הנושה).
- כאשר המשלם פעל למען אינטרס עצמי, כגון שהיה מחויב בביצוע התשלום כלפי הנושה (ריבוי חייבים) או כשביצוע התשלום מנע ממנו נזק (השוו סעיפים 13 ו-14 לחוק המשכון וכן עניין IGA), הרי שיש להעדיף פרשנות מצרה מאד למונח "סיבה סבירה להתנגד", כך שעילת התביעה תישלל רק כאשר החייב יכול לטעון בתום לב כי לא הפיק כל יתרון מהתשלום (הכוונה בעיקר למצבים בהם יש לחייב טענה משכנעת נגד עצם החבות).
מצב הדברים בו עסקינן שייך לקבוצה השלישית של המקרים, דהיינו לתשלום שבוצע מאחר שלמשלם היה אינטרס עצמי בפירעון (מבטחת הניזוק פועלת על פי חובתה החוזית מכוח פוליסת הביטוח, כפי שפירשה אותה, ולמצער, לפנים משורת הדין על מנת לשמר את המוניטין שלה מול ציבור המבוטחים). לפיכך, אף אם היינו בוחנים את עניינה בהתאם לסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, הרי שאת סייג ה"סיבה סבירה להתנגד" היה מקום לפרש בצורה מצרה מאד, כמתייחס בעיקר למצבים בהם למזיק טענות משכנעות נגד עצם חבותו כלפי הניזוק-המבוטח.
--- סוף עמוד 48 ---
82. העולה מהמקובץ הוא שהדין הישראלי מכיר בזכות מבטחת הניזוק לחזור אל המזיק בתביעה לשיפוי בגין הוצאותיה, וזאת הן מכוח דיני השיפוי וההשתתפות במצבים של ריבוי חייבים בחיובים בלתי מצטברים השזורים במגוון הסדרים חקיקתיים ובסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, והן מכוח דין הפורע חוב הזולת המעוגן בסעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט. תביעה זו עומדת בצד מנגנון התחלוף, שהרי אין כל סתירה ביניהם, אלא הם שני מנגנונים מקבילים המשמשים להשגת אותן תכליות והמעוגנים באותה מערכת דינים – דיני עשיית עושר ולא במשפט.
הגשת תביעה על ידי הניזוק בנאמנות עבור המבטחת
83. על פי הדין האנגלי המסורתי, גם לאחר קבלת תגמולי הביטוח, זכות התביעה הפורמאלית נגד המזיק נשארת בידי הניזוק, כך שהתביעה יכולה להיות מוגשת על ידו או על ידי המבטחת (בשמו של הניזוק). יחד עם זאת, ככל שהניזוק הוא זה שגבה את הכספים מידי המזיק הוא משמש כנאמן לכספים שיתקבלו, במובן הזה שהמבטחת רשאית לתבוע אותם ממנו, וכן לתבוע בגין כל נזק שייגרם כתוצאה ממימוש זכות התביעה בידי הניזוק (ראו: יעקב קרוסהר "הסוברוגציה של המבטח" הפרקליט יג 344, 344 (1957); פרידמן, ביטוח רכב מנועי, בעמ' 370; פרידמן וכהן, ריבוי חייבים, בעמ' 171 הערה 71 ו-298 הערה 561א. כן ראו: Charles Mitchell & Stephen Watterson, Subrogation: Law and Practice 379-383 (2007)).
84. הדין הישראלי שונה. ככל שחיובי המבטחת והמזיק הם מצטברים, הרי שהניזוק רשאי להיפרע מכל אחד מהם, וממילא אין מניעה שייפרע מהמזיק גם לאחר שגבה את תגמולי הביטוח (ובמקרה שכזה הכספים שיגבה מהמזיק יהיו שייכים לו, ולא יוחזקו בנאמנות בעבור המבטחת). לעומת זאת, ככל שחיובי המבטחת והמזיק בלתי מצטברים, כפי המצב בענייננו, הרי שלאחר שקיבל את תגמולי הביטוח, אין לניזוק עוד טעם לתבוע את המזיק ביחס לכספים אלה, ולכאורה זכות התביעה צריכה להיות מוגשת על ידי המבטחת, וזאת בין אם על דרך של תחלוף, ובין אם כתביעה עצמאית לשיפוי במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט (וראו הדיון לעניין פרשנות סעיפים 86 לפקודת הנזיקין ו-16 לחוק התרופות בפסקאות 47-44 לעיל, והדיון המשלים לעניין היקף תחולתו של מנגנון התחלוף בחוק חוזה הביטוח בפסקאות 68-66 לעיל).
--- סוף עמוד 49 ---
85. ועדיין, מתעוררת השאלה האם לא ניתן להכיר בזכותו של הניזוק לתבוע את המזיק "בשם ובעבור" המבטחת, בדומה לאפשרות שעמדה לו על פי המשפט האנגלי. לשאלה זו חשיבות באותם מקרים בהם, מסיבה זו או אחרת, אין המבטחת יכולה להגיש את התביעה בעצמה.
86. עיון בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח מלמד כי המחוקק הישראלי הניח שאפשרות זו קיימת, ואף הקדיש לה הוראה מיוחדת. הרישא של סעיף 62(ג) לחוק חוזה הביטוח מורה כי "קיבל המבוטח מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח לפי סעיף זה, עליו להעבירו למבטח". מכאן שהמחוקק הניח שאצלנו, כמו באנגליה, תיתכן אפשרות שהשיג והשיח ינוהל בין המבוטח-הניזוק לבין המזיק, וזאת גם לאחר שזכות התביעה עברה, לכאורה, למבטחת. עמדת המחוקק הייתה כי במקרה כזה אין מקום להחזיר את הגלגל אחורנית (שכן לכאורה הניזוק גבה סכום שלא היה זכאי לו), אלא יש להסתפק בכך שהתקבול יועבר למבטחת, ולא יוותר בידי המבוטח-הניזוק. זאת ועוד, מהסיפא של סעיף 62(ג) לחוק ("עשה [המבוטח] פשרה, ויתור או פעולה אחרת הפוגעת בזכות שעברה למבטח, עליו לפצותו בשל כך") עולה כי כאשר ניהול ההליך על ידי המבוטח-הניזוק גרם נזק למבטחת, תרופתה של המבטחת היא כלפי המבוטח-הניזוק שפעל בשמה, ולא נגד המזיק. גם היבט זה מתיישב עם התפיסה שהמחוקק הכיר בכך שייתכנו מצבים בהם למרות שהזכות עברה למבטחת, מימושה יעשה באמצעות המבוטח-הניזוק (והשוו גם עניין ליפשיץ, בעמ' 192-190, שם מצביע השופט משה בייסקי על כך שבעוד שסעיף 17 לחוק הביטוח העותומאני שלל באופן מפורש את האפשרות של הניזוק לתבוע את המזיק בגין הנזק לגביו שופה על ידי מבטחתו, סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח אינו קובע איסור מפורש בעניין זה). ויובהר, בניגוד לעמדת בית המשפט קמא, החשש לפיו הניזוק יזכה בכפל פיצוי אם תוּתר לו האפשרות להגיש תביעה בנאמנות עבור המבטחת קיים במידה מופחתת (אם בכלל) לאור המנגנונים שנקבעו בחוק חוזה הביטוח המבטיחים את זכותה של המבטחת לתשלומים המתקבלים מאת המזיק.
87. לא זו אף זו, הפסיקה הישראלית הכירה בכך שבנסיבות חריגות יש לאפשר לניזוק ששופה בגין הנזק שנגרם לו להוסיף ולנהל תביעה לפיצוי מהחייב, ובלבד שהוא פועל למען הגורם ששיפה אותו. הסוגיה התעוררה בעניין צור נ' חדד. שם דובר היה במבוטח אשר רכש מכונית מסוכנות למכירת מכוניות. בין המבוטח לבין סוכנות המכוניות הוסכם כי הראשון יוכל לקבל את המכונית בבאר-שבע, חלף בתל-אביב