טענת משה לזכאות להשבת השטרות לידיו אינה הגיונית בנסיבות העניין
126. לא רק שמשה נתפס כלא מהימן, גם הטענה לגופה, לפיה היה זכאי להשבת השיקים, אינה סבירה בנסיבות העניין. משה טען ש"כל הצ'קים האלה שניתנו לו כחלק מעין כביטחון היו אמורים לחזור אליי. היו אמורים לחזור אליי כי יש מצבים שהוא לקח ממני צ'קים פעמיים." הטענה אינה מתיישבת עם ההיגיון, שכן מצופה כי איש עסקים מנוסה כמו משה לא ייתן שיק בטרם יקבל בחזרה שיק קודם ולבטח לא מספר רב של שיקים. אולם, כאמור לעיל, וכפי שיפורט בהמשך, לגבי שיק אחד, התברר שיש לדחות התביעה נשוא אותו שיק, עקב העובדה שדב נפרע בגין אותה הלוואה בתביעה קודמת וכעת שב וביקש לבצע שטר נוסף בגין אותה הלוואה.
עדויות בעלי הדין
127. דב טען מסעיף 68 לסיכומיו ל"אופן העדות של מר לוינקרון על דוכן העדים, הפרעות בלתי פוסקות לחקירה והתחמקויות מתשובות נתנו פירוט שקרוב ל, אהה, לא
--- סוף עמוד 23 ---
יודע יש כאן חמש עשרה, עשרים דוגמאות, על על ההתערבות של אדוני בחקירה אדוני אומר לו אתה לא עונה,".
128. דב טען בסעיפים 77 ו-78 לסיכומיו כי מסר גרסה קוהרנטית בכל התביעות.
129. משה טען שדב התקשה בתשובותיו בנושאים שונים.
130. בעניין טענות דב להפרעות לחקירה, יאמר שגם בא כוחו הפריע לחקירת דב:
"כב' הש' הדר: עורך דין סלע,
העד, מר נסיס: אין בעיה,
כב' הש' הדר: אתה יכול לעמוד ליד על הדוכן ולהחליף את העד,"
131. ביהמ"ש קובע כי לשני הצדדים היה קושי ליתן מענה ברור ועקבי בחקירותיהם. אולם, מכיוון שבתביעות השטריות, נטל הבאת הראיות והשכנוע חל על משה, ולנוכח מסקנת ביהמ"ש כי אין ליתן אמון בגרסאות משה, למעט בסוגיות מסוימות שיפורטו בהמשך, די בכך כדי להביא לקבלת מרבית התביעות השטריות.
אי עמידה בנטל הבאת הראיות עקב העדר תיעוד בכרטסות
132. דב טען בסעיף 8 לסיכומיו להעדר התיעוד בכרטסות של הנתבעים בדבר התשלומים להחזר ההלוואות והפנה לסעיפים 70 עד 75 לסיכומיו. משה אישר שלא היה תיעוד.
133. כאמור לעיל, ביהמ"ש כבר נדרש למחלוקת בין הצדדים בתביעות הראשונות.
134. בסעיף 54 לפסק הדין שהפך לחלוט קבע כלהלן:
"54. בין התובע לבין הנתבעים התנהל קשר ארוך שנים שהחל לכל המאוחר בעת מתן ההלוואה הראשונה המתועדת בכתב ביום 25.11.01 והסתיים לכל המוקדם בעת מתן ההלוואה האחרונה המתועדת בכתב ביום 14.7.11. במסגרת יחסים חבריים כטענת הצדדים ניתנו לפחות תשע הלוואות מתועדות בכתובים ושורה ארוכה של הלוואות מוסוות באופן שהתובע משלם עבור הוצאות של הנתבעים (ראה דברי התובע לגבי בקשת הנתבעת כי ירכוש "עבורה מאות אם לא אלפי מוצרים ושרותים" בפרו' 26.5.16 עמ' 115 ש' 27). יצוין שמי מההלוואות לא תועדו בספרי מי מהצדדים."
135. המומחה לחשבונאות מטעם משה אישר בחקירתו כי היה על משה לתעד הפעילות של טופאל מול דב בכרטסת מתאימה:
--- סוף עמוד 24 ---
"עו"ד סלע: עכשיו אז תסביר לי אדוני איך אתה מסביר את העובדה שבכרטסות הנהלת החשבונות של תופאל נכסים ומ.ל מישורים אין שום כרטיס על שם דב נסיס?
ת: תשמע, אני לא רואה חשבון שלו, אני לא יודע מה הוא עושה בספרים, זה לא מה שהתבקשתי לבדוק, אם אני הייתי הרואה חשבון שלו, אז באמת הייתי עושה את זה.
כב' הש' הדר: אתה יודע מי רואה החשבון?
ת: לא אין לי מושג.
כב' הש' הדר: תודה.
עו"ד סלע: אבל אתה מסכים איתי שאם היו כאן החזרים של הלוואות, נכון, כפי שמר לוינקרון טוען היה צריך להיות כרטסת הנהלת חשבונות,
ת: כן,
עו"ד סלע: של תופאל נכסים על שם דב נסיס, נכון?
ת: כן."
136. כמו כן, התברר מחקירת המומחה מטעם משה שחוות דעתו שוללת אחת מהגרסאות של משה שייחסה התשלומים להלוואות מסוימות:
"ש.:חוות הדעת שלך משום מה בסעיף 3 בעמוד 2, אתה כותב לא ניתן לייחס תשלום כלשהו ששילם משה לוינקרון להלוואה מסוימת, אז עכשיו בוא תסביר לי איך התצהיר הזה מתיישב עם מה שאתה כותב בחוות הדעת שלך?
ת: או קיי, תשמע קודם כל את התצהיר הזה אני לא זוכר שראיתי, אני אומר לך בכנות, לדעתי לא ראיתי, לא קיבלתי אותו, אני יגיד לך גם למה, אם הייתי רואה אז הייתי עושה הצלבה, אני לא, אתה יודע, הייתי עושה הצלבה בין הצ'קים האלה לבין הרישומים שלי ואז הייתי יותר יודע שבעצם חלק מהדברים האלה ניתן לייחס אותם להלוואות מסוימות, לא ראיתי את הדבר הזה ולכן, גם התעלמתי לגמרי מההלוואות,".
137. לא זו אף זו, משה העיד בחקירתו ש"אני כבר טענתי מראש ואמרתי שמה שרשום בכרטסת אינו משקף את המציאות.
ש: בכרטסות שלך לא משקף את המציאות?
ת: בכרטסות של טופאל, כן."
138. ביהמ"ש שב וקובע שהעדר תיעוד מסודר של פירעון ההלוואות הנטען, והכרטסת הכוזבת של טופאל, פוגם קשות במהימנות גרסת משה לגבי פירעון ההלוואות, גם בתביעות כאן.
סיכום בעניין הטענה לזכאות משה להשבת השיקים לידיו
139. לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע כי משה לא הוכיח טענתו כי היה זכאי לקבלת השטרות לידיו וזאת למעט שיק אחד, בעניינו התברר, כפי שיפורט בהמשך, שדב ניסה להיפרע פעמיים בגין אותה הלוואה.
--- סוף עמוד 25 ---
טענות נוספות של משה
140. להלן טענות הגנה נוספות שהעלה משה:
טענת ההתיישנות
141. משה טען שהתביעות השטריות התיישנו. דב טען, שההסכמים כללו תניות שהתירו לו להגיש השיקים לביצוע במועד ההגשה.
142. משה טען בדיון שהתקיים לאחר הגשת הסיכומים ש"לא בכדי מה שחברי אומר לא כתוב בסיכומים כי זה לא נכון, לגבי מה שהפנה לגבי ס' 3 שהוא יכול להגיש את השטר לביצוע מתי שרוצה, יש הגבלה. מפנה לס' 2ד סיפא "ההלוואה תוחזר למלווה בתום שבועיים ימים (14) מיום נתינתה ללווה (בתוספת 780 ₪ הוצאות משיכת מזומן ופרעון מוקדם של פקדון). יחד עם זאת הצדדים מסכימים בזאת כי יהיו חופשיים לשנות את מועדי החזר ההלוואה, אך ורק בהסכמה בכתב שתינתן, אם תינתן, מצד המלווה". אני אומר שהמלווה לא יכול להשתמש בבטוחה לשיקול דעתו ללא הסכמה בכתב."
143. דב השיב שבס' 13 סיפא לסיכומיו יש התייחסות מפורשת לס' 3ב בהסכם ההלוואה והפנה לס' 15 "לגבי הפטור שהנתבע העניק לתובע מרצונו. ולעניין המועדים בו נפתחו התיקים מפנה לס' 16 לסיכומים ולגבי כל התביעות עומדת לי הטענה בס' 16 לסיכומים שבה הסברתי מדוע לא היה שיהוי.".
144. משה חלק על טענת דב, אך כאשר ביהמ"ש הפנה בא כוחו לנספח 11, ענה: "אין לי מה להוסיף."
145. גם לסוגיה זו ביהמ"ש נדרש בפסק הדין בתביעות הראשונות:
"63. בתיק ת"א 8868-11-14 עמיר נ' זהארן (פורסם בנבו) בימ"ש זה דחה תביעה שטרית בשל אי השלמת מועד הפירעון תוך זמן סביר. אולם, פסק הדין שם התייחס לנסיבות שונות הן לעניין משך השיהוי ובעיקר לעניין זהות הצדדים. להבדיל מהנתבע שם, כאן, הנתבע הוא איש עסקים, בעלי חברת בנייה שחזקה כי חתם מרצון ובידיעה מלאה על מהות הפטור שהעניק לתובע. לא זו אף זו, הנתבעים כלל לא העלו טענה בעניין זה בעת הגשת התנגדותם.
64. אשר על כן, הטענה לאי השלמת פרטי השטרות תוך זמן סביר, אינה עומדת לנתבעים."
146. משה לא הצביע על שינוי נסיבות בתביעות הנוספות ביחס לתביעות הראשונות, המצדיק שינוי מסקנות ביהמ"ש בסוגיה זו. לכן, המסקנות בפסק הדין בתביעות
--- סוף עמוד 26 ---
הראשונות, לגבי הבנת והסכמת משה לכך שלא יטען להתיישנות, שרירה וקיימת גם לגבי יתר השטרות.
147. אשר על כן, ביהמ"ש שב ודחה הטענה להתיישנות, או לאי השלמת פרטי השטרות, תוך זמן סביר. אולם, המשך דיון בטענה זו ביחס לתביעות כאן יתקיים בהמשך ביחס לתביעות באופן מסוים.
השיהוי בהגשת התביעות
148. משה טען לשיהוי בהגשת השטרות לביצוע.
149. דב הסביר בחקירתו את השיהוי בהגשת התביעות כלהלן:
"ת: אנחנו, איך הצליחו ההלוואות האלה להידחות ולא להיגבות, כל פעם היה איזה פרויקט חדש והוא עמד להכניס אותי, דירה פה, דירה בגוטליב, דירה בנחלת בניימין, דירה בבצלאל, דירה, כל הזמן ו'אני מחכה לחתימה של הבית המשותף', 'אני מחכה לאיחוד וחלוקה', 'אני מחכה לשותף אחר שלי', וכל הזמן הוא היה בונה לי איזה, אומר לי 'תשמע על הריבית ועל החוב שאתה חייב, קבל שלושת רבעי דירה, דירה נניח', סתם אני אומר, אז אמרתי לו 'כנראה שנשאר פה איזה יתרה שאני צריך לחשב אותה כמה מגיע לי יותר רק על הזה,' אז חישבתי לו כמה מגיע לי לשנה מסוימת.
כב' הש' הדר: פחות הסכום שהיית אמור לקבל באמצעות חלק מדירה?
העד, מר נסיס: לא, זה יתרה זה כבר עשינו חשבון כמה,
עו"ד חריף: אוי, אוי, אוי.
העד, מר נסיס: 'עד היום מגיע לך 130 אלף דולר, בריבית', פלוס ה-100 שלי או ה-150, אני לא זוכר מה, 'יש לך פה דירה או דירה וחצי ברחוב ככה וככה וככה' כל עורכי הדין שמופיעים פה בתור אלה, הוא אומר לי 'לך לעורכי הדין, תשאל את חוות דעתם, תבדוק את הנכס, אני אשלם על זה', זה הזה שלו, 'ותחזור אלי'."
150. בעת חקירתו לגבי השטר נשוא התביעה בת"א 55707-08-15 דב הסביר שלא הגיש כל השיקים מיד לביצוע כי סבר שאם "יטפטף אותם" כלשונו, משה יתעשת וכן נימק זאת בהוצאות הכרוכות בכך. ביהמ"ש נאלץ להורות לדב בהחלטה מיום 22.6.17 להפסיק ה"טפטוף" של הגשת השטרות בלשכות הוצל"פ שונות ולסיים הגשת השיקים לביצוע:
"העד, מר נסיס: עולה כסף להגיש שיק להוצל"פ אז טפטפתי אותם עד שכבוד השופט,
כב' הש' הדר: נכון, אני זוכר את זה.
עו"ד חריף: תגיד לי,
העד, מר נסיס: אמר לי 'אם אתה לא מפקיד את השיקים בבת אחת אני לא יודע מה',"
151. גם לסוגיה זו ביהמ"ש נדרש בפסק הדין שנתן בתביעות הראשונות:
--- סוף עמוד 27 ---
"68. מכאן שהתובע שהקפיד להחתים את הנתבעים על הסכמי הלוואות בכתב שנקבו במועדי החזר מוגדרים וקרובים למועד מתן ההלוואה, הגיע לכאורה עם הנתבעים להסכמה לפיה הפירעון יהיה באמצעות מימוש ומכירת נכסים בבעלות הנתבעים. לגרסה זו אין כל תימוכין בכתב בזמן אמת והיא מתועדת לראשונה במכתב ההתראה נספח יב לתצהיר התובע, מכתב שנושא תאריך 1.11.13 בו הוא טוען, כי בכוונתו לעמוד במילתו ולהימנע מכל פעולה עד 31.12.13, אך מזהיר, כי במהלך חודש ינואר הקרוב (2014 - ע.ה.) יינקטו מצדי פעולות משפטיות מהירות ונוקבות הנדרשות בכדי להבטיח את מימוש הנכסים מהיר ו/או פירעון השטרות (שיקים שהפקדת בידי למטרה זו) תוך שימוש בשרותי לשכת ההוצל"פ".
69. מעיון בנספחי התצהיר עולה, שגם בינואר 2014 התובע לא מיהר לפעול, שכן המכתב הבא שנשלח על ידו הוא מיום 16.3.14 ולאחריו שלח מכתב נוסף ביום 22.4.14 .
70. ייתכן שגם התובע היה ער לקושי שעלה כתוצאה מכך שתצהירו אינו מספק תשובה ברורה לתקופה הארוכה שחלפה בין מועדי פירעון ההלוואות שנקבעו בהסכמים בכתב, לבין מועד מילוי הפרטים בשיקים. מכאן שייתכן גם שזו הסיבה שבעת עדותו עלתה גרסה חדשה ונוספת למחדלו, לפיה סיבה אישית נוגעת ללב שמטעמי צנעת הפרט בית המשפט לא יפרט בפסק הדין (ר' בפרו' 26.5.16 בעמ' 123 ש' 1-2), היא זו שגרמה לו להתעורר בשלב מסוים ולפעול לפירעון ההלוואות.
71. התובע עצמו מגדיר את המתנתו לתשלום החוב בסעיף 37 לתצהירו: "ארוכה ובלתי סבירה". אין לבית המשפט, אלא להסכים עמו. "
152. גם לאחר מתן פסק הדין בתביעות הראשונות, דב שב וכינה בסעיף 22 לתצהירו את המתנתו בטרם פנה בכתב לראשונה בשנת 2013 במכתב (נספח 15 לתצהירו) בו התריע בטרם נקיטת הליכים משפטיים, כ"ארוכה ובלתי סבירה".
153. מכאן שדב השתהה בהגשת התביעות ואף ניסה ל"טפטף" אותם כלשונו בלשכות שונות של ההוצל"פ באופן שימנע ביצוע התחשבנות כוללת בין הצדדים. יש להביא התנהלות זו לעניין הצמדת סכום התביעה, כך שההצמדה תהיה ממועד הגשת התביעות לביצוע ולא ממועד מתן ההלוואות, שנים לא מעט, קודם לכן.
טענת משה לחוב של דב בגין הלוואות שנתן לו
154. משה הגיש בבית המשפט המחוזי בת.א 56773-02-16 כתב תביעה נגד דב על סך של 3 מיליון ₪ בו טען שהעניק לדב הלוואות בהן כונה דב "דייב אואנס". הוא תמך תביעתו על חוות דעת של המומחית להשוואת כתב יד גב' איה שוחט.
--- סוף עמוד 28 ---
155. דב טען כי אינו חתום על שום מסמך כביכול בשם חברת סוסיתא וחוות הדעת של גב' איה שוחט היא חסרת כל בסיס.
156. משה טען בסעיף 34 לסיכומיו כי דב חייב לו כספים ולא להפך. לנוכח חוות הדעת של המומחית, והמסקנות הנוספות שפורטו לעיל, ביהמ"ש דוחה טענה זו.
157. ביהמ"ש המחוזי דחה התביעה ופסק דינו הפך לחלוט ולכן ביהמ"ש דוחה טענת משה בדבר חוב של דב כלפיו.
158. אולם, למרות שביהמ"ש דחה התביעה, גם בהליך זה נמתחה ביקורת על דב כלהלן:
"בנסיבות, ומשסברתי כי התנהלות שני הצדדים בהעלאת הרישומים לעצם מסירת וקבלת ההלוואה מעלה תהיות לא מבוטלות בדבר הסיבות לרישומים כאשר מוכח לטעמי שלא נמסרה הלוואה בפועל, כי אז לא מצאתי לעשות צו להוצאות."