בקשה להרחבת צו סיכומי טענות הצדדים
97. טופאל ומשה הגישו ביום 22.8.21 בקשה שכותרתה "בקשה להרחבת צו סיכומי טענות הצדדים". ביהמ"ש הורה על מחיקת הבקשה במתכונתה, שכן במהותה הייתה בקשה לצירוף ראיה או לתיקון סיכומים. ביהמ"ש הורה שככל שמעוניינים בכך, המבקשים יגישו בקשה מתאימה.
--- סוף עמוד 17 ---
בקשה לצירוף ראיה
98. טופאל ומשה הגישו ביום 23.8.21 בקשה לצירוף ראיה. עניינה של הבקשה בתצהיר של עו"ד ירון אבני, שכנזכר לעיל, ייצג בעבר את דב. לטענת המבקשים, ביום 17.8.21 הגיש דב תביעה נגד עורך דין אבני בגין תצהיר שנחתם על ידי עורך דין אבני בו הוא ציין שבשנת 2018 דב מסר לו כי סך חובותיהם של משה וטופאל כלפיו אינם עולים על הסך הכולל של 100,000 $ לכל היותר.
99. ביהמ"ש קבע לאחר שהוגשה תשובה ותגובה לתשובה, כי ייתן החלטה במסגרת הדיון שקבע למענה לשאלות.
הדיון העשרים ושלושה
100. ביום 5.10.21 התקיים הדיון העשרים ושלושה. ביהמ"ש דחה הבקשה לצרוף ראיה ושמע מענה לשאלות ודחה הבקשה לצרוף ראיה. לבקשת ב"כ דב, הדיון הופסק ונקבע מועד להמשך הדיון.
הדיון העשרים וארבעה
101. ביום 1.12.21 התקיים הדיון העשרים וארבעה בו ביהמ"ש סיים לשמוע מענה לשאלות.
דיון והכרעה
102. כעולה מכתבי הטענות שנסקרו עד כה, על ביהמ"ש להכריע בטענות הגנה של משה בעניין התביעות השטריות ובתביעת משה נגד דב.
טענת משה שדב מבקש ביצוע שיקים שהיה עליו להשיבם לידיו
103. כאמור לעיל, הטענה המרכזית של משה, שחזרה על עצמה, היא שדב מבקש ביצוע שיקים שהיה עליו להשיבם לידיו. כפי שיפורט להלן, טענה זו לא הוכחה ממספר סיבות.
הסתירות בגרסאות שינויי חזית, חזקת השקר
104. דב טען בפרק א' לסיכומיו לגבי הגרסאות המתחלפות והשונות של הנתבעים בליבת גרסתם, ולעניין זה ראו הפירוט מסעיף 48 לסעיף 67 לסיכומיו.
--- סוף עמוד 18 ---
105. דב טען שיש "שינוי גדול, יש גרסה מתפתחת והבדלים בין תצהיר ההתנגדות, כתב ההגנה המתוקן בתיק הזה, והגרסה חדשה בתצהיר העדות הראשית". דב טען שמשה טען בתצהיר העדות הראשית שלו גרסה חדשה שההלוואות הם דמיוניות, וזאת בסתירה לגרסאות הקודמות שלו, המקוריות.
106. משה הפנה "לסעיף 31 עד 36. לסיכומי התשובה אדוני, סיכומי התשובה, ששם אני מראה ומזכיר שבית המשפט הנכבד נתן לנו רשות כנגד תשלום הוצאות מאוד גבוה לתקן את ההתנגדויות, ולכן הטענות האלה הם לא רלוונטיות להשוות בין ההתנגדויות לבין מה שנאמר לאחר שנים מעת הגשתם."
107. ביהמ"ש קובע כי משה שינה גרסאותיו פעם אחר פעם. תחילה טען לפירעון ההלוואות באמצעות הצגת טבלאות לעניין מועדי הפירעון. מכיוון שטענה זו נמצאה כלא מהימנה, הוא חויב בהפקדת ערבון על מנת לקבל רשות להתגונן במרבית התביעות.
108. משה נדרש בחקירתו לאותן טבלאות וטען "הייתי בהלם טוטאלי, לא ידעתי מי נגד מי, ישב עורך דיני וניסה לעשות סדר. אני לא הייתי חלק מזה. אני מתנצל מאד אבל זה לא אומר שכל הצ'קים האלה הוא לא חייב לי אותם."
109. הניסיון של משה להתנער מטבלאות שנכללו בתצהיר מטעמו אינו מקובל.
110. משה העלה במועד מאוחר יותר טענות נוספות כגון ש"ההלוואות דימיוניות". בסעיף 8 לתצהירו, טען שנתן לדב הלוואות שלא נפרעו. כמו כן, טען כי בידיו מסמך בחתימת דב בו הוא מאשר שסילק חלק מהחוב כלפיו.
111. העובדה שמשה ביקש וקיבל רשות לתקן כתבי טענותיו, אינה מאיינת שינוי הגרסאות, כסברת משה בסיכומיו.
112. משה טען ש"הייתי עסוק בעשייה, בפיתוח 2 החברות שלי, אני לא הייתי עסוק בקטנות. התביעה שלו תפסה אותי עם המכנסיים למטה. לקח לי זמן לארגן חומר. היה לי המון חומר מקורי שלא היה אצלי בבית, היה אצל ההורים שלי בבית ז"ל, רק אחרי שאבי נפטר והלכתי לחפש בדירה מצאתי המון מסמכים שאותם לא היו לי. הייתי בהתחלה בלי מקורות שאני יכול להוכיח את הדברים שלי. רק אחר כך יותר מאוחר אני לקחתי ומצאתי מסמכים."
--- סוף עמוד 19 ---
113. ביהמ"ש קובע שלא היה למשה מענה מניח הדעת, מדוע לא העלה כל טענותיו באופן סדור בהזדמנות הראשונה.
114. לא זו אף זו, דב טען שמשה הבריח דירה שאמורה הייתה להוות בטוחה לפירעון הלוואות שנתן למשה. דב תאר בסעיף 26 בתצהירו כיצד הגיש בקשה בהוצל"פ למימוש משכון בו שועבדה הדירה ואז גילה כי המשכון לא נרשם ברשם החברות. לכן, הגיש תביעה לאכיפת השעבוד בה.פ. 9479-10-14 ואז גילה במהלך הדיון כי הדירה נמכרה.
115. כבוד השופט (כתוארו דאז) עמית יריב תאר מעלליו של משה בעניין הדירה בת"א 55707-08-15 בהחלטה מיום 20.10.15 כלהלן:
"במסגרת בקשת העיקול, כמו גם במסגרת החקירות לפניי, התברר כי טענותיו של לוינקרון בתצהירו אינן מהימנות (בלשון המעטה). ראשית יש לציין, כי במסגרת הסכם הלוואה מיום 25.11.2001 (נספח ח' לבקשה לעיקול זמני), התחייב לוינקרון לשעבד לטובת נסיס נכס מקרקעין בתל-אביב. התחייבות זו זכתה ל"רענון" בהסכם הלוואה מיום 20.12.2009 (כונה בבקשת העיקול – "הסכם ההלוואה הדולרי הרביעי" – נספח י"ג לתצהיר התומך בבקשה לעיקול זמני), שבמסגרתה הסכים לוינקרון להותיר את השעבוד על אותו נכס להבטחת הלוואות נוספות שנטל ושייטול מאת נסיס. מה ששכח לוינקרון לציין במסגרת ההסכם הרביעי הנ"ל הוא, שהוא מכר את נכס המקרקעין במהלך שנת 2002, כחצי שנה לאחר שהתחייב לשעבד אותו לטובת נסיס במסגרת ההסכם נספח ח'.
מבלי להיכנס לאופיין המדויק של ההלוואות, וגם אם אקבל לצורך הדיון בשלב זה את ההנחה שמדובר בהלוואות שחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג - 1993 חל עליהן, גם אז לא תיתכן מחלוקת כי מצב שבו לווה מתחייב להעמיד בטוחה, ומעביר את הבעלות בבטוחה ללא קבלת רשות המלווה – גם אם הוא משוכנע בתום לב שפרע את ההלוואה עד תום – הוא מצב חמור של הברחת נכסים, אשר יש בו כדי ללמד, שלא ניתן לסמוך על אותו לווה שישלם את חובו – ככל שייפסק שיש חוב שעליו לשלם. חמור מכך: בשנת 2009, שבע שנים לאחר שנמכרה הדירה שנועדה לשמש כבטוחה, עוד התחייב לוינקרון לשמר את מעמדה הבטוחתי של הדירה, וקיבל כנגדה הלוואות נוספות. די בכך, לטעמי, כדי לקיים את יסוד ההכבדה מעל ומעבר לנדרש לצורך הטלת עיקול זמני.
ודוק: בעדותו לפניי, עשה לוינקרון מאמצים ניכרים כדי לשכנע, כי הבטוחה לא נועדה להיות דירה קונקרטית כזו או אחרת, כי אם זכויותיה של טופאל בנכס המקרקעין בכללותו. בעדותו לפניי בנה לוינקרון תלי תלים של סיפורים בדבר זכויות ב"חנות" המצויה בנכס המקרקעין, שלאחר מכן התברר שאינה אלא חדר מדרגות, אשר בכוונת לוינקרון להסב לחנות בזמן מן הזמנים (וראו לעניין זה עמ' 32 לפרוטוקול ש' 17 – 19, ש' 21, ש' 26 – 28; עמ' 33 ש' 4, ש' 6 – 8; עמ' 36 ש' 24 – עמ' 37 ש' 4), אולם טענות אלה – בדבר זכויות בנכס – נסתרו חזיתית בתצהיר שהגיש לוינקרון עצמו לעיריית תל-אביב – יפו בשנת 2009, ובה הצהיר כי לטופאל אין, נכון לשנת 2009, כל חלק בנכס, או בלשונו של לוינקרון עצמו:
--- סוף עמוד 20 ---
"כל הדירות והחנויות בבניין ברח' פלורנטין 22, פינת בנבנישתי 1, הידוע כגוש 7084 חלקה 84 נמכרו על ידי החברה בשנים עברו.
היחידה האחרונה בבנין שהייתה בבעלות החברה נמכרה לפני כשנתיים ימים, והחזקה בה לקונה נמסרה סמוך לאחר מכן.
כיוון שהחברה שוב איננה מחזיקה ואיננה בעלים של חלק כלשהו של הבנין, היא אינה אחראית בכל דרך שהיא לפעולותיהם של הדיירים והבעלים בבניין." (מוצג מש/1, סעיפים 2 – 4 לתצהיר)
מכאן שלוינקרון הצהיר, בתצהיר ערוך כדין, שהוגש לרשות מינהלית לשם קבלת טובת הנאה (יש להניח שעל מנת לפטור את טופאל מאחריות לליקויים או להפרות שונות של חוקי העזר העירוניים – כנראה לעניין בנייה בלתי חוקית, לפי סעיף 5 לתצהיר) כבר בשנת 2009 כי לטופאל אין זכויות בכל חלק שהוא של הבנין – לרבות ברכוש המשותף, בחדרי המדרגות וכו'. מכאן שטענתו בדבר בטוחה בת-ערך – נסתרה בתצהירו שלו, זאת מעבר לחומרה היתרה של מי שהגיש תצהיר כוזב – ואחת היא בעיניי אם התצהיר הכוזב הוגש לעירייה בשנת 2009 או לבית המשפט בשנת 2015.
...
7. יש להזכיר עוד, כי במהלך חקירת לוינקרון במסגרת הדיון בהתנגדות התברר כי הגשת תצהירים המוסרים גרסאות עובדתיות שונות בהתאם לנוחותו של לוינקרון ובהתאם ל"רוח הזמן" היא כמעט שיטת עבודה אצל לוינקרון. גם כאשר טען לוינקרון לפירעון ההלוואה נושא הליך זה, מסר שתי גרסאות עובדתיות שונות בשלושה תצהירים שונים (תצהיר התמיכה בהתנגדות לביצוע שטר לפניי, וכן תצהירים מש/2, מש/3 ו-מש/4 שהוגשו בדיון מיום 20.10.2015). בשתי מערכות הגרסאות הללו, הציג לוינקרון רשימת שיקים שלשיטתו שימשו לפירעון ההלוואה, אולם שתי הרשימות אינן חופפות.
דומה כי במצב דברים כזה, כאשר גרסתו של לוינקרון אינה מחזיקה מים, וכאשר הוברר כי הוא אינו בוחל בהברחת נכסים תוך פגיעה בהסתמכותו של נסיס עליהם – יסוד ההכבדה הוכח בעליל."
116. כל האמור לעיל מוביל למסקנה כי יש להטיל ספק בגרסאותיו השונות של משה ביחס למסכת העובדתית.
טענת משה שדב אינו מהימן
117. משה טען שדב אינו מהימן. הוא התבסס בסעיף 5 לסיכומיו על פסק הדין של כבוד השופט אלקלעי בתא"ק 54451-01-18 נסיס נ' אבני ואח' (פורסם בנבו) בו קבע שדב לא אמר אמת.
118. מעיון בפסק הדין עולה שמההתקשרות בין דב לעו"ד ירון אבני, אחד הנתבעים באותה תביעה, עולה תמונה דומה לממצאים כאן לגבי פעילות "המעלה תהיות רבות". בפסק הדין, כבוד השופט אלקלעי ציטט את מסקנות המומחה מטעם ביהמ"ש שם שקבע כלהלן:
--- סוף עמוד 21 ---
"עם זאת התרשמתי, כי מדובר בפעילות המעלה תהיות רבות ומתאפיינת בסימנים חריגים כגון: היקף גדול של הסכמים הנושאים שמות שונים בתקופה קצרה, העברת כספים במזומן, תשלומים מרובים בשיקים בסכומים קטנים, קבלת שיקים כבטחון, תשלום על ידי ולצדדי ג', ניכיון שיקים אצל נותני שירות מטבע, תשלומים ללא הסכמים כתובים ועוד.... במסגרת הבדיקה בחנתי מחד את כל הכספים שהועברו על ידי הנתבע או מי מטעמו, ומאידך את כל הכספים ששולמו לתובע או מי מטעמו. לצורך החישוב שערכתי, אישרתי את כל הכספים שיש בגינם אסמכתאות. לעניין העברת מזומן בין הצדדים, אישרתי סכומים שהוצגו בגינם אסמכתאות מגבות בלבד".
119. באותו פסק דין, ביהמ"ש שם נתן אמון בעדות מר דין מלכה, שהעיד גם לפני מותב זה שדב פרט אצלו שיקים של משה, או מי מטעמו.
120. דב טען בחקירתו "מעולם לא פתחתי כרטיס אצל דין מלכה
...
אכן שקיבלתי לפעמים שיקים מטופאל נכסים או מ"ל מישורים,
ש: כמה פעמים קיבלת שיקים?
ת: אין לי מושג.
...
העד, מר נסיס: אכן פרטתי אותם אצל דין מלכה,
......
העד, מר נסיס: של השיקים, על הרכישות שהוא עשה שאני מימנתי, הוא נתן לי שיקים, פרס אותם, הם בדרך כלל בסכומים גבוהים, מינואר, פברואר, מרץ, אפריל, כן? ואני הייתי פורט מדי פעם אצל דין מלכה, לפעמים משתמש בצרכים שלי.
....
אז ככה, דבר ראשון אין לי שום כרטיס אצל דין מלכה, הכרטיס הזה נולד בהליך אנטיגוניסטי וזדוני שהוא שיתף פעולה עם איזה מישהו, איש השוק האפור, עכשיו, כדי להיות כנה אז אני אומר שכן, אכן, הרי בטבלאות הראשונות של כתב ההגנה והתנגדות, מופיע שם בטבלאות שאני קורא להן פיקטיביות, שמשויכות לכל הלוואה והלוואה, 'מלכה, מלכה, מלכה' או change tiran זה אותו דבר, שכמובן שאני עשיתי, שאני נתתי את השיק, נתתי את זה לדין מלכה, אבל אני לא יכול להתחייב שכל מה שרשום ברשימה שהוא יש לו באמתחה שלו הם שלי."
121. דין מלכה זיהה בחקירתו כאן את דב ואישר כי פרט אצלו כספים שעל פי הכרטסת הסתכמו במעל למיליון ₪. הוא העיד כי מסר לדב כסף במזומן כנגד שיקים לפירעון מידי.
--- סוף עמוד 22 ---
122. לגבי קביעת כבוד השופט אלקלעי כי לא אמר אמת, דב התבטא בחקירתו כאן כלפי כבוד השופט אלקלעי באופן חמור ביותר וטען שפסק הדין זדוני. יאמר לזכותו של דב שלאחר מכן התנצל על כך.
123. דב טען בסיכומיו ביחס לפסק הדין ש"נושאים מן הסוג הזה הם בלתי קבילים ויש להתעלם מהם לחלוטין".
124. דב טען בסעיף 19 ובסעיף 81 לסיכומיו שאין לעדות מר מלכה השלכה ברמה הכספית מכיוון שמשה העיד במפורש שהוא נתן למומחית לחשבונאות מטעם ביהמ"ש כאן, את כל המסמכים הנוגעים למחלוקת עם דב. לעניין זה ראו עדותו של משה בדבר המצאת המסמכים למומחית "אחד לאחד חתומים על ידו, כן..".
125. ביהמ"ש קובע כי ממצאי כבוד השופט אלקלעי ביחס למהימנות דב, אינם מסייעים למשה כפי מלוא ציפיותיו. הם מחזקים התרשמות ביהמ"ש בפסק הדין בתביעות הראשונות כי שני הניצים אינם מלאכים כלילי שלמות, בלשון המעטה. אולם, אין היא משנה התוצאה לפיה משה לא הצליח להוכיח מרבית טענותיו המתחלפות, למעט לעניין שטר אחד לגביו נמצא כי דב מבקש באמצעותו להיפרע ממשה פעמיים והטענה של משה שפרע חלק מהחוב במימון רכישת מוצרים ושירותים, טענה שבסופו של יום, כפי שיפורט בהמשך, אינה משרתת אותו בתביעות כאן, למעט לגבי שלושה שיקים בסכום נמוך.