23. ביחס ליתר העוולות שעליהן הושתתה עילתה התביעה, כמפורט לעיל, אסקור בקצרה את רכיבי העוולות הנטענות ואת אמות המידה הנדרשות להחלתן.
רשלנות
24. עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיפים 35 – 36 לפקודת הנזיקין ויסודותיה פורטו, בין היתר, בע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 21.3.11) (להלן: "עניין יוסף") (פסקאות 78 – 93), שם נקבע כי אלו היסודות הנדרשים לקיומה של עוולת הרשלנות: א. חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק;
ב. חובת זהירות קונקרטית המוטלת על המזיק כלפי הניזוק;
ג. קיומו של מעשה או מחדל רשלני המהווה הפרה של חובת הזהירות;
ד. קשר סיבתי.
רשלנות המדינה
35. הוראת סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, קובעת לעניין זה, כי:
"3. אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".
בהקשר זה נקבע, כי:
--- סוף עמוד 8 ---
"המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום-לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם היא אחראית על רשלנות שבמעשה" (עניין יוסף, בפס' 83).
חובת הזהירות בהליכי חקירה והעמדה לדין
36. ביחס לחובת הזהירות המושגית והקונקרטית, בעניין יוסף נקבע כי על המשטרה חלה חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה. גם לגבי רשויות התביעה, נקבע כי סמכויותיה הנרחבות של התביעה בהליך הפלילי וההשפעה שיש לכך על זכויות הפרט הנתון בהליך, מולידות חובת זהירות מושגית וקונקרטית על התביעה במסגרת עוולת הרשלנות. על התביעה הפלילית להקפיד הקפדה מוגברת על זכויותיו של הפרט הנתון להליך הפלילי, להגן מפני פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו, ולשקול אם ראוי לנהל הליך פלילי. על רקע הפגיעה החמורה הצפויה לאדם מניהול הליך פלילי נגדו, על התביעה להשתכנע כי חומר הראיות שנאסף מצדיק העמדה לדין, כאשר המבחן הוא קיומה של אפשרות סבירה להרשעה (ר' עניין יוסף, פסקה 89 ו- 92 - 93; ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר (פורסם במאגרים, 4.12.12) (להלן: "עניין שובר"), פסקה 22 לפסק הדין של השופט י' עמית; ע"א 2979-15 סעד נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 5.7.17) (להלן: "עניין סעד") פסקה 52).
37. באשר לעצם ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום:
"... לתביעה מסור שיקול דעת רחב באשר להחלטה להעמיד אדם לדין, במסגרתו עליה לבחון אם "הראיות מספיקות לאישום" (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). המבחן הרלבנטי לעניין זה הוא קיומה של אפשרות סבירה להרשעה." (ר' עניין סעד, פסקה 22).
עוד נקבע בהקשר זה, כי:
"... גם בהקשר זה יש לבחון את הדברים על רקע הנתונים שהיו קיימים אצל הפרקליטות ובהתחשב גם בכך שאין, ולא צריך להיות, מתאם מלא בין העמדה לדין לבין הרשעה. החלטה על נקיטת הליכים פליליים אינה מבטיחה הרשעה בדין, וממילא זיכוי כשלעצמו אינו הופך את ההחלטה להעמיד לדין להחלטה רשלנית. התביעה, אף אם לא באותה עוצמה כמו גורמי החקירה, נתונה לעתים רבות באי-ודאות לגבי התיק הפלילי, ועליה לקבל החלטה אם בנסיבות העניין סביר וראוי להעמיד את פלוני לדין, בהתחשב בטיב הראיות הקיימות והעניין הציבורי שבהעמדה לדין. על הפרקליטות לבחון את עצמה תוך כדי ההליך, ככל שמתבררות עובדות חדשות, אם ראוי להמשיך בהליך הפלילי, אם לאו; אך לעתים רבות מצויות שתי האפשרויות בתוך מתחם הסבירות של שיקולי הפרקליטות, ואין להסיק בהכרח מכך שהחלטה להעמיד לדין התבררה למפרע כבלתי נכונה, שהפרקליטות הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה. נקודה זו נכונה ביתר שאת, בהתחשב בשיקול הדעת הנרחב המוקנה לגורמי הפרקליטות בהחלטות כגון דא. בפסיקתנו מקובל, בקשר לביקורת שיפוטית מינהלית על החלטות
--- סוף עמוד 9 ---
הפרקליטות בתחום זה, כי לפרקליטות נתון מתחם רחב של שיקול דעת בכל הנוגע להחלטות על העמדה לדין, במיוחד כשהבסיס להחלטה הוא הערכת משקל הראיות בתיק, ומשכך – ביקורת שיפוטית על החלטותיה תֵעשה בצמצום (ראו למשל: בג"ץ 2540/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.8.2015))." (עניין סעד, פסקה 54).
38. בעניין שובר, נדון עניינו של חשוד אשר שהה במעצר 88 יום, טרם בוטל כתב האישום שהוגש נגדו ונמצאו פגמים בהתנהלות המשטרה בענייננו. לעמדת הרוב, מחדלי החקירה לא עלו כדי התרשלות והתעורר ספק אם ניתן לייחס לכך קשר סיבתי למעצרו של המשיב. וזוהי לשון פסק דין:
"בכך סיימנו את הדיון בראש הראשון והעיקרי של תביעת המשיב, הנסב על טענתו כי התארכות ימי מעצרו נובעת מרשלנותה של המדינה. דנו בטענה זו על שתי חלקיה [כך במקור – א.ר.ב]: פגמים בהתנהלות המשטרה ומחדלי חקירה. מצאנו כי בפני בתי המשפט שדנו במעצרו של המשיב (מעצר ימים ומעצר עד תום ההליכים) עמד קורפוס שלם של ראיות-לכאורה, וכי למרות התנהלות לקויה של המשטרה ופגמים שנפלו בה - עליהם עמדנו ואותם נזכיר גם בהמשך - לא אלו הביאו למעצרו של המשיב. הוא הדין לגבי מחדלי החקירה הנטענים, אשר איני סבור כי עולים כדי התרשלות והם בבחינת חכמה שבדיעבד, ואף לגביהם לא ניתן לקבוע שבגינם התארך מעצרו של המשיב שלא כדין." (ס' 92 לפסק הדין בעניין שובר).
39. וכך נקבע, בין היתר, בעניין סעד:
"מסקנת הדברים היא שלמרות שכיום, במבט לאחור, ניתן לקבוע כי המדובב הפעיל אמצעי לחץ פסולים על חמד להודות, תוך שכנועו כי בכך יסגר התיק, ותוך שכנועו גם בכך שאין לו לסמוך על עורך הדין שמונה לו; וכן, כי רשויות המדינה לא פעלו כמצופה וכיאות כאשר הועלו בפניהן טענות על טיב השיחות שבין חמד והמדובב, והללו לא בחנו בזמן סביר טענות אלו – הרי שלא ניתן לקבוע כי מחדל זה גרם לכך שההליך נמשך כפי שנמשך, וכי אם היו רשויות החקירה והתביעה פועלות כמצופה היתה בהכרח צריכה להתקבל החלטה אחרת בעניין המשך ניהול ההליך." (פסקה 62 לפסק הדין).
ובהמשך פסק הדין נקבע, ביחס לחשוד אחר באותה פרשה:
"החזרה מכתב האישום נגד רתיב נעשתה כמה חודשים לפני החזרה מכתב האישום נגד חמד ואף לפני שהתקבלו התכתובים הרלבנטיים לטענת הלחץ הפסול שהפעיל המדובב. מכאן, שההחלטה לא נבעה מחשש הנוגע ליחסי המדובב וחמד, אלא מטיב הראיות שניתן היה לדלות מן השיחות בין חמד למדובב בנוגע לרתיב. ההחלטה בעניינו התקבלה אפוא על רקע בחינת המכלול הראייתי שעמד נגדו, בהתחשב בכך שלא נמצא בחומר הדיבוב שעסק ברתיב די חיזוקים לראיות שהיו קיימות ממילא. המדינה טוענת כי החלטה זו התקבלה למען הזהירות, בשלבים
--- סוף עמוד 10 ---
ראשונים יחסית של ההליך, וכי גם החלטה אחרת היתה יכולה להיחשב כהחלטה סבירה בהקשר זה. האחים לא עמדו, לטעמי, ברף הראייתי הנדרש על מנת להראות שאין הדבר כן. אכן, ההחלטה התקבלה כארבעה חודשים לאחר שהדיבוב התרחש, אולם בהינתן הראיות שכן קשרו את רתיב למעשה, ביניהן...מלמדות כי היה קיים 'יש' ראייתי משמעותי שהצדיק את העמדתו של רתיב לדין. הערכה מחודשת של הפרקליטות את סיכויי ההליך, מטעמי זהירות, אינה משמיעה מאליה את המסקנה שהיה על הפרקליטות להגיע למסקנה כזו או אחרת בשלב מוקדם יותר של ההליך, ואין להפוך את הבחינה העצמית הראויה של הפרקליטות לעילת תביעה נגדה, על שלא הזדרזה לעשות כן (השוו: עניין דבש, עמוד 92)." (פסקה 64 לפסק הדין).
ובסופו של דבר נקבע, כי:
"66. התוצאה היא כי למרות פגמים שנתגלו בפעילות גורמי החקירה והתביעה בנוגע לפיקוח על עבודת המדובב, הרי שלא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין פגמים אלו לבין הימשכות ההליכים; אף אם היו רשויות המדינה פועלות כנדרש, אינני סבור – בהינתן התפיסה המשפטית ששררה אצל המדינה באותה העת – כי היתה מתקבלת בהכרח החלטה אחרת בעניינו של חמד, ואינני סבור שהיתה בכך חריגה מאמת מידה של סבירות.".
כך נקבע לעניין זה בע"א (י-ם) 4416/03 סעדיאן נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 22.3.04) (להלן: "עניין סעדיאן") פסקה 13:
"...מובן הדבר, שלא כל חקירה שאינה מבשילה לכתב אישום או כל כתב אישום שאינו מסתיים בהרשעה מצדיקים את חיוב המדינה בנזיקין. לשלב כזה טרם הגיעו המשפט והחברה בישראל. לפיכך, מבחני הרשלנות של התביעה - בהיבט הנורמטיבי והאובייקטיבי של עוולת הרשלנות - מחייבים שלא להקפיד עמה הקפדה מלאה, שהרי אין חקירה מושלמת ואף לא יכולה להיות ציפייה מלאה ושלמה בנוגע לתוצאות ההליך הפלילי. בהקשר לכך העיר בית המשפט העליון, כי נקודת המוצא צריכה להיות בקיום האינטרס הציבורי להעמיד את העבריינים לדין.".
וכן בע"א (באר שבע) 62676-12-19 אליגויב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 13.10.20) (להלן: "עניין אליגויב") פסקה 42:
"מתוך התשתית שנפרשה לפנינו, והממצאים העובדתיים של בית המשפט קמא – בהם לא נמצא יסוד להתערב - לא שוכנעתי כי התנהלות המדינה הייתה רשלנית. העמדת המערערים לדין, בהתבסס על הודעותיו של המתלונן והראיות נוספות שנאספו, לא חרגה ממתחם הסבירות הנזיקי. דברי המתלונן, לפחות בחלקם, קיבלו חיזוק בראיות חיצוניות ועדויות השוטרים. כך, החלק של המפגש בו תקף דמיס את המתלונן במהלך הארוע ביום 10.5.2005 תוצפת וצולם. קיים היה "יש"
--- סוף עמוד 11 ---
ראייתי משמעותי. אמנם עלו תהיות לגבי המתלונן, אך עדיין לא היה בכך כדי לשמוט קיומו של סיכוי סביר להרשעת המערערים.".
רשלנות עובדי המדינה
40. ביחס לעובדי המדינה, קובעת הוראת סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין, כי:
"7א.(א) לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.".
הוראה זו הוספה במסגרת תיקון מס' 10 (תשס"ה-2005), ובאשר לדין ביחס לרשלנות עובדי ציבור קודם לתיקון, נקבע כך:
"אשר לעובד ציבור, קבע סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין כנוסחו בעת הרלוונטית לענייננו, וקודם לתיקונו, כדלקמן: "עובד ציבור אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית; אולם, בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6 ו-8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין" (ההדגשה הוספה).
גם עובד ציבור אחראי, אפוא, בעוולת רשלנות על מעשה או מחדל שבתחום תפקידו." (עניין יוסף, פסקה 83).
41. התובע הפנה לפסיקה בנוגע לאחריותם של אנשי המשטרה, במסגרתה נקבע בין היתר, כי:
"לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה.
ולעניין זה קשה למדיי לקבוע עקרונות ולהציב סייגים ברורים, באשר כל הפעלת סמכות או הפעלת כוח תלויות הן במשימה עצמה והן באובייקט, שכלפיו אה מופעלות [כך במקור – א.ר.ב]; כך, למשל, אין דומה מבחן הסבירות והציפיות לתוצאה בנסיבות של מניעת שוד, כשפעולות מאולתרות נעשות בהתחשב בגורמים אשר לא תמיד ניתנים לשיקול על אתר - להבדיל ממקרה כמו זה שלפנינו, כשמדובר הוא בכפיית צו של בית המשפט, שביסודו הוא אזרחי, בין שני בעלי דין, כשהאחד מתריע על הנזק, העלול להיגרם לו אם תופעל הסמכות שלא כדין..." (ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ''ד לח(3) (פסקה 7)).
לשון הרע
--- סוף עמוד 12 ---
42. הוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובעת כי:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;".
43. לעניין רכיב הפרסום, קובעת הוראת סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע:
"2.(א) פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות –
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.".
נגישה
44. עוולה זו מעוגנת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, וזוהי לשון הסעיף:
"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים.".
45. בהקשר זה נקבע בע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 28.1.90):
"אכן, תנאי הוא שההליך "נסתיים לטובתו" של התובע בעילה זו, אך אין ללמוד מכך על היפוכו של דבר, דהיינו, שהעובדה שההליך "נסתיים לטובתו" מעידה על היותו "הליך נפל".
לעילה זו רכיבים רבים, שראשון להם ואולי החשוב בהם הוא "זדון" ומשנהו "בלי סיבה סבירה ומסתברת." (פסקה 9 בפסק הדין).
וכך נקבע בע"א 243-83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון (פורסם במאגרים, 11.2.85), נקבע כי:
--- סוף עמוד 13 ---
"המחוקק קבע יסודות מסוימים, אשר בהתקיימם מגבשים אחריות בעוולת הנגישה. אם יסודות אלה אינם מתקיימים, אין אחריות בנגישה. אך לא נובע מכאן, כי אין אחריות כלל. "לענין הנגישה, אין בה כל סימן המצביע על הסדר שלילי" (ש' גנוסר, "מטרד ליריב - נגישה, קינטור וטרדנות בהליכי משפט" משפטים ב (תש"ל-ל"א) 221 , 238 ). על-כן, אפילו לא מתקיים יסוד זה או אחר של עוולת הנגישה, עדיין יש מקום לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות בנזיקין על-פי עוולות אחרות, כגון איסור לשון הרע או רשלנות. כך, למשל, אם הליך פלילי או אזרחי הוגש ברשלנות, אין אחריות במסגרת עוולות הנגישה, אך אין בכך כדי למנוע, א-פריורי, אחריות בעוולת הרשלנות, ובלבד שיסודותיה של זו נתקיימו." (פסקה 13 בפסק הדין).