35. עוד אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת המערערות כי בית המשפט המחוזי היה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה. פשיטא כי היה בסמכותו של בית המשפט לדון בשאלה אם הופר הסכם העמלה, כאשר אין חולק כי בין הצדדים להסכם (החברות) לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד והשאלה הטעונה בירור הייתה אך ורק בדבר קיומו של קשר בין הסכם העמלה לבין הסכם העבודה של כהן. יתר על כן, בית משפט זה כבר פסק בעבר, כי לאחר שבית המשפט דן בעניין מסוים ונתן את פסקו, לא תוכל לשוב לצוף שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון, ולפחות כך הדבר במקרים "גבוליים" (ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ(5) 820, 829 (1996); רע"א 11220/04 פלוני (קטין) נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 [פורסם בנבו] (19.4.2005)). כך גם נקבע בעבר כי במקרים מסוימים, בשל שיקולים של יעילות דיונית ומתוך הצורך למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי צד אשר הפסיד בתביעה, בית משפט לא יחויב להידרש לטענת היעדר סמכות עניינית כאשר זו הועלתה לראשונה בערעור (רע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ נ' פלונית, פסקה ל"ט [פורסם בנבו] (21.3.2016); ע"א 7215/17 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' ארונוסון, פסקה 2 [פורסם בנבו] (19.2.2019)). בענייננו, לא רק שאין ממש בטענה זו לגופה כאמור; ולא רק שטענת הסמכות העניינית נזנחה בשלב הסיכומים; אלא שממילא בית הדין האזורי לעבודה נתן את פסקו בתביעת העבודה בהידרשו לסוגיה והכריע בה באופן דומה (הליך ערעור שהוגש על ידי המערערות עודנו תלוי ועומד).
36. ובאשר לטענת המערערות כי זכויותיהן הדיוניות קופחו הואיל ובית המשפט נמנע מלדון בטענות הנוגעות להפרת הסכם העבודה על ידי כהן, משקבע כי הדבר אינו מסור לסמכותו העניינית. לא מצאתי ממש גם בטענה זו. בהינתן קביעת בית המשפט המחוזי, אשר לא מצאתי כאמור כי יש להתערב בה, בדבר היות הסכם העמלה הסכם עצמאי המנותק מיחסי העבודה שהיו בין כהן לחברה, אין כל זיקה בין הסעד שהתבקש, אכיפת הסכם העמלה, לבין טענות המערערות בקשר להפרת הסכם העבודה. מכאן אפוא, שאין מקום לטענה כי קופחה איזו זכות מזכויות המערערות.
37. לבסוף אציין כי לא מצאתי לשעות לטענת המערערות כי לא היה מקום לחייבן בסעד משאינן צד להסכם העמלה. לא רק שטענה זו לא בא זכרה בגדרי ההליך בבית המשפט המחוזי אלא שהמערערות אף דיברו "כגוף אחד" בכתבי הטענות, כשהן מכלילות את עצמן כצד להסכם.
38. העניין היחידי בו מצאתי ממש בטיעוני המערערות הוא ההכרח לקשור בין התשלום המגיע למשיבות לבין מתן שירות מצדן לחברה בקשר אליו. דרישה זו עולה בהקשרה של משיבה 1 מהוראה מפורשת, הבאה בגדרי סעיף 12 האמור, על פיה התשלום שישולם לה הינו "במסגרת יחסי לקוח-ספק". מדובר בקביעה מהותית שמשמעותה כי על משיבה 1, באמצעות כהן, לספק שירותים לחברה כתנאי לקבלת תשלום. ויובהר, לא ניתן למצוא במילים הללו "יחסי לקוח-ספק" כדי לצקת את המשמעות אותן מבקשות המערערות ליתן להסכם, היינו כי מדובר בהתקשרות אשר באה בקשר ישיר ובתלות ליחסי העבודה שבין כהן לחברה. אדרבה, אם בכלל, יש בכוחן של המילים "יחסי לקוח-ספק" כדי להוציא מכלל אפשרות את פרשנות המערערות, כי מדובר בתשלום שהוא בקשר ליחסי עבודה, היינו יחסי עובד-מעביד. ואולם, יש במילים הללו כדי ללמד שהתשלום איננו ניתן למשיבות בעבור עצם העלאת הרעיון לבדו (דהיינו, אין הוא תמלוג) אלא בגין יישומו הלכה למעשה בקשר לקבוצות רכישה שהחברה תתקשר עמן בהסכמים בעקבות מאמצי המשיבות (ועל כן הוא תשלום לספק).
39. ויובהר, לשיטת כהן, הסכם העמלה נחתם על רקע התרומה שהייתה לו (ולחדד) לפיתוח פעילות עסקית ("ליווי פיננסי סגור") שלא הייתה קיימת אצל המערערות והן לא ידעו לבצעה עד לאותה עת. עמדה זו גם נתמכת בהודעת דואר אלקטרוני ששלח דויטש לכהן וחדד ביום 20.5.2015, לאחר חתימת הסכם העמלה, בה ציין דויטש כי "סוף סוף עסקה ראשונה בליווי של קבוצת רכישה שיצאה לפועל"; ובאישורו של דויטש במהלך חקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי, כי עסקה מעין זו של ליווי ב"שיטה החדשה" לא נעשתה קודם לכן על ידי החברה (פרוטוקול הדיון מיום 20.7.2017, עמ' 86, שורות 23-21). ואולם, קבלת עמדתו זו של כהן אינה מלמדת כי המשיבות יצאו ידי חובתן לצורך קבלת תשלום בהעלאת הרעיון בלבד, וכי מרגע זה ואילך הן זכאיות ל-20% מ"הכנסות נטו" ללא שיידרשו לעשות דבר נוסף. נהפוך הוא, הדבר מלמד כי ההסכם מצביע על "שירות" נמשך שניתן מצד כהן וחדד לחברה בקשר להעמדת אשראי לקבוצות הרכישה (מחוץ למסגרת יחסי העבודה), וכי הפקת תועלת משירות זה הוא הבסיס והתנאי להמשך ביצוע התשלומים למשיבות על ידי החברה (ללא קשר לשאלה אם יחסי העבודה בין כהן לחברה נמשכים).
40. לא למותר לציין בהקשר זה כי עצם הרעיון של מתן אשראי לקבוצות רכישה לא היה חדשני בעת שהועלה בין הצדדים, וכי גם כהן וחדד לא טענו אחרת. טענתם הייתה שיישומו של הרעיון התאפשר תודות למאמציהם, וכי הם יצרו "פלטפורמה" שאפשרה לחברה להמשיך בפעילות זו גם ללא כל מעורבות מצדם. ואולם, כהן וחדד לא ידעו להבהיר מהי טיבה של אותה "פלטפורמה", וכיצד היא, במנותק מהם, תורמת הלכה למעשה להתקשרות בעסקאות אשראי עתידיות על ידי החברה. מכאן שגם מבחינת תכלית ההתקשרות, קשה להשתכנע שקיים הגיון עסקי בהתחייבות של החברה להמשיך לשלם חמישית מההכנסות נטו גם ביחס להתקשרויות עם קבוצות רכישה, ללא מעורבותם של כהן או חדד בפעילות מתן האשראי לקבוצות רכישה של החברה.
41. תמיכה משמעותית בעמדת המערערות בעניין זה ניתן למצוא בתצהיר עדות ראשית משלים מטעם חדד מיום 27.2.2020, אשר הוגש בתיק ת"א 32154-09-17, [פורסם בנבו] ואשר צירופו התבקש גם במסגרת הראיות הנוספות. ראיה זו עומדת בסתירה לגרסתם של כהן וחדד בהליך בבית המשפט המחוזי ובהליך שלפנינו, לפיה הם זכאים לתשלום גם בגין קבוצות רכישה שהיחסים עימם נוצרו לאחר שנותקו היחסים שבין המערערות לבין כהן וחדד. באותו תצהיר מצהיר חדד בפה מלא כי הסכם העמלה (המסומן שם כת/17) מזכה למעשה בקבלת עמלות בגין הבאת לקוחות, היינו קבוצות רכישה, למערערות. וכך מצהיר חדד: "ואסביר, בהתאם להסכם כל צד שיביא לקוחות – קבוצות רכישה יהיה זכאי לעמלה... החלטנו לחלק בינינו שווה בשווה את העמלות מבלי לחקור מי הביא את העסקה הוא או אני..." (פסקה 27ה. לתצהיר). ההסברים שניתנו על ידי משיבה 2 (בסיכומי הטיעון מטעמה), כי הדברים הוצאו מהקשרם ויש לקרוא אותם בהקשר הכולל וכי ההתייחסות לחלוקת העמלות בין חדד לבין כהן הייתה בקשר לעמלה בגובה 0.5% כאשר "אין לערבב בין עמלת הבאת לקוח לבין הסכם חלוקת הרווחים" – אינם משכנעים. לא יכול להיות חולק שדבריו של חדד כוונו להסכם העמלה אליו הוא מפנה, וגם מבהיר בהמשך דבריו: "קודם לחתימה דובר על כך שמשה יקבל באמצעות שוהם שמיר [משיבה 1] 15% והתובעת [משיבה 2] באמצעותי 5% ואז שינינו יחד לחלוקה שווה 10% ו-10% ההסכם נחתם, ובסמוך לאחר מכן כחלק ישיר לאותו הסכמה הגענו לסיכום שנתחלק באופן שווה" (המשך פסקה 27ה. לתצהיר). גם ההסבר שניתן על ידי משיבה 1 (שהתנגדה לצירוף התצהיר), כי "כוונת עו"ד חדד בתצהירו הייתה שהזכאות לעמלה תינתן גם למי שיביא לקוחות, אך לא רק למי שיביא לקוחות (כפי שמבקשות המערערות להסיק, בשגגה)" (תשובת משיבה 1 מיום 11.3.2021 לבקשה להוספת ראיות), אינה ממן העניין. טענה מסוג זה הייתה יכולה להיות רלוונטית לוּ הייתה נאמרת מפי חדד (או מפי משיבה 2), אך ההתפתלויות בהתייחסותה של משיבה 2 לעניין זה מחלישות את האפשרות לייחס לחדד את הכוונה אותה מבקשת משיבה 1 לייחס לדבריו.
42. המסקנה מכל האמור היא שיש לדחות את הערעור בכל הנוגע למסקנת בית המשפט קמא כי הסכם העמלה איננו מותנה בקיום יחסי עובד-מעביד בין כהן לבין החברה, וכי לא הוכחה הפרה שלו על ידי משיבה 1 או על ידי העומד מאחוריה (כהן). לפיכך, בדין ניתן צו אכיפה להסכם העמלות לבקשת משיבה 1, שכן הסכם העמלות מוסיף להתקיים ולחייב את הצדדים. לצד זאת, על פי פרשנותו הנכונה של ההסכם, הזכות לתשלום מכוחו, קמה למשיבה 1 רק בגין התקשרויות של החברה בעסקאות של העמדת אשראי לקבוצות רכישה, שהן פועל יוצא של פעילות שהתהוותה או שתתהווה במעורבותם של כהן או חדד בקשר לפעילות זו. ומכלל ההן נלמד הלאו, למשיבה 1 אין זכות לתשלום מכוח הסכם העמלות בגין עסקאות העמדת אשראי לקבוצות רכישה אשר המגעים לעריכתן היו ללא מעורבותם של כהן וחדד בקשר לפעילות האמורה.
43. אם תשמע דעתי אפוא, הערעור יתקבל בחלקו כמפורט בסעיף 42 לעיל. בנסיבות אלו, לא הייתי מחייב מי מהצדדים בהוצאות.
ש ו פ ט
השופט ע' גרוסקופף:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' שטיין:
1. אני מצטרף למסקנה אליה הגיע חברי, השופט ד' מינץ, בפסק דינו ולנימוקים שהובילוהו למסקנה זו.
2. המקרה שלפנינו ממחיש את הצורך במתן עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקאות 17-11 לפסק דיני ופסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף [פורסם בנבו] (20.11.2019); דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (19.4.2020), פסקה 17 להחלטת הנשיאה א' חיות; וכן ע"א 7669/18 זהבי נ' זהבי [פורסם בנבו] (8.12.2019), פסקאות 23 ו-30 לפסק דיני).
3. המערערת 1 עשתה הסכם עם חברה שהוקמה על ידי עובדהּ, מר משה כהן. ההסכם קבע ב"רחל בתך הקטנה" כי החברה – להבדיל ממר כהן – תספק למערערת 1 קבוצות רכישה לשם קבלת הלוואות חוץ-בנקאיות לליווי מיזמי בנייה, ובתמורה לכך תקבל עמלה בשיעור של 20% מהכנסות נטו אשר תופקנה על ידי המערערת 1 ממימון המיזמים. כמו כן קבע ההסכם, במפורש, כי יחסי הצדדים הם יחסי ספק-לקוח שאינם קשורים ליחסי עובד-מעביד שהיו אז למר כהן עם המערערת 1. למרות זאת, סיפרה המערערת 1 לבית משפט קמא – ואחר כך, גם לנו – כי הסכם העמלה בא לקיצו עם סיום יחסי העבודה שלה עם מר כהן.
4. מנגד, טוענות המשיבות כי הסכם העמלה מזכה אותן בתמלוג תמידי מרווחי המימון של המערערת 1, כל אימת שמדובר בליווי מיזמי בנייה של קבוצות רכישה – זאת למרות שההסכם מדבר על מסגרת העבודה של "ספק" מול "לקוח". לפי סיפור זה, תמלוג כאמור אמור להיות משולם לחברה גם כשזו אינה מספקת למערערת 1 קבוצות רכישה לשם קבלת הלוואות חוץ-בנקאיות לליווי מיזמי בנייה. סיפור זה זכה להצלחה אצל בית משפט קמא, אולם נדחה על ידינו.
5. סבורני כי בתי המשפט חייבים לדחות סיפורים כאלה בשתי ידיים ולהיצמד לדל"ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה. החלטה כאמור תהא נכונה ברוב-רובם של המקרים, והיא אף תביא לחיסכון משמעותי בזמן שיפוטי יקר ובעלויות התדיינות נוספות. באשר לאותו בעל דין נדיר ומיוחד שבפיו סיפור אמת המנוגד להוראותיו הכתובות של החוזה המסחרי שעשה – בעל דין כזה יכול להלין רק על עצמו. זאת מאחר לאיש אין – ולא ראוי שתהא – יכולת להטיל על בתי המשפט, ועל החברה בכללותה, עלויות התדיינות מיותרות בתכלית על ידי כתיבת הסכמים שאינם תואמים את המוסכם. במונחים כלכליים, הסכמים כאלה הם בגדר החצנה שלילית, שאותה אין כל סיבה לעודד או להרשות. היצמדות לתנאיו הברורים של חוזה עסקי כתוב מונעת החצנה מיותרת זו, וטוב שכך (ראו והשוו: Alex Stein, An Essay on Uncertainty and Fact-Finding in Civil Litigation, with Special Reference to Contract Cases, 48 U. TORONTO L.J. 299, 341-344 (1998)).
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, י"ג בסיון התשפ"ב (12.6.2022).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט