בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6652/19
לפני: כבוד השופט ד' מינץ
כבוד השופט ע' גרוסקופף
כבוד השופט א' שטיין
המערערות: 1. אקספו ניהול בע"מ
2. קרן אקספו בע"מ
3. קרן אקספו פלטיניום בע"מ
נ ג ד
המשיבות: 1. שהם שמיר השקעות ופיננסים בע"מ
2. חדד יועצים פיננסיים בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) בה"פ 11425-03-16 [פורסם בנבו] מיום 8.7.2019
תאריך הישיבה: י' בניסן התשפ"ב (11.4.2022).
בשם המערערות: עו"ד רון טורקלטאוב
בשם משיבה 1: עו"ד עודד נשר; עו"ד ענבר שלח
בשם משיבה 2: עו"ד רפאל קויתי
פסק-דין
השופט ד' מינץ:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) מיום 8.7.2019 בה"פ 11425-03-16 [פורסם בנבו] בגדרו התקבלה תביעת משיבה 1 לאכיפת הסכם שנכרת בינה לבין מערערת 1 (להלן: החברה).
הרקע לערעור
1. מערערות 2 ו-3 הן קרנות מימון פיננסיות המעמידות הלוואות ללקוחות הזקוקים לאשראי חוץ בנקאי. החברה היא חברת ניהול שלהן כאשר בעלת השליטה בהן היא חברת אורות פיננסים בע"מ, המצויה בבעלותו של מר אבי דויטש (להלן: דויטש).
2. ביום 1.12.2013 נחתם הסכם עבודה אישי בין החברה לבין מר משה כהן (להלן: כהן), במסגרתו הוסכם כי כהן ישמש כמנהל אשראי בחברה החל מיום 1.1.2014 (להלן: הסכם העבודה). בשלב מאוחר יותר קוּדַם כהן לתפקיד מנהל מחלקת אשראי. במסגרת תפקידו היה כהן אמון על בדיקת תיקי אשראי של לווים פוטנציאלים המבקשים לקבל אשראי באמצעות החברה, ריכוז הטיפול בבקשות ההלוואה וההשקעה המגיעות לחברה, העמדת סכום ההלוואה ועוד. להסכם העבודה של כהן צורף נספח עמלות שקבע מנגנון תגמול העומד ביחס ישיר לגיוס לווים ומשקיעים על ידו. כך נקבע כי כהן יהיה זכאי לעמלה בשיעור של 0.5% מסכום כל הלוואה שיביא באופן אישי וישיר לחברה; ולעמלה בשיעור של 0.5% מסכום שהשקיע בחברה משקיע שכהן יביא באופן אישי וישיר (להלן: נספח העמלות). בחלוף מספר חודשים, בימים 25.5.2014 ו-1.7.2014 נערכו עדכונים להסכם העבודה ועודכן נספח העמלות. כמו כן, ביום 13.7.2014 נערך עם כהן הסכם לרכישת 2% ממניות החברה ומערערת 2 בתמורה לסך של 100,000 ש"ח.
3. בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לנסיבות החתימה על הסכם נוסף מיום 29.3.2015 בין החברה לבין משיבה 1, חברה בשליטתו ובבעלותו המלאה של כהן, שכותרתו "הסכם/עמלה לחלוקת הכנסות בקבוצות רכישה" (להלן: הסכם העמלה). הסכם זה קובע תשלום עמלה בשיעור של 20% מ"הכנסות נטו" שיהיו לחברה ממימון ליווי בניה של קבוצות רכישה, למשיבה 1 ולמשיבה 2, שהיא חברה בשליטתו ובבעלותו המלאה של עו"ד ישראל חדד, בעל תפקיד נוסף בחברה (להלן: חדד).
4. ייאמר כבר עתה כי לטענת המערערות, הסכם העמלה נחתם כחלק מיחסי העבודה שנרקמו בין כהן לחברה, ולמעשה מדובר בהסכם להענקת "בונוס" לכהן, מתוך הנחה כי הוא ימשיך לעבוד ולתת שירותים לחברה במשך שנים, כאשר רק משיקולי מס נחתם ההסכם עם משיבה 1 ולא עמו ישירות. מנגד, לטענת כהן מדובר בהסכם שהוא פרי שיתוף פעולה בינו ובין חדד בקשר לפעילות חדשה שהחברה לא עסקה בה קודם לכן, ללא קשר ליחסי העבודה שהיו באותה עת בינו לבין החברה.
5. ואכן בחלוף פחות משנתיים מיום חתימת הסכם העבודה, ביום 20.9.2015 הודיע כהן לדויטש כי החליט לעזוב את עבודתו בחברה. נוכח הודעתו זו, דרשה החברה ממשיבה 1 כי תחזיר את התשלום שקיבלה מכוח הסכם העמלה. בתגובה לכך, ביום 6.3.2016 הגישה משיבה 1 הליך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי לאכיפת הסכם העמלה בטענה כי מדובר בהסכם עצמאי המנותק מיחסי העבודה שהיו לכהן עם החברה וכי היא זכאית לקבלת עמלות מכוחו ללא מחויבות כלשהי כלפי המערערות או המשך מתן שירותים להן. מנגד, המערערות טענו כאמור כי הסכם העמלה נכרת בקשר עם עבודתו של כהן בחברה ועל כן יש לראות בהסכם כבטל עם הפסקת עבודתו. בנוסף נטען כי כהן הפר את הסכם העבודה כמו גם את הסכם העמלה, באופן המקנה לחברה זכות לבטל את הסכם העמלה.
6. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע כדעת המשיבות כי הסכם העמלה הוא הסכם עצמאי שאינו תלוי ביחסי העבודה שהיו קיימים בין כהן לחברה, ולכן ההסכם בתוקף ללא הגבלת זמן גם לאחר שכהן סיים את עבודתו בחברה. בית המשפט קבע כי למקרא מכלול הוראות ההסכמים עולה כי יש ממש בטענה כי מדובר בהסכם עצמאי המנותק מיחסי העבודה שהיו בין החברה ובין כהן. זאת בהתייחס לכותרות שניתנו להסכמים השונים; להיעדר המונח "עובד" בהסכם העמלה, כמו גם היעדרן של הוראות באשר למהות העבודה או השירות שתעניק משיבה 1 באמצעות כהן בתמורה לעמלה; ולהבהרת הצדדים בסעיף 12 להסכם העמלה על פיה התשלום למשיבה 1 אינו ניתן במסגרת יחסי עובד-מעביד. בנוסף, גם בחינת נסיבות כריתת הסכם העמלה מצביעה על כך שכוונת הצדדים הייתה לראות בו הסכם עצמאי שאינו קשור ביחסי עבודה. זאת בהתייחס בין היתר לטיוטות שהועברו קודם לאישור הנוסח הסופי של הסכם העמלה, כאשר מונחים והוראות שהיה בהם כדי לקשור בין הסכם העמלה לבין הסכם העבודה, שונו או הושמטו.
7. באשר לטענת המערערות כי כהן הפר את הסכם העבודה, צוין כי אין מדובר בסוגיה הנתונה לסמכותו של בית המשפט המחוזי כי אם לבית הדין לעבודה, ועל כן אין מקום להידרש לה. באשר לטענה בדבר הפרת הסכם העמלה, נקבע כי לא נמצא בטענה זו ממש. מדובר בהסכם חלוקת עמלות, אשר מלבד חיוב החברה לשלם את העמלה המוסכמת בתנאים הקבועים בו, הוא אינו כולל כל חיוב המוטל על משיבה 1 או על כהן. מנגד, הודעת החברה על פקיעת הסכם העמלה מהווה הפרת ההסכם מצדה ומקימה למשיבה 1 זכות למתן צו לאכיפתו.
8. עוד קבע בית המשפט כי הסכם אשר לא נקבע מועד לסיומו ניתן על דרך הכלל לביטול על ידי מתן הודעה זמן סביר מראש, אולם המערערות כלל לא ביקשו לסיים את ההסכם אלא טענו לפקיעתו. מעבר לכך, הסכם העמלה הוא מסוג ההסכמים עליהם לא חלה אפשרות הביטול תוך פרק זמן סביר, שכן מדובר בהסכם המקנה זכות קבועה בנכס או באינטרס של החברה מעיסוקה בתחום ליווי קבוצות רכישה. לפיכך, המערערות כלל לא היו זכאיות לבטל את זכותו של כהן לקבל את חלקו מהעמלה המגיעה לו לפי הסכם העמלה. במסקנה זו תומכת גם העובדה שבטיוטה להסכם העמלה שהועברה בתחילה הוצע כי תוקף ההסכם יוגבל בזמן, אלא שבמסגרת התכתבות בין הצדדים הובהר כי מדובר בחלוקת הכנסות שאינה אמורה להיות מוגבלת בזמן, ובהתאמה הושמטה הגבלת התוקף.
בסופו של יום נקבע כי הסכם העמלה עומד בתוקפו וניתנו הוראות בקשר למימושו.
מכאן לערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
9. לטענת המערערות, בית המשפט המחוזי היה חסר סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן היא קשורה לסוגיות הנתונות לסמכותו הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה. על כן, בית המשפט שגה בכך שלא העביר את הדיון לבית הדין לעבודה. בנוסף, בית המשפט המחוזי קיפח את זכויותיהן הדיוניות של המערערות מפני שהוא נמנע מלדון בטענות שהעלו בקשר להפרת הסכם העבודה על ידי כהן, ובכך הביא לדיון חלקי בלבד בטענותיהן. לגופו של עניין, קביעותיו של בית המשפט המחוזי נוגדות את לשון הסכם העמלה, אינן מתיישבות עם נסיבות כריתתו, נוגדות היגיון כלכלי-מסחרי ומתעלמות מטענות רבות שנטענו וראיות שהוגשו.
10. עוד לטענת המערערות, בית המשפט שגה בקבעו כי לא היה קשר בין קיום יחסי עובד-מעביד לבין הסכם העמלה, וכי הסכם העמלה היה הסכם עצמאי המנותק מיחסי העבודה שהיו בין כהן לבין החברה. קביעות אלו הפכו את הסכם העמלה ל"עסקת מתנה" בה החברה מתחייבת לשלם לכהן עמלה אך אינה מקבלת ממנו דבר בתמורה. בית המשפט שגה בכך שהתעלם מלשון הסכם העמלה וסטה מכלל הפרשנות הלשונית של ההסכם, בכך שהפנה לאופן שבו ניסחו הצדדים הסכמים קודמים ביניהם. בית המשפט המחוזי גם התעלם מסעיף 12 להסכם העמלה הקובע קביעה מהותית כי התשלום למשיבה 1 על פי הסכם העמלה הינו "במסגרת יחסי לקוח-ספק", כאשר מדובר בהתחייבות מפורשת מצד כהן לספק שירותים לחברה. בכך גם שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין בהסכם העמלה הוראה המטילה חיוב על משיבה 1 או על כהן. גם לא היה מקום להעניק כל משקל לכותרת הסכם העמלה, תוך השוואה לכותרת הסכם העבודה או נספחיו שעה שהסכם העמלה נחתם פורמלית בין החברה לבין המשיבות, אשר אין חולק כי ביניהן לבין החברה לא התקיימו יחסי עובד-מעביד. בנוסף, גם נסיבות כריתת הסכם העמלה מלמדות על קשר בל-יינתק ליחסי העבודה בין כהן לחברה. מהראיות עולה באופן ברור כי החתימה על הסכם העמלה נועדה לשמור על יחסי עובד-מעביד ואף לא הייתה כל סיבה אחרת לחתימה עליו ולתנאיו.
11. בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, אין מדובר בהסכם המקנה לכהן, באמצעות משיבה 1, זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת, ומשכך גם לא היה מקום לקביעה כי הסכם העמלה הוא מסוג ההסכמים אשר לא ניתן להביא לסיומם בהודעה, פרק זמן סביר מראש. משיבה 1 כלל לא עמדה בנטל להוכיח קיומה של זכות קניינית או מעין-קניינית המקימה לה זכויות על פי הסכם העמלה ללא כל חיוב המוטל מנגד על כתפיה. סעיף 12 להסכם העמלה קובע כי יחסי הצדדים לו הם "יחסי לקוח-ספק", היינו מדובר בחוזה הדדי מתמשך ומתמשך, מעין חוזה למתן שירותים, אשר ניתן לסיימו בהודעה. לפיכך, שעה שהסכם העמלה קשור קשר הדוק ובל יינתק להסכם העבודה ומכוחם מתקיימים גם יחסי לקוח-ספק בין משיבה 1 לבין המערערות, שגה בית המשפט בקבעו כי המערערות הפרו את הסכם העמלה. זאת שכן, עם סיום עבודתו של כהן, פקע הסכם העמלה.
12. בכל מקרה, גם אם הסכם העמלה לא פקע עם סיום עבודתו של כהן, הרי שעזיבתו את עבודתו בחברה מהווה הפרה של תנאי יסודי בהסכם העמלה. זאת מכיוון שבמועד עזיבתו של כהן, חדלה משיבה 1 באמצעות כהן לספק שירותים כלשהם לחברה. יתר על כן, עמידתה של משיבה 1 על קבלת עמלות מכוח הסכם העמלה על אף עזיבתו של כהן את עבודתו בחברה, מהווה הפרה של עיקרון תום הלב. בית המשפט גם התעלם מטענות רבות נוספות המצדיקות ביטול הסכם העמלה, ובכלל זה מהטענה כי הסכם העמלה נחתם עקב מצג מטעה מצד כהן וחדד. בנוסף נטען כי לא היה מקום ליתן סעד נגד מערערות 2 ו-3 אשר כלל לא היו צד להסכם העמלה.
13. מנגד, משיבה 1 טענה כי דין הערעור להידחות, שכן אין כל מקום לשנות מממצאיו העובדתיים וממסקנותיו המבוססות של בית המשפט המחוזי בפסק דינו. באשר לטענת חוסר הסמכות העניינית, נטען כי מדובר בטענה אשר נזנחה בסיכומים שהוגשו לבית המשפט המחוזי ומשכך לא היה מקום לדון בה. בכל מקרה אין מדובר בסוגיה המסורה לסמכות בית הדין לעבודה, על פי המבחנים הקבועים בדין לעניין זה. לגוף המחלוקת שניטשה בין הצדדים, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי הסכם העמלה הוא הסכם עצמאי המנותק מיחסי העבודה מכוח פירוש ההסכם על פי לשונו, וכפי שגם עולה מנסיבות כריתתו ומהתנהלות הצדדים כאשר אין בטענות המערערות כדי להביא להתערבות בקביעות אלו. כך, מקריאת הוראות הסכם העמלה עולה תמונה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, שכן אין בהסכם זכר לקשר בינו לבין קיומם של יחסי עובד-מעביד. סעיף 12 להסכם גם קובע במפורש כי יחסי הצדדים אינם במסגרת יחסי עובד-מעביד. התנאי היחיד שנקבע בהוראות הסכם העמלה לזכאות על פיו הוא "ביצוע בפועל של התחלת המימון". הדבר עולה מפורשות גם מהשוואה לניסוחם של יתר ההסכמים שנחתמו בין הצדדים, בקשר לקיומם של יחסי עבודה. אין כל מקום לטענת המערערות כי יש בהוראה בהסכם העמלה על פיה התשלום נערך במסגרת "יחסי לקוח-ספק" כדי להצביע על הקשר שבין ההסכם ליחסי העבודה. אדרבה, מילים אלה נועדו לשלול קשר בין ההסכם לבין יחסי העבודה. בכל מקרה אין משמעותן של מילים אלה כי משיבה 1 התחייבה לספק למערערות שירותים כלשהם. בין הטיוטות שהועברו בין הצדדים הועברה טיוטה מטעם דויטש אשר כונתה "נספח להסכם עבודה אישי" בה קשר בין הסכם חלוקת ההכנסות לבין הסכם העבודה, אך לאור התנגדותו של כהן כותרת המסמך שונתה, הוסר המונח "עובד" והוסרו ההתניות שהתייחסו להסכם העבודה. הנוסח הסופי אליו הגיעו הצדדים, אשר שיקף את רצונם, הוא ניסוח של הסכם נפרד ומובחן שאין לו כל קשר ליחסי העבודה.
14. עוד הוסיפה ונימקה משיבה 1 כי הסיבה להתקשרות בהסכם וההיגיון העסקי שביסודו, היא כי כהן וחדד הם אלה שהקימו ופיתחו את פעילות המערערות בתחום ליווי קבוצות רכישה, פעילות אשר לא הייתה קיימת אצל המערערות והמערערות לא ידעו לבצעה. עקב תרומתם המשמעותית של כהן וחדד, נחתם עמם הסכם העמלה.
15. לטענת משיבה 1, בית המשפט המחוזי גם צדק בקביעתו כי למערערות אין זכות לסיים את ההסכם בהודעה מראש, קביעה מנומקת שהתבססה על הראיות שהוצגו לו וביניהן הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים. ההסכם מתבסס על אירוע חד פעמי, פיתוח עסקי שהגו כהן וחדד לטובת המערערות, ממנו שואב ההסכם את כוחו המתמשך ובהתאם את זכותו של כהן לקבלת עמלות לתקופה בלתי מוגבלת. באשר לטענת המערערות כי התנהלותו של כהן בכל מקרה מקימה בדיעבד עילה לביטול הסכם העמלה, הרי שאין מקום לטענה זו מפני שצד המבקש ביטול חוזה אינו רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעת הביטול. בשולי הדברים נטען כי אין לשעות לטענת המערערות שלא היה מקום לפסוק סעד נגד מערערות 2 ו-3 שאינן צד להסכם העמלה, שכן לא רק שטענה זו לא בא זכרה לפני בית המשפט המחוזי, אלא שבסיכומיהן בבית המשפט המחוזי אף טענו המערערות כי הן כולן צד להסכם העמלה.
16. גם משיבה 2 סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטענה כי צדק בית המשפט בקבעו כי הסכם העמלה הוא הסכם עצמאי שאינו קשור ביחסי עבודה ומתן שירותים בהתייחס הן ללשונו והן לרקע שהביא לכריתתו. בצדק רב בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות להבדלים שבין הטיוטות השונות שהועברו בין הצדדים טרם גיבוש הנוסח הסופי של ההסכם לבין הנוסח שגובש לבסוף, ולהתכתבויות השונות בין הצדדים התומכות בקביעה כי מדובר בהסכם עצמאי. משיבה 2 הרחיבה והסבירה כי הסכם העמלה הינו תוצר של משא ומתן ממושך שנוהל בקשר להצעה שהועלתה לקידום פעילות עסקית של ליווי קבוצות רכישה והעמדת מימון. הצדדים הסכימו לפשרה לפיה המשיבות תקבלנה 20% עמלות בלבד מההכנסות והקרנות בגין מימון קבוצות הרכישה. ההסכם נוסח באופן שאינו מטיל על המשיבות כל חיוב, אלא יצר מעין שותפות לחלוקה ברווחים בכל תחום קבוצת הרכישה. כוונת הצדדים הייתה להתקשר בהסכם אשר יתגמל את המשיבות לכל אורך הדרך. הסכמים מסוג זה, במסגרתם נרכשת זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת, הוכרו בפסיקה ככאלו שמעגנים זכות מעין קניינית ועל כן צד להסכם מסוג זה אינו יכול להשתחרר ממנו בהינף יד. כמו כן, כבר נפסק לא אחת כי מקום בו צד מנסה לבטל הסכם מחמת הפרה נטענת של הצד השני כאשר נמצא כי לא היה ממש בטענות ההפרה, הופך הצד המבטל למפר בעצמו. בית המשפט המחוזי צדק אפוא משקבע כי ההסכם בין הצדדים שריר וקיים והורה על אכיפתו.