הבקשות להוספת ראיות
17. בנוסף לראיות שהוגשו בבית המשפט המחוזי, הוגשו לפנינו מספר בקשות להוספת ראיות, המתייחסות למסמכים שהוגשו בהליכים אחרים שהתקיימו בין חלק מהצדדים ולהכרעות שניתנו בהם לאחר מועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה מטעם המערערות מיום 4.3.2020 התבקש לצרף פרוטוקול של דיון הוכחות שהתקיים ביום 30.6.2019 בתיק סע"ש 18279-06-16 [פורסם בנבו] (להלן: תביעת העבודה) שהתנהל בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בין המערערות לבין כהן, בו העלו טענות שונות בקשר להפרת הסכם העבודה והפרת חובות הנאמנות והסודיות כלפיהן. לטענת המערערות, יש בפרוטוקול הדיון, בו נחקר כהן בחקירה נגדית, כדי לתמוך בעמדתן בשאלת הקשר בין הסכם העמלה לבין יחסי העבודה בין הצדדים כאשר מדובר בראיה הנוגעת ללב ליבה של המחלוקת. כך, על פי טענתן, מפרוטוקול הדיון עולה כי כהן הודה בכך שהסכם העמלה קשור ליחסי העבודה.
18. ביום 2.4.2020 הוגשה בקשה נוספת מטעם המערערות להוספת ראיה. הפעם התבקש להוסיף תצהיר עדות ראשית משלים מטעם חדד מיום 27.2.2020, אשר הוגש בתיק ת"א 32154-09-17 [פורסם בנבו] שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בגדרו הוגשה מצד משיבה 2 תביעה להסרת קיפוח ולסעד הצהרתי המורה על ביטול הסכם אחר (שאיננו נמנה על ההסכמים מושא דיוננו) שנחתם בין משיבה 2 לבין החברה. לפי טענת המערערות, באותו תצהיר הודה חדד כי הסכם העמלה מזכה למעשה בקבלת עמלות בגין הבאת לקוחות – קבוצות רכישה – למערערות, דבר המצביע על הקשר שבין שני ההסכמים.
19. כמו כן, ביום 4.3.2021 הוגשה מטעם משיבה 1 בקשה להגשת ראיות חדשות שמקורן בהליכים שהתנהלו בין המערערות לבין כהן: פסק דין שניתן ביום 12.9.2020 בתביעת העבודה; סיכומי המערערות בתביעת העבודה; ופסק דין שניתן ביום 3.11.2020 בתיק ת"א 13934-06-16, [פורסם בנבו] בו נדונה תביעה נוספת שהגישו המערערות נגד כהן בבית משפט השלום ובו עתרו להשבת מניות החברה שכהן רכש. לטענת משיבה 1, שעה שהמערערות ביקשו לצרף כראיה נוספת את פרוטוקול הדיון בתביעת העבודה, יש מקום לצרף כראיות גם את סיכומי המערערות שהוגשו באותו הליך ופסק הדין שניתן בו על מנת להבין את התמונה במלואה. כמו כן נטען כי גם פסק הדין שניתן בת"א 13934-06-16, [פורסם בנבו] בו נדחתה טענת המערערות כי רכישת המניות הותנתה בהמשך העסקת כהן, כדי לסייע לבירור הסוגיה השנויה במחלוקת בענייננו.
20. בדיון שהתקיים ביום 11.4.2022 הצענו כי נקבל לעיוננו את כל הראיות החדשות שהוספתן התבקשה, וכך הוסכם. כמו כן, בסופו של הדיון הצענו לצדדים כי ינסו להגיע לפתרון מוסכם. אלא שהמערערות הודיענו כי הצדדים לא הצליחו להגיע לכלל הסכמה, גם לא לאחר שהתנהל ביניהם הליך גישור, ומשכך הגיעה העת להכרעה.
דיון והכרעה
21. אקדים ואומר כי לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ושמיעת טיעוניהם בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, וכך אציע לחבריי שייעשה.
22. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לפרש את הסכם העמלה כהסכם עצמאי המנותק מיחסי העבודה שהיו בין כהן לבין החברה. פרשנות זו מבוססת בראש ובראשונה על לשונו של ההסכם, ולאחר מכן על בחינת נסיבות כריתתו ועל הערכת מהימנותם של העדים. לא מצאתי בטענות המערערות דבר המצדיק התערבות בממצאים אלו. הוא הדין גם באשר לטענותיהן של המערערות בעניין הקביעה כי אין בידיהן אפשרות לבטל את הסכם העמלה באמצעות מתן הודעה תוך פרק זמן סביר מראש.
23. לשון ההסכם היא נקודת המוצא לכל הליך פרשני, וככל שלשונו מצביעה באופן בהיר על אומד דעת הצדדים בעת כריתתו, שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני (ע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ, פסקה 46 [פורסם בנבו] (8.2.2018); ע"א 841/15 פנורמה הצפון חברה לבנייה בע"מ נ' פלוני, פסקה 10 [פורסם בנבו] (23.5.2016); ע"א 7186/15 בורשטיין נ' שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות בע"מ, פסקה 17 [פורסם בנבו] (3.9.2019)). כמו כן, קיימת חזקה הניתנת לסתירה לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.5.2006); רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סבר חברה לתביעות בע"מ, פסקה 15 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין [פורסם בנבו] (26.2.2012); ע"א 5620/16 אופטיקה הלפרין בע"מ נ' Luxottica Group Spa, פסקה 20 [פורסם בנבו] (21.1.2020); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 511 (מהדורה רביעית, 2019)).
24. בענייננו, מדובר בהסכם ברור שלשונו חד-משמעית. ההסכם קובע כי המשיבות תהיינה זכאיות לעמלה עבור "הכנסות נטו" שיגיעו לחברה כתוצאה מהלוואות שיועמדו לטובת מימון ליווי בניה של קבוצות רכישה. בהסכם אף מובהר, באופן מפורש ובהיר, כי אין מדובר בתשלום במסגרת יחסי עובד-מעביד. וכך נקבע בסעיף 12 שבו:
"כמו כן מוסכם בין צד א' לבין צד ב-2 בלבד (להלן – משה) כי מאחר ומשה משמש כבעל תפקיד בחברה (ותואר תפקידו בחברה מנהל מחלקת אשראי או כל תפקיד או תואר אחר בחברה) התשלום המשולם לחברה מטעמו במסגרת הסכם זה, הינם במסגרת יחסי לקוח-ספק ואינם במסגרת יחסי עובד-מעביד וכי סעיפים 11-10 לעיל יחולו לגביו בהתאמה על כל המשתמע מכך."
גם יתר הוראות ההסכם תומכות במסקנה זו. בכלל זה הוראת סעיף 7 להסכם העמלה הקובעת כי:
"מובהר כי הסכם זה חל רק על מימון לצורך ליווי בנייה של קבוצות רכישה ואינו משנה תגמול הקיים למי מהחברות/אנשים בצד ב' בהסכמים אחרים שיש להם עם החברה."
וכן הוראת סעיף 8 על פיה:
"מודגש כי התגמול לצד ב' בגין קבוצות רכישה הינו שונה ועודף מהתגמול בגין פעילויות אחרות שיש למי מצדי ב' ו/או מנהלי צד ב' מול החברה."
המסקנה ברורה: הסכם העמלה הוא הסכם שונה ועצמאי המנותק מההסכמים האחרים שנחתמו בין הצדדים, לרבות מערכת ההסכמים המבוססת על יחסי עבודה.
25. זאת ועוד, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יש גם ביתר הנסיבות האופפות את המקרה כדי לחזק מסקנה זו. אין חולק כי ברקע להסכם עמדה הצעתם של כהן וחדד להקים חברה חדשה בשליטתם שתעסוק ב"מימון פרויקטים לבניה". טיוטה שניסחו השניים שכותרתה "הסכם מייסדים להקמת חברה" הועברה לידי דויטש ביום 14.12.2014. בטיוטה זו נכתב כי כהן וחדד "הינם בעלי הידע המקצועי והרעיון להקמת חברה זו" וכי יש בדעתם לצרף את דויטש כבעל מניות "בהיותו אמון עליהם מבחינה מקצועית וניהולית". אין חולק כי הסכם המייסדים לא נחתם על ידי דויטש אשר התנגד לו. אך על פי גרסת שני הצדדים (גם אם בשינויים מסוימים), הדבר הביא לתחילתו של משא ומתן ביחס לתגמול שיוענק לכהן וחדד, בהתבסס על עמלות בגין עסקאות לליווי קבוצות רכישה.
26. דויטש עמד על כך שביסוד הטיוטות שהוחלפו נוצרה זיקה בלתי ניתנת להתרה בין קבלת העמלות לבין המשך עבודתו של כהן (ומתן שירותים על ידי חדד) בחברה. ואכן, אין הרבה מקום לספק כי דויטש ניסח תחילה טיוטת הסכם הקושרת באופן חד-משמעי בין עבודתו של כהן בחברה ותנאיה לבין העמלה החדשה עליה סוכם בגין קבוצות הרכישה. כך, טיוטת ההסכם הראשונה שהועברה על ידי דויטש כללה את הכותרת "נספח להסכם עבודה אישי"; כהן הוגדר כ"עובד"; וצוין הרקע לחתימת ההסכם – "הואיל ובין העובד לחברה נחתם הסכם עבודה אישי... והואיל ברצון הצדדים לשנות את הנספח להסכם זה כמפורט להלן...". אולם בטיוטה המתוקנת שנשלחה על ידי כהן לדויטש ביום 15.3.2015, נערכו תיקונים משמעותיים בקשר לכך. כך מציין כהן על גבי הטיוטה: "אבי צריך הסכם חדש לגמרי. כל זה מושתת על זה שאני עובד וזה לא קשור. אני גם בעל מניות, אתה רצית לתת לנו מניות, הסכם מניות לא מושתת ולא נספח להסכם העבודה". כהן אף שינה את כותרת הטיוטה ל"הסכם חלוקת רווחים בקבוצות רכישה" (בתוספת הערה: "...אמרת שזה במקום חלוקת מניות כי אתה לא יכול, זה לא קשור להסכם העבודה"); מחק מהטיוטה את המונח "עובד"; וכן מחק את הקישורים שנעשו בטיוטה בין הסכם העבודה להסכם הנוכחי.
27. בהמשך הדרך הוחלפו עוד טיוטות בין כהן לדויטש, כמו גם בין חדד לדויטש, עד שגובש הנוסח הסופי עליו חתמו הצדדים. בטיוטה שצורפה להודעת דואר אלקטרוני מיום 29.3.2015 מדויטש לחדד, אומצו השינויים הנוגעים לניתוק ההסכם ממערכת יחסי העבודה: כותרת ההסכם שונתה; הושמט הכינוי "עובד"; הושמטו הקישורים להסכם העבודה באופן שבנוסח הסופי שנחתם באותו יום, כותרת ההסכם לא הייתה עוד "נספח להסכם עבודה אישי", כי אם "הסכם/עמלה לחלוקת הכנסות בקבוצות רכישה"; כהן לא הוגדר עוד "עובד" כי אם "צד ב'"; ומהפתיח הושמטו הקישורים שנעשו בטיוטה המקורית להסכם העבודה ואלה הוחלפו במילים "הואיל והצדדים רוצים להסדיר ביניהם את חלוקת ההכנסות בכל הקשור למימון לצורך ליווי בניה של קבוצות רכישה...".
28. זאת ועוד, גם עיון במכלול ההסכמים שנחתמו בין הצדדים מביא למסקנה דומה. אין חולק כי כהן והחברה נקשרו בעבר בהסכם עבודה ובשרשרת הסכמים נוספים ("נספח להסכם עבודה אישי" מיום 25.5.2014; "נספח להסכם עבודה אישי" מיום 1.7.2014; "הסכם עבודה אישי – עדכון" מיום 5.10.2014). באותם הסכמים הובהר במפורש כי מדובר בעדכונים להסכם העבודה המקורי, ומיותר לציין כי כהן כונה בהם מטבע הדברים, כ-"עובד". זאת לעומת הסכם העמלה אשר לא רק שהושמט ממנו כל קישור להסכם העבודה, אלא שהוא גם מדגיש את עובדת היותו מתייחס לתשלום אשר אינו משולם במסגרת יחסי עובד-מעביד כאמור.
29. בהינתן מצבור ראיות אלה, אין די בטענת דויטש כי "הנחת המוצא" של הצדדים הייתה כי ההטבה מכוח הסכם העמלה תחול כל עוד קיימים יחסי עבודה בין החברה לבין כהן. ניתן להניח כי זו הייתה עמדתו והעדפתו של דויטש מלכתחילה, וכך גם הדבר בא לידי ביטוי בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים כאשר מצד אחד דויטש "דחף" לכך שיהיה מדובר בהסכם הקשור בקשר הדוק ליחסי העבודה והמותנה בהם, ואילו כהן וחדד "משכו" מצד שני את ההסכם אל עבר ניתוקו מהסכם העבודה. אלא שהשינויים שנערכו בטיוטות והנוסח הסופי שהוסכם על הצדדים ועליו הם חתמו מרצונם, מגלים כי בעניין זה עמדתם של כהן וחדד גברה, וזאת ניתן להניח, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כתוצאה של פשרה, זאת לעומת שיעור העמלה שהכתיב דויטש.
30. גם לא מצאתי לשעות לטענת המערערות כי קביעתו של בית המשפט המחוזי אינה מתיישבת עם ההיגיון הכלכלי-מסחרי העומד בבסיס הסכם העמלה. העובדה שכהן תוגמל באמצעות משיבה 1 בהסכם עצמאי המנותק מהסכם העבודה בגין פעילות חדשה שביצעה החברה ביוזמת כהן וחדד – פעילות אשר דויטש עצמו כאמור הודה כי נעשתה לראשונה רק לאחר חתימת הסכם העמלה – אין משמעותה כי מדובר בהסכם חסר היגיון מסחרי.
31. על כל אלה ייאמר כי אין מקום לטענת המערערות כי בית המשפט המחוזי שגה בדרך הילוכו, שכן במקום לבחון את לשון הסכם העמלה, בחר להידרש לנסיבות חיצוניות לו כמו גם למערכת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים בעבר. בית המשפט קבע כי המשתמע מלשונו הפשוטה של ההסכם עולה בקנה אחד גם מנסיבות חיצוניות ובכלל זה השוואת ההסכם למערכת הסכמים שנחתמה עם הצדדים. בכך לא נפל אפוא כל פגם.
32. ובאשר לראיות הנוספות שהתבקשה הגשתן בקשר להליכים אחרים שהתנהלו בין הצדדים. לא מצאתי כי יש בהן, בהתייחס לתמונת הראיות הכוללת, כדי לשנות מן המסקנות אליהן הגעתי לעיל. כך הדבר בוודאי בנוגע לראיה הראשונה שביקשו המערערות לצרף – פרוטוקול דיון ההוכחות שהתקיים ביום 30.6.2019 בתביעת העבודה, בו נחקר כהן בחקירה נגדית. לא מצאתי כי יש ממש בטענה כי ניתן למצוא בפרוטוקול הדיון האמור משום "הודאה" מצד כהן כי הסכם העמלה נחתם בקשר ישיר ליחסי העבודה בינו לבין החברה. טענה זו של המערערות נשענה על דברים שנאמרו על ידי כהן בחקירתו, כי ניתנה לו "הסכמה" מדויטש, הסכמה לה הוא נדרש מכוח הסכם העבודה, להתקשר בהסכם עם חדד (הסכם אשר דויטש טען כי לא היה מודע לו), וכי הסכמה זו באה לידי ביטוי בהסכם העמלה. מכאן נטען כי מדובר בהודאה מפורשת בקשר הקיים בין הסכם העמלה לבין הסכם העבודה. לא כך הם פני הדברים. אין חולק כי בהסכם העבודה נדרש כהן לגילוי רחב ביותר בקשר לפעילותו בחברה, ובכלל זה נקבע כי עליו להודיע מראש "על כל עניין אישי, ניגוד אינטרסים, תחרות וכיו"ב שיש לו בקשר למילוי תפקידו בחברה" (סעיף 4.4 להסכם העבודה). ככל שמפרוטוקול הדיון עולה כי כהן קיים חובת גילוי זו באמצעות התייחסות בהסכם העמלה לחלוקת העמלות בין המשיבות בצורה שווה, אין בכך כדי ללמד שההתקשרות אליה מתייחס הסכם העמלות בוצעה במסגרת יחסי עובד-מעביד.
33. ומכאן לטענה שהעלו המערערות באשר לפקיעתו/בטלותו/הפרתו של הסכם העמלה. הנה כי כן, "בזמן אמת" טענו המערערות כי הסכם העמלה "פקע" עם סיום עבודתו של כהן בחברה (מכתב מיום 1.3.2016; נספח 9 להמרצת הפתיחה); במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי טענו כי הסכם העמלה בטל בהיותו נוגד את תקנת הציבור או בשל הטעיה (פסקה 30 לכתב התשובה המשלים מטעם המערערות מיום 19.6.2017); ולבסוף במסגרת סיכומיהן נטען כי ההסכם בטל מחמת סיום עבודתו של כהן בחברה או מחמת הפרתו (פסקה 78 לסיכומי המערערות). בית המשפט המחוזי קבע כי אין ממש בטענת המערערות להפרת הסכם העמלה וכי לא היה ניתן להודיע על "פקיעת" הסכם העמלה, משאין מדובר בסוג ההסכמים הניתנים לביטול בפרק זמן סביר מראש.
34. ואכן, משנדחתה טענת המערערות לפיה יש לפרש את הסכם העמלה בזיקה ליחסי העבודה, ממילא נדחית טענתן להפרתו על ידי משיבה 1 או כהן, שכן המערערות לא הצביעו על כל הפרה מצד כהן או משיבה 1 (למעט הפסקת יחסי העבודה מצד כהן – כאשר נקבע כאמור כי יחסים אלה אינם קשורים להסכם העמלה). לא למותר לציין כי אין בהסכם כל הוראה המגבילה את תוקפו. יתר על כן, בשלב החלפת הטיוטות התווספה להסכם הוראה לפיה "תקופת ההסכם הינה החל מיום 20/3/2015 ועד 31/12/2016", וכי "במידה ואחד הצדדים ירצה להפסיק הסכם זה, יהא עליו להודיע לצד השני 60 יום מראש". הוראות אלו הושמטו מהנוסח הסופי, לאחר שבהודעת דואר אלקטרוני מטעם חדד לדויטש מיום 18.3.2015 חדד מחקן וכתב "הרי מדובר על חלוקת של ההכנסות זה לא אמור להיות מוגבל בזמן!!" (הטעות במקור), וכן "חלוקת ההכנסות באה במקום מניות ולכן לא ייתכן שניתן יהיה לבטל הסכם זה אלא רק בהסכמת הצדדים".