23. התובעת טוענת שאין לנתבעים עילה לתביעת כספית בהיעדר בעלות על הנכס, שעה שהצוואה אינה תקינה ומן הטעמים המפורטים לעיל. לדידה, עסקינן בתביעת סרק, קנטרנית וטורדנית ואין מקום לתבוע דמי שכירות כאשר הנושא הוסר בהסדר דיוני במסגרת ההליך לביטול צוואה. באשר לרכב, לטענתה, הנתבעים פדו אותו מכונס הנכסים של הבנק וקיבלו אותו לרשותם, ולכן לא ברור מדוע עליה לשלם תשלום זה. משכך, למעט סך של 1,000 ₪ שנמשכו מחשבון המנוח לטובת החלפת צמיגי רכבה שנוקבו על-ידי אחי המנוח, לטענתה, לא נמשכו כספים נוספים מחשבונות של המנוח ואלה נמשכו על-ידי ילדי המנוח. יתרה מזאת, ככל ותידחה תביעת ביטול הצוואה, הרי שעל הנתבעים להשיב לידיה את הכספים ששולמו בעבור המשכנתא מתוך כספי הפיקדון. באשר לשכה"ט , הרי שזה יפסק על ידי ביהמ"ש.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים, בעדויות , בסיכומים ובכלל המוצגים שעמדו לפניי ושמעתי את העדים, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה לביטול צו קיום צוואה ולקבוע כי זו תקפה; לקבל את התביעה לסילוק יד ולקבל בחלקה את התביעה הכספית. אפרט;
תביעה לביטול צוואה;
24. כמפורט לעיל, המבקשת עותרת לביטול הצוואה משלושה טעמים עיקריים:
א. המנוח לא היה כשר קוגניטיבית לחתום על הצוואה;
ב. פגמים שנפלו בעריכתה ובכלל זה שהצוואה חתומה רק בעמוד השני (ולא בעמוד הראשון); חתימת העד השני בצוואה, מר ******, נחתמה בדיעבד ולא במעמד חתימתו של המנוח;
ג. השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים.
אדון בטענות אלה על פי סדרן.
כושרו הקוגניטיבי של המנוח לחתום על הצוואה;
25. סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה" ו/או "החוק") קובע:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה." (הדגשה אינה במקור; ל.ד.ח)
26. "פרשנות התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחן רבות בפסיקה ונקבע כי תיעשה עפ"י שלושה רכיבים עיקריים: האחד, מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה. השני, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ושלישי – מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו." (ראו: ת"ע (משפחה חיפה) 13891-01-14 עזבון המנוח מ' ג' ז"ל נ' י' ג' (פורסם במאגרים 31.01.2018))
27. המנוח חתם על הצוואה ביום 11.3.16 בעודו מאושפז בביה"ח השיקומי "******", לאחר שלקה באירוע מוחי ועובר לכך היה מאושפז בביה"ח "******". עובדה זו אינה שנויה במחלוקת. לגרסת התובעת, בשל האירוע המוחי, נפגע כושר הכתיבה של המנוח (ראו: עמ' 31, ש' 35-36 לפרוטוקול). הנתבעים הסכימו שיכול והאירוע המוחי פגע בכושר הכתיבה של המנוח ולפיכך חתימתו אינה זהה לזו שלפני האירוע המוחי. לעניין זה אציין שהתובעת חזרה בה מטענתה ולפיה החתימה על גבי הצוואה אינה חתימתו של המנוח, ומכאן, נשאלת השאלה - האם האירוע המוחי פגע בכושרו הקוגניטיבי של המנוח , כך שלא היה כשיר לעורכה, ומכאן יש להורות על ביטולה?
28. לצורך המענה בשאלת כשרותו הקוגניטיבי של המנוח לערוך את הצוואה מונה מומחה מטעם בית המשפט, שהגיש חוות דעת רפואית ביום 12.8.20 וממצאיה כדלקמן: ******************************
29. התובעת לא עתרה לחקירת המומחה. כמו כן, לא עלה בידה להוכיח שנפלה שגגה בקביעתו ולמצער אף לא עלתה כל טענה מצדה לעניין זה; כידוע, המומחה הרפואי משמש זרועו הארוכה של ביהמ"ש לעניינים שברפואה, ועל בית המשפט להכריע בהסתמך על חוות דעתו, תוך בחינת ההסתייגויות של הצדדים וחקירתו. בע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' ערן רובין (נבו 06.12.2018) נקבע: "..כלל הידוע לפיו סטייה מחוות דעתו של מומחה הממונה מטעם בית המשפט ומהווה ידו הארוכה, תיעשה במשורה, במקרים חריגים ומנימוקים כבדי משקל (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, [פורסם בנבו] פסקה 4 (31.12.1988); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 19 (4.6.2018))."
30. במקרה הנדון, התובעת טוענת, בניגוד לדעת המומחה, שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה במועד בו נערכה וזאת בהתחשב באירוע המוחי בו לקה. המומחה, אשר בחן את כלל המסמכים הרפואיים הגיע למסקנה שבמועד עריכת הצוואה, המנוח היה בעל יכולת קוגניטיבית להחליט באשר לציווי רכושו, ומסקנתו זו לא נסתרה. מעיון בכלל הראיות שהוצגו לפניי, לרבות שמיעת העדים כפי שיפורט בהמשך, מצאתי שמסקנתו זו אף מתיישבת עם עדותם.
31. יתרה מכך, אף מחקירת התובעת עולה שנפקות האירוע המוחי הייתה בעיקרה מגבלה פיסית ובכלל זה יכולתו של המנוח לחתום על הצוואה בשל פגיעה בחלקו הימני של הגוף. מעבר לכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח שהייתה כל השפעה על מצבו הקוגניטיבי, ובכלל זה ביכולתו וברצונו לערוך עבורו צוואה.
32. ב"כ התובעת הצהיר במסגרת דיון ההוכחות מיום 28.12.20 כי "לשאלת בית המשפט ולמען הסר ספק לא ביקשתי לזמן את עו"ד ברנל, עורך חוות הדעת, לחקירה." (ראו: עמ' 22, ש' 2; יוער שהטעות במקור והכוונה לד"ר דנרל עורך חוות הדעת, ל.ד-ח). כידוע, ברירת המחדל בתקיפת חוות דעת מומחה, תהא על דרך חקירתו בחקירה נגדית. (ראה לעניין זה דברי כבוד השופט גיוסי בעמ"ש 51088-02-17). משלא עשתה כן התובעת, והמומחה לא עומת עם מסקנותיו אל מול טענותיה, ומקום בו לא מצאתי שנפלה שגגה בחוות הדעת, אין מקום להעדיף את טענות התובעת על פני חוות דעתו המקצועית של המומחה.
33. יתר על כן, כידוע, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע שרק במקרים חריגים בית המשפט יסטה מאימוץ קביעות המומחה שמונה על ידו. וכפי שנפסק; "הלכה פסוקה היא כי המומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים, וקביעותיו לעניין הנכות הינן מחייבות. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו. כך גם לא הפנו אליו שאלות הבהרה. על כן, לאחר עיון בחוות הדעת ובחינת כלל הראיות שהונחו לפניי, לא מצאתי כל נימוק המצדיק סטיה ממנה." (ראו: ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי)
34. לכך יש להוסיף שבעת בחינת תוקפה של צוואה, השאלה אם הבין המנוח את טיב הצוואה שעליה חתם נבחנת על פי הנסיבות המתקיימות בעת עריכת הצוואה עצמה. לעניין זה אפנה לדברי בית המשפט בע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי (פורסם במאגרים") שם נקבע; "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהן נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני 'הבין את טיבה' של הצוואה שעה שעשה אותה" (ראו גם: ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק).
35. חיזוק לקביעת המומחה בדבר כשרותו של המנוח, מצאתי כאמור גם משמיעת העדויות, ובכלל זה עדותה של עו"ד ****** שערכה את הצוואה לבקשת המנוח. מעדותה התרשמתי שהמנוח הבין נפקות עריכת הצוואה, ביקש לערוך אותה, תוך שהבין וידע היטב את משמעות הפעולה המשפטית, וזו נערכה מרצונו המלא. במסגרת עדותה, עו"ד ******, שנשכרה לבקשת המנוח הסבירה הכיצד נוצר הקשר בין השניים, וכן לעניין בקשת המנוח לערוך את הצוואה. וכך הצהירה;
"זה התחיל קודם שנפגשתי איתו לראשונה שקיבל את תביעת הגירושין של הגברת, אז למעשה נוצר הקשר בינינו והגעתי אליו לבית חולים ******, ישבנו על הגג בבית חולים במרפסת, והוא שיתף אותי בכל מה שקורה אצלו בחיים. הוא ביקש ממני לייצג אותו בהליך הגירושין וביקש ממני להגיע אליו בשלב הקרוב ביותר כדי לערוך את הצוואה. באותו יום לא הגעתי כדי לערוך צוואה אלא בגלל שקיבל תביעת גירושין. הוא אמר לי את מה שהוא רוצה שיהיה רשום בצוואה, הוא גם עדכן אותי בפגישה הראשונה שלנו שיש להם הסכם ממון ושהדירה הזו נרכשה מכספי הדירה הקודמת שהיתה לאישתו שנפטרה ולמעשה אמרתי לו והסברתי לו, וחברי בטח יודע, שלא די בהסכם ממון אלא שאדם גם צריך צוואה. הבהרתי לו שזה לא מספיק לו הסכם ממון ושבצוואה הוא צריך לרשום מה שהוא רוצה לרשום. הוא אמר שבסדר, שיחשוב על זה. אחרי זה, שעבר ל******, יצר איתי קשר וביקש ממני לערוך צוואה. שוחחתי איתו בטלפון מה הוא רוצה שיהיה רשום בצוואה כדי שאגיע והצוואה תהיה מוכנה ועד מטעמי כדי שהוא יוכל לחתום, כך היה." (ראו עדותה: עמ' 22, ש'19-30).
36. את עדותה של עו"ד ****** מצאתי לקבל במלואה וזאת לאחר שנתתי אמון בעדה ובגרסתה. התרשמתי שהדברים זכורים לה היטב, שעדותה הייתה רציפה וסדורה תוך שהיא משקפת את מצבו של המנוח באופן מהיימן. לא מצאתי שעלה בידי התובעת לסתור את העדות, או חלקה. התרשמתי שהעדות תואמת את חוות דעתו של מומחה בדבר מצבו של המנוח, ומהווה חיזוק לקביעותיה.
37. מכל האמור מצאתי לאמץ את קביעת המומחה בחוות הדעת לפיה המנוח היה כשיר לחתום על צוואתו, ידע והבין את התוצאות הנובעות מעריכת הצוואה.
פגמים בצוואה;
38. כזכור, התובעת טוענת לקיומם של שני פגמים צורניים בצוואת המנוח: אי קיום דרישות סעיף 20 לחוק הירושה בעניין עדי הצוואה, תוך שלדבריה המנוח חתם על הצוואה בנוכחות עו"ד ****** בלבד; כאשר העד השני, מר ******, לא היה נוכח במעמד החתימה. והשני, שחתימת המנוח מופיע רק בעמוד השני לצוואה. כמו כן טענה להשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים.
39. סעיף 20 לחוק הירושה קובע תנאים לעריכת צוואה בעדים, וזו לשונו;
"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור."
40. הוראת הסעיף ביחס לדרישת העדים פורשה בספרות כדלקמן: "הדרישה להצהרת העדים שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו וחתם עליה באה כדי להעמיד את המצווה ואת העדים על רצינות המסמך והמעמד, ולהפנות את תשומת לב העדים שעליהם לוודא כי המוריש מבין היטב שהמסמך שעליו הוא חותם הוא צוואתו שלו והוא רוצה בו" (ראו: ספרם של ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין "דיני ירושה ועיזבון" (2005), עמ' 75)
41. כן יש להזכיר כי הוראת סעיף 25 לחוק הירושה קובעת שבית המשפט רשאי לקיים צוואה אף באם נפלו בה פגמים, ובלבד שהתרשם שהיא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה. וזו לשונה;
"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
...
(2) בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;
..."
42. מכאן, אדרש לבחון באם אכן נפלו פגמים בצוואה, כטענת התובעת, ובאם אמצא את התשובה בחיוב, באם ניתן לקיים את הצוואה חרף פגמים אלה, מכח הסמכות הקבועה בסעיף 25 לעיל, או שמא המדובר בפגמים מהותיים המביאים לכדי ביטול הצוואה.
חתימת הצוואה בפני שני עדים;
43. לטענת התובעת, מר ****** חתם על הצוואה במועד מאוחר יותר, ולא במועד בו חתמה עו"ד ******, העדה הנוספת, עורכת הצוואה. לעניין זה העידו לפניי שני העדים לצוואה. עו"ד ****** הצהירה לעניין אופן עריכת הצוואה ונוכחות העד כדלקמן:
ת. "הגעתי עם עד, מתמחה שהיה במשרדי, וביקשתי ממנו, הם עשו את זה כשלא הייתי נוכחת, הם מעשנים שניהם וימצאו למרפסת, ביקשתי מהעד שיבדוק את הצלילות שלו, הוא ישב איתו משך מספר דקות, שוחח איתו, ורק לאחר מכן חתם על הצוואה אחרי שהקראתי לו אותה שוב ושוב.." (ראו: עמ' 22, ש' 31-35; הדגשה אינה במקור; ל.ד.ח).
44. אכן, מר ****** לא ידע לענות על חלק מהשאלות, ובכלל זה המקום בו ישב המנוח, באם יצא לעשן בחברתו וכן באם נכנס לחדר או לא. יחד עם זאת העד ידע לתאר את אופן עריכת הצוואה, ואישר כי נכח יחד עם עו"ד ****** במועד בו נחתמה הצוואה. עוד אישר בחקירתו, כדבריה של עו"ד ******, שהצוואה הייתה מוכנה והוקראה למנוח במקום. אפנה לעניין זה לעדותו, כלשונו;
ש. באותו יום שהצוואה נחתמה אומרת לי מרשתי שבמקרה התקשרה לבית חולים פלימן, אומרת לה האחות "נמצאת איתו אישה עם שיער שחור בחדר", לא אמרה שני אנשים. יכול להיות שלא היית במועד הזה וחתמת אחר כך במשרד?
ת. אם חתמתי על התצהיר אז כנראה שכן הייתי. הייתי נוכח באופן פיזי.
לשאלת בית המשפט אם הייתי בבית החולים כעד כשנחתמה הצוואה, אני משיב שהייתי עם עו"ד ******.
ש. למה ענית "כנראה שהייתי"?
ת. אמרתי שהייתי.
....
ש. האם יש אפשרות כלשהי שחתמת על המסמך הזה בדיעבד, במשרד אחרי שהיא החתימה אותו?
ת. אין מצב כזה. אני איש משטרה 25 שנה במשטרת ישראל. אין אפשרות כזו. אתה אומר לי שחתמתי בדיעבד? אין דבר כזה.
....
ש. אתה זוכר אם המסמך, הצוואה שהוחתם עליה, הגיע כבר איתכם, היה מוכן לחתימה?
ת. היתה מוכנה והקריאה לו שם.
(ראה עמוד 50, שורות 8-15; שורה 34; עמוד 51 שורות 6-9)
45. הינה כי כן, מעדותם של שני העדים לצוואה עולה ששניהם נכחו במועד בו נחתמה ע"י המנוח ועדותם זו מצאתי לאמץ. לכך יש להוסיף שלא עלה בידי התובעת לסתור עדותם זו. עיון בכתב התביעה (סעיף 6א-6ב) מלמד שהתובעת טוענת כי נודע לה על-ידי אחת האחיות בבית החולים שעו"ד ****** הגיעה עם ילדי המנוח להחתימו על מסמכי הצוואה (סעיף 6א). מנגד, טענה שעו"ד ****** הגיעה לבדה, וללא עד נוסף, (סעיף 6ב). מעבר לסתירה, התובעת לא הביאה כל ראשית ראייה לתמיכה בטענותיה, על אף שהייתה יכולה לזמן את העדה עמה לכאורה דיברה. סבורני כי מקום בו התובעת נמסכת על עדות אחות בית החולים, הרי שידועה לה זהותה, ומכאן, הייתה יכולה לזמנה לעדות. התובעת לא עשתה כן ואף לא נתנה כל הסבר מניח את הדעת למחדלה זה.