--- סוף עמוד 16 ---
26. למעלה מן הצורך אבהיר כי טענת המשיבים, כי במקרה זה לא מתקיימים הטעמים העומדים בבסיס דרישת התושבות בחוק, אינה ממן העניין. לא רק שאין בטענה מסוג זה כדי לגבור על הוראת חוק מפורשת, החלה באופן גורף על כל סוג של אימוץ, אלא שכפי שהבהירה המערערת, עובדת היות המשיבים תושבי חו"ל, ולא תושבי ישראל, הינה רלוונטית ביותר לעניין. דרישת התסקיר הקבועה בסעיף 22 לחוק מהווה חלק מהליכי הבקרה והפיקוח על הליכי האימוץ, כאשר התסקיר אמור לבטא תמונה עובדתית מלאה ככל הניתן בנוגע לנסיבות חיי הקטין והמבקשים לאמץ, בהתייחס להתנהלות החיים השגרתית של המשפחה במגוון רחב של הקשרים יום-יומיים. אין מדובר בעניין "טכני" אשר ניתן להתגבר עליו על ידי כך שהתסקיר ייערך במשך הזמן הקצר והקצוב שבו ישהו המשיבים בישראל בחופשה. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה להצגת תמונה מלאה על ידי עו"ס באשר ליכולתם של המבקשים לאמץ לעמוד במשימת האימוץ, ועלול – אם יוחל באופן רחב היקף – לפגוע באופן ממשי ביכולתו של בית המשפט לעמוד על קנקנם של המבקשים לאמץ, כנדרש לפי החוק.
ההסכמה לשלב ההכרזה
27. עניין נוסף הטעון ליבון, נעוץ בטענת המשיבים כי אין מקום להתנגדות המערערת למתן צו אימוץ, שעה שהיא נתנה את הסכמתה להכרזת הקטין בר-אימוץ. טענה זו לא רק חוסר תום לב יש בה, אלא חוסר הגינות ברמה העולה אף כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.
28. נחזור לרגע קט לבסיס. הליכי האימוץ, בהיעדר הסכמת ההורים הביולוגיים לאימוץ, נחלקים לשני שלבים עיקריים: עניינו של השלב הראשון בניתוק הזיקה המשפטית שבין הקטין לבין הוריו הביולוגיים; השלב השני הינו הליך של מתן צו אימוץ, אשר עניינו ביצירת קשר משפטי בין הקטין לבין הוריו המאמצים אשר יחליפו את ההורים הביולוגיים כבעלי הזכויות והחובות כלפי הקטין (דנ"א 6211/13, פסקה 23 לפסק דינה של המשנה לנשיא מ' נאור [פורסם בנבו]; בע"מ 2103/13 פלונית נ' משרד הרווחה – היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 [פורסם בנבו] (18.6.2013); ראו עוד על ההבחנה בין שלבים אלו: ע"א 2169/98, עמ' 261-258; בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, פ"ד סג(3) 111, 140-137 (2010-2009) (להלן: בע"מ 778/09)).
--- סוף עמוד 17 ---
29. ההבדל המרכזי בין שני השלבים האמורים הינו כי בהכרזה על הילד כבר-אימוץ ההורים הביולוגיים הם שעומדים במרכז. לעומת זאת, ההליכים הקשורים במתן צו אימוץ נסובים בעיקר סביב ההורים המאמצים (בע"מ 9447/16, פסקה 11 לפסק דינו של השופט י' דנציגר [פורסם בנבו]). בשלב הראשון, שלב ההכרזה, הדגש הוא על זכותו של הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים, זכותו של ההורה לגדל ולטפח את ילדו, ועיקרון האוטונומיה המשפחתית (דנ"א 1892/11 פסקה 29 לפסק דינו של השופט ח' מלצר [פורסם בנבו]). על כך ניתן להתגבר רק בהינתן אחת מעילות האימוץ המנויות בחוק או בהסכמת ההורה לאימוץ.
30. בענייננו, התבקשה המערערת על ידי המשיבים, לפעול להכרזה על הקטין כבר-אימוץ, נוכח מה שהוצג כרצונה של האם הפונדקאית לסיים את ההתקשרות עם המשיבים ולשלול את המעמד שניתן לה ואינו רצוי עבורה, כאמו של הקטין. המערערת נאותה לעשות כן, בהדגישה כי "מתן צו האימוץ יידחה למועד בו המבקשים [דהתם והמשיבים דהכא – ד.מ.] ישובו לישראל ומכרז חייהם יהא כדרך קבע בישראל". המשיבים הביעו הסכמה לכך.
31. אם כן, טענת המשיבים כי הסכמת המערערת "כובלת" אותה להסכים גם למתן צו אימוץ, אינה יכולה להישמע. ההסכמה האמורה ניתנה ביחס לאפשרות הכרזת הקטין בר-אימוץ בלבד, נוכח רצונה המפורש של האם הפונדקאית לנתק את מעמדה ההורי מהקטין. זאת בהתייחס לאופיה של הכרזה על הקטין בר-אימוץ, שהיא מנותקת מהשאלה מי יהיו הוריו המאמצים. לשונו של סעיף 28 לחוק מתייחסת ואך ורק ל"מאמץ" (וראו: דיני אימוץ ילדים, עמ' 455-454; סיליה וסרשטיין פסברג משפט בין-לאומי פרטי 817 (2013)), ועל כן אין תחולה לסעיף בשלב הראשון של הליך האימוץ, בעת הכרזת הקטין בר-אימוץ, אף אם המאמץ המיועד אינו תושב ישראל באותו שלב. לא זו אף זו, המשיבים היו מודעים להיקפה המוגבל של ההסכמה האמורה מצד המערערת להתחיל את הליכי האימוץ בישראל, ולדרישה החד-משמעית על פיה צו האימוץ יינתן רק אם יעבירו את מרכז חייהם לישראל. אולם לא רק המשיבים לא עשו כן, הם טוענים כי המערערת מנועה מלהעלות טענות בעניין. זאת לא ניתן להיעשות. עמידתם של המשיבים על מתן צו אימוץ, מקום שבו הובהר כי הדבר לא ייעשה טרם יעבירו את מרכז חייהם לישראל, יש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט.
הערות נוספות
--- סוף עמוד 18 ---
32. על כל האמור אוסיף כי לא מצאתי רלוונטיות רבה לענייננו בפסיקת בית משפט זה בבע"מ 802/21, [פורסם בנבו] עליו ביקשו המשיבים לתמוך את יתדותיהם. באותו עניין התעוררה שאלה בקשר לעמדתה העקרונית של המדינה, על פיה על המבקשים לקבל "צו הורות פסיקתי" לעמוד בדרישת אזרחות ותושבות. בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה נדחתה לאחר שהוגשה הודעה מעדכנת מטעמה על פיה נוכח בחינה חוזרת שנעשתה, ונוכח נסיבותיו הספציפיות של אותו מקרה (ובהינתן שחלפה מרבית התקופה הנדרשת לרכישת מעמד קבוע על ידי המשיבה 2 בהליך שם), הוסרה התנגדות המדינה למתן צו הורות פסיקתי באותו מקרה. אולם לא רק שלא ניתן ללמוד מאותו עניין על ויתור גורף על דרישת התושבות במקרה של צו הורות פסיקתי (וראו הערתו של חברי השופט סולברג באותו עניין בפסקה 5), אלא שאין מקום להסיק מאותו עניין למקרה דנן, שעה שענייננו בהוראותיו הברורות של חוק האימוץ על דרישת התושבות הקבועה בו, ולא בתנאיו של צו הורות פסיקתי שאינו מעוגן במסגרת חקיקתית בדין הקיים (וראו ביקורת בעניין ההכרה בצו הורות במסלול עוקף על ידי הפסיקה: דנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 5 לחוות דעתי [פורסם בנבו] (25.7.2022)).
ומספר מילים לסיום. ככלל, דיני אימוץ מעוררים לא אחת סוגיות לא פשוטות, הנוגעות לנימים הרגישים ביותר של הקשר המשפחתי. לא פעם התבטאו שופטי בית משפט זה בדבר הקושי הכרוך בהכרעה במקרי אימוץ, אשר נאמר לגביה כי היא "מן הקשות ביותר במעשה השיפוטי" (בע"מ 2738/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה י"ט [פורסם בנבו] (16.6.2013); וראו גם: בע"מ 1906/17, פסקה 7 [פורסם בנבו]; בע"מ 9447/16, פסקה ל"ט; דנ"א 1892/11, פסקה 1 לפסק דינה של השופטת א' חיות [פורסם בנבו]). לא פעם בית המשפט מוצא עצמו "בין הפטיש לסדן", בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (בע"מ 5024/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה ט' [פורסם בנבו] (22.8.2010)). עיקר הקושי נעוץ בהכרעה האם יכול הקטין להישאר בידי משפחתו הביולוגית או שמא אין מנוס מלהעבירו לאימוץ, "פתוח" או "סגור". על המאזניים מונחים שיקולים כבדי משקל והרי גורל, וההכרעה במצבים אלה אינה קלה. זאת בין היתר בשל רגישות הסוגיה; משמעותם מרחיקת הלכת של הליכי האימוץ; טווח השיקולים הרחב שיש לשקול, ביניהם שיקולים לטווח הקצר לצד שיקולים ארוכי טווח; החשיבות במתן משקל למקומו של הקשר הטבעי של הילד להוריו הביולוגיים; ועוד ועוד (וראו עוד על טווח השיקולים הרלוונטי להכרעה בתיקי אימוץ: בע"מ
--- סוף עמוד 19 ---
377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 203 (2006); בע"מ 778/09, עמ' 144 [פורסם בנבו]).
33. בענייננו, התמונה שונה לחלוטין. ניסיונם של המשיבים לשוות נופך מיוחד – הנלווה באופן טבעי ואמיתי לתיקי אימוץ שונים – להחלטה בעניין הקטין, בשם עיקרון "טובת הילד", הוצא מהקשרו. המשיב הינו אביו של הקטין. מכוח אבהותו, הקטין אזרח ישראל כדת וכדין על כל המשתמע מכך, כולל מלוא חופן הזכויות הנלוות לכך. המשיבה אכן לא הוכרה כאמו של הקטין באופן חוקי, אך היא ממלאת אחר תפקיד זה הלכה למעשה. אמא אוהבת ודואגת לכל דבר ועניין. המשיבים גם אינם עומדים מול שוקת שבורה. בידיהם הכוח לשנות את מקום מושבם ולפעול להוצאת צו אימוץ ביחס למשיבה. בידם הדבר לבור את הדרך המועדפת בעיניהם ולהחליט מה יותר טוב להם ולקטין – להמשיך לשבת מחוץ לגבולות ישראל או לשוב אליה. בידיהם נתונה גם האפשרות שלא לפעול בדרך האמורה, ולהישאר במקום מושבם. ברצונם מרחיבים וברצונם מקצרים. ברצונם אוחזים וברצונם מכתתים. אולם, וזאת העיקר, הבחירה נתונה בידיהם. אך עצם העובדה שהורותה של המשיבה אינה יכולה להיות מוכרת על פי הדין במקום מושבם, אינו יכול להכתיב את כיפופו של הדין הישראלי לצורך הגשמת התוצאה הרצויה בעיניהם.
אשר על כן, אם תשמע דעתי הבקשה תתקבל כמו גם הערעור בעקבותיה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 11.7.2019, והחלטות בית המשפט לענייני משפחה באמ"צ 35904-04-15 מיום 19.3.2019, מיום 21.5.2019 ומיום 24.7.2022 יבוטלו. משמעותו של דבר כי המשיבה לא תוכל להמשיך בהליכי האימוץ בישראל, כל עוד היא אינה עומדת בדרישת התושבות הקבועה בחוק.
ברגיל לא הייתי ממליץ לחייב בעלי דין בהליכים מעין אלו בהוצאות, אולם נוכח התנהלותם הדיונית של המשיבים אציע לחבריי כי נחייב אותם בהוצאות מתונות בסך של 5,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט י' אלרון:
--- סוף עמוד 20 ---
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
אני מסכים לחוות דעתו המפורטת והמנומקת של חברי השופט ד' מינץ, בכפוף להערה אחת.
חברי מציין, כי לשיטתו "[...] אין תחולה לסעיף בשלב הראשון של הליך האימוץ, בעת הכרזת הקטין בר-אימוץ, אף אם המאמץ המיועד אינו תושב ישראל באותו שלב" (סעיף 28 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: החוק)). דומני, כי שאלת תחולתו של סעיף זה, הקובע כי "בית משפט ישראלי מוסמך לענין חוק זה כשהמאמץ הוא תושב ישראל", על הליך הכרזת ילד כבר-אימוץ, אינה דרושה לצורך הכרעה בנסיבות ענייננו, וניתן להותירה לעת מצוא. כמפורט בחוות הדעת של חברי השופט מינץ, בעניין דנן, הגיעו הצדדים בשלב מסוים להסכמה, שלפיה יוכרז הקטין כבר-אימוץ כלפי האם הפונדקאית, על מנת לנתק את זיקתו ממנה, אך כלל לא התעוררה, לא על-ידי מי מבעלי הדין, ואף לא על-ידי בית המשפט, שאלת תחולתו של סעיף 28 לחוק, על בקשה להכריז על קטין כבר-אימוץ, להבדיל מתחולתו בשלב מתן צו האימוץ.
שאלה זו, פנים לה לכאן ולכאן. בפרט, במקרה היִחודי דנן, שבו מבקשי האימוץ והקטין הם אזרחי ישראל, אך אינם תושבים ואינם מתגוררים בישראל (ראו והשוו: סיליה וסרשטיין פסברג, משפט בין-לאומי פרטי, 813 (ה"ש 41), 817 (2013)). אמנם, בשלב מסוים ניתנה הסכמת המדינה למתווה של 'בר-אימוץ תחילה', אך אין בכך כדי להעלות או להוריד לגבי שאלת תחולתו של סעיף 28 לחוק. עיון במסמכים המצויים בתיק אף מלמד, כי בראשית הדרך, עמדת המדינה בעניין הסמכות היתה שונה (זאת, כעולה מתגובתה לבקשת צו האימוץ בתמ"ש 35904-04-15, מיום 25.10.2015, שצורפה כנספח 7 לבקשת רשות הערעור; ראו שם, פסקאות 11-10). מכל מקום, כאמור, לגבי דידי, אין צורך להידרש לשאלה זו בנסיבות העניין דנן, ואיני רואה מקום לקבוע לגביה מסמרות.
ש ו פ ט
--- סוף עמוד 21 ---
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, ג' בטבת התשפ"ג (27.12.2022).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט