ודוקו – סעיף 13(9) לחוק אינו מתייחס לדיונים בפני גופים מסוימים. הוא מציב במוקד החסינות המוקנית על פיו את קיומם של חובה או היתר לפרסם דבר מה. על כן, כדי לחסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) יש להצביע על חובה על פי דין; או חובה על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; או היתר של רשות כאמור.
5. כפי שציינה חברתי, כאשר מדובר בפרסום שנעשה מכוח חובה שבדין או חובה שמקורה בהוראה של רשות המוסמכת לכך כדין (שתי החלופות הראשונות הקבועות בסעיף 13(9) לחוק), קל יותר להצדיק מתן חסינות מוחלטת (ראו בפסקה 22 לחוות דעתה וההפניות שם). דברים אלה פחות רלוונטיים ביחס לחלופה השלישית, שעניינה היתר שניתן על ידי רשות המוסמכת לכך. על כן, לגישתי, על מנת לחסות תחת חסינות לפי חלופה זו, יש להצביע על היתר לביצוע פרסום מסוים שניתן מכוח סמכות קונקרטית של רשות. הספציפיות של ההיתר ורמת המסוימות של ידיעת התוכן תיגזר מנסיבות העניין. זאת, מתוך הכרה בכך שדברים הנאמרים על-ידי בעל תפקיד ברשות מנהלית במסגרת מילוי תפקידו אין דינם בהכרח כדין דברים הנאמרים על ידי אדם פרטי (ראו למשל נסיבות עניין מולקנדוב). חברתי מצביעה בהקשר זה על מספר דוגמאות למצבים שבהם תחול החלופה השלישית. היא מתמקדת בעיקר באותם מקרים שבהם המפרסם מהדהד או מעביר מידע שנמסר לו בעניין מסוים על-ידי הרשות, בהתאם להיתר לעשות כן, תוך הדגשה כי אלו הן דוגמאות בלבד, שאינן ממצות "את כל קשת המקרים שבהם ניתן יהיה לעשות שימוש בסעיף 13(9) לחוק" (פסקה 14 לחוות דעתה). לדברים אלה אני מצטרפת.
6. לעומת זאת, מוקשה בעיניי לראות בעצם העמדת נושא על סדר יומה של רשות, היתר ספציפי שניתן מטעם אותה רשות לפרסם כל דבר שנאמר ביחס לאותו נושא. זאת, אף אם הנושא עולה על סדר היום לצורך הפעלת סמכות סטטוטורית מפורשת. קושי זה מתחדד בפרט נוכח פוטנציאל הרחבת החסינות המעוגנת בסעיף 13(9) לחוק, בהינתן נוסחו הגורף, וזאת בשני היבטים: ראשית, הסעיף מתייחס לכל "רשות המוסמכת לכך כדין", ללא הבחנה בין הרשויות המנהליות השונות. שנית, הסעיף מתייחס ל"מפרסם" ואינו כולל כל הגבלה על זהותו או תפקידו. משכך מדובר בנבחרי ציבור, בעובדי ציבור ובגורמים נוספים שעשויים להשתתף בישיבות של רשויות שונות. במילים אחרות, קיים חשש לא מבוטל כי מבחן "סדר היום" יוביל למתן חסינות מוחלטת לכל אמירה שנאמרה על-ידי אדם כלשהו במהלך דיון של רשות מנהלית, ובלבד שמדובר בדברים שנאמרו בנושא שהיה על סדר היום. כאמור, חסינות מוחלטת חלה ללא כל קשר לנחיצות הפרסום, אמיתותו או כוונתו של המפרסם (בתום לב או בזדון). לפיכך, החלת מבחן "סדר היום" עשויה להוביל להפרה של האיזון בין הצורך להגן על חופש הביטוי ולהבטיח שיח ציבורי פתוח ובין הפגיעה בזכות לשם טוב (וראו הערותיי ביחס לדין הרצוי בהקשר זה בפסקה 4 לחוות דעתי בעניין מולקנדוב). עם זאת, כחברתי השופטת ברק-ארז אף אני סבורה כי למבחן "סדר היום" עשוי להיות משקל בבחינת תום הלב לצורך תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק. בכך, יש לשיטתי מענה לחשש מפני יצירת "אפקט מצנן" על מי שנושא דברים בדיונים ובישיבות של גופים ציבוריים שאינם נמנים במפורש בחלופות השונות בסעיף 13 לחוק, ובכלל זה דיונים במועצות של רשויות מקומיות.
7. חברתי השופטת ברק-ארז משאירה בצריך עיון את השאלה האם ייתכנו נסיבות שבהן אמירת דברים במהלך דיון של מועצת רשות מקומית תחשב "פרסום שקיימת חובה בדין לעשותו", בהתאם לרישא של סעיף 13(9) לחוק (פסקה 7 לחוות דעתה). שאלה זו אינה טעונה הכרעה במקרה דנן ולכך אוסיף כי לגישתי, אף לא ניתן לשלול כי בנסיבות מסוימות יינתנו הוראה או היתר ספציפיים במהלך דיון כאמור לפרסום דברים שנאמרו בו. זאת, בהתאם לחלופה השנייה או השלישית שבסעיף 13(9) לחוק. ואולם, איני סבורה כי די בכך שמדובר בדברים שנאמרו במהלך דיון במועצה – גם אם הדברים נאמרו בעניין שהיה על סדר היום, ואפילו הייתה חובה לשים עניין זה על סדר היום – כדי להחיל על פרסומם איזו מן החלופות בסעיף 13(9) לחוק. לשון אחר, השאלה הרלוונטית ביחס לסעיף זה איננה טיבו של הפורום ושל הנושא שעל סדר יומו, אלא קיומה של חובה על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת לפרסום הדברים או היתר לכך מרשות כאמור.
8. אשר לנסיבות עניינו של המערער – עיון בפרוטוקול דיון מועצת העיר מיום 12.11.2013 מעלה כי נושא מינויו של המשיב לסגן ראש העיר וממלא מקומו הונח על סדר היום, בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות, סגניו וכהונתם), התשל"ה-1975. סעיף זה קובע כי "[...] סגן ראש העיר ייבחר מבין חברי המועצה, על פי הצעת ראש הרשות, שאושרה על ידי המועצה, ברוב חבריה". בהתחשב בפרשנות הדווקנית שעליה עמדתי לעיל, לא נראה כי סעיף כללי זה שנוגע לאופן בחירת סגן ראש העיר, יכול לשמש בסיס לחובה על פי דין לעשות פרסום. בנוסף, עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי המערער לא חויב לפרסם את הדברים שנאמרו על ידו וכי אף לא ניתן לו היתר לפרסומם על ידי "רשות המוסמכת לכך כדין" – להבדיל ממתן רשות הדיבור בנושא שהיה מצוי על סדר היום. זהו ההבדל העיקרי בין פורמים דוגמת ישיבת מועצת העיר ובין הפורומים הנזכרים במפורש בסעיף 13 לחוק (למשל, דיוני הממשלה או דיונים בפני רשות שיפוטית) – אשר לגביהם עצם קבלת רשות הדיבור במהלך הדיון תספיק לצורך תחולת החסינות המוחלטת.
אכן, אין חולק כי חשוב לאפשר לנבחר ציבור להשמיע ביקורת באשר להתאמתו ולכישוריו של מי שעתיד לשמש בתפקיד ציבורי, כאשר מינוי כזה עולה לדיון בפורום הרלוונטי. עם זאת, אין בעיניי מקום לכך שדברים אלה יחסו תחת חסינות מוחלטת מכוח סעיף 13(9) לחוק, וזאת להבדיל מכפיפותם להגנות הקבועות בסעיפים 14 ו-15 שבו (הגנת אמת הפרסום והגנת תום הלב).
9. סיכומם של דברים: איני סבורה כי העובדה שמועצת העיר נדרשה לאשר את מינוי המשיב לסגן ראש העיר וממלא מקומו והציבה את הנושא על סדר יומה לדיון, הקימו חובה או היתר ל"פרסום" הדברים העומדים במוקד הערעור דנן. על כן, אין הם חוסים תחת החסינות המוחלטת שבסעיף 13(9) לחוק. אך כפי שציינה חברתי השופטת ברק-ארז, משנמנע בית המשפט המחוזי לבחון באופן ממצה האם עומדת לזכות המערער הגנה אחרת מן ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק, יש להחזיר את הדיון בעניינם של הצדדים לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבחן שאלה זו ויכריע בה.
ה נ ש י א ה
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ובהסכמת הנשיאה א' חיות, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה ע' פוגלמן.
ניתן היום, ט' בטבת התשפ"ג (2.1.2023).
ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת