בבית המשפט העליון
רע"א 4244/20
לפני: כבוד הנשיאה א' חיות
כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש: כרמל שאמה הכהן
נ ג ד
המשיב: משה רווח
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי וש' יעקובוביץ) בע"א 017517-01-18 מיום 5.4.2020
תאריך הישיבה: י"ב בתמוז התשפ"ב (11.07.2022)
בשם המבקש: עו"ד בעז בן צור; עו"ד כרמל בן צור; עו"ד הדר גולדשטיין
בשם המשיב: עו"ד יוסי כהן; עו"ד אוהד מחרז; עו"ד נעמה בנימין
פסק-דין
המשנה לנשיאה ע' פוגלמן:
חבר מועצת העיר נושא דברים בישיבת מועצת העיר שיש בהם משום לשון הרע על אחד מחברי המועצה. האם אמירות אלו חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק)? בהנחה שהתשובה חיובית, האם ניתן לשלול את קיומה של החסינות כאשר הפרסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון? אלו השאלות המרכזיות שניצבות במוקד הבקשה שלפנינו, שלגביהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.
עיקרי העובדות הצריכות לעניין
1. בשנת 2013 התקיימה מערכת בחירות לרשות המקומית ברמת גן, במסגרתה התמודד המערער אך נחל תבוסה. ראש העיר הנבחר החליט למנות את המשיב לסגנו וממלא מקומו. על רקע זה פרסם המערער, אשר כיהן באותה העת כחבר מועצת העיר, שורה של אמירות בגנותו של המשיב (לשלמות התמונה יוער כי כיום המערער מכהן כראש עיריית רמת גן, והמשיב משמש כמשנה לראש העיר). ביום 31.10.2013 פרסם המערער בתגובה לפרסום ברשת החברתית "פייסבוק" דברים בזו הלשון:
"שלמה, זה אותו משה רווח שנפסל ע"י השב"כ בשל רקע פלילי מלהיכנס למשרד ראש הממשלה? זה אותו משה רווח שהוביל את הליכוד לריסוק ושפל היסטורי של מנדטים?" (פרסום זה יכונה להלן: הפרסום בפייסבוק).
ביום 12.11.2013, בחלוף קרוב לשבועיים, התקיימה ישיבתה הראשונה של מועצת העיר לאחר הבחירות. על סדר יומה של המועצה עמד, בין היתר, "בחירת מ"מ ראש העיר – בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות, סגניו וכהונתם, תשל"ה-1975) סעיף 14". המערער הביע את התנגדותו למינוי המשיב לתפקיד האמור, ולאחר שניתנה לו רשות הדיבור על ידי ראש העיר טען כי המשיב נפסל על ידי שירות הביטחון הכללי מלכהן בתפקיד עוזר של שר; ניסה לקבל במרמה הנחה בארנונה על ביתו ועל בית הוריו בהיותו חבר מועצה; דרש טובות הנאה מקבלן הפועל בעיר כדי לקדם תיק בנייה; עזר לזייף את קורות החיים של אמו על מנת לסייע לה להתקבל לעבודה בעירייה; וכן שלל טענות שנוגעות לעברו הפלילי של אביו של המשיב. בגין אמירות אלו וכן בגין הפרסום בפייסבוק (להלן ביחד: שני הפרסומים), הגיש המשיב תביעה נגד המערער לפי חוק איסור לשון הרע.
תמצית ההליכים הקודמים
2. ביום 26.11.2017 קיבל בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ר' ניב) את תביעת המשיב. לאחר שבחן את הפרסומים, מצא בית המשפט כי הם עולים לכדי לשון הרע, שכן הם מייחסים למשיב שחיתות ציבורית כעניין שבעובדה, ויש בכך משום פגיעה בתדמיתו האישית והציבורית. בית המשפט דחה את הטענה כי הפרסומים מהווים "פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" בהתאם לסעיף 13(9) לחוק בקבעו בתמצית כי בנסיבות העניין הסעיף לא חל וכי המערער הסתמך על פסק דין ישן שניתן לפני חקיקתו של חוק איסור לשון הרע. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המערער שלפיה בנסיבות המקרה קמות לו הגנת אמת בפרסום או הגנת תום הלב. עוד נקבע כי הדברים נאמרו בכוונה לפגוע ולשם "חיסולו הפוליטי" של המשיב (סעיף 66 לפסק הדין), ולפיכך יש לחייבו בכפל פיצוי בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק. נוכח האמור, תביעת המשיב התקבלה, והמערער חויב לפצות את המשיב בסך כולל של 280,000 ש"ח בגין שני הפרסומים.
3. ביום 5.4.2020 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופט י' אטדגי, נגד דעתה החולקת של השופטת ש' יעקובוביץ) את ערעור המערער. חברי המותב נחלקו בדעתם באשר לשאלת תחולת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) על דבריו של המערער במסגרת ישיבת המועצה. דעת הרוב הפנתה לפסק דינה של השופטת א' חיות בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקה 48 (22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב), ומצאה כי ניתן לשלול את תחולת החסינות במקרים שבהם הפרסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון. לגופם של דברים נקבע כי אין די בכך ששאלת מינויו של המשיב לתפקיד סגן ראש העיר עמדה על סדר היום בישיבת המועצה כדי להכשיר ביקורת "שאינה מכוונת לתפיסת עולמו של מועמד זה או אחר, כישוריו או מעשיו, אלא מייחסת לו מעשי עבירה חמורים, שאינם אמת, מהם מתבקש היסק בדבר אי התאמתו לתפקיד. אין לקבל כי כל אימת שיציג אדם מועמדות לתפקיד, יוכל יריבו לפרסם אודותיו אמירות והשמצות, בלא בסיס עובדתי באשר הוא, משל אין דין ואין דיין" (סעיף 12 לפסק דינה של כב' סגנית הנשיא י' שבח). כמו כן, צוין כי ממילא קיים ספק אם החסינות חלה בנסיבות העניין, מאחר שהמערער הוא נבחר ציבור ולא עובד ציבור, בשים לב לכך שתכלית החסינות לאפשר לרשויות לפעול בגדר סמכויותיהן בצורה תקינה. לעמדה זו הצטרף כב' השופט י' אטדגי.
מן העבר השני, סברה כב' השופטת ש' יעקובוביץ' בדעת מיעוט כי יש לקבל את הערעור בחלקו, כך שהמערער לא יחויב בפיצוי בגין הדברים שאמר בישיבת המועצה. זאת מאחר שלשיטתה הדברים חוסים תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק, שכן הם נוגעים לכשירותו של המשיב לשמש כסגן ראש העיר – נושא שהוצב על סדר יומה של מועצת העיר. דעת המיעוט הוסיפה כי בנסיבות שבהן הסעיף חל, אין מקום להוסיף ולבחון את תוכן הדברים, את היסוד הנפשי של המפרסם או כל נסיבה שהיא חיצונית ללשון הסעיף, שכן מדובר בחסינות מוחלטת. נוכח האמור, נדחה הערעור ברוב דעות.
טענות הצדדים
4. לטענת המערער, אמירות של חבר רשות מקומית שנאמרות במסגרת ישיבת הרשות חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. לשיטתו, רשות מקומית היא "רשות מוסמכת" אשר הוראה או היתר שלה עשויים להקנות חסינות מוחלטת לפי הסעיף. לטענתו, המגמה בפסיקה היא להרחיב את קשת הרשויות שעליהן תוחל החסינות, לשם מניעת מצב של "אפקט מצנן" בהפעלת סמכויות על פי החוק. נטען כי למבקש ניתן היתר על ידי ראש העיר להמשיך ולשאת את דבריו האמורים. בנוסף, המערער טוען כי נוכח ההלכה המושרשת שהחסינות שקבועה בסעיף 13 היא מוחלטת – אין לבחון את תום לבו בפרסום הדברים. כן טוען המערער כי בנסיבות העניין חלות גם ההגנות שקבועות בסעיפים 14 ו-15, וכי הפיצוי שנפסק לחובתו הוא מופרז וחריג בהשוואה למקרים דומים.
5. לגישת המשיב אין להחיל את החסינות שקבועה בסעיף 13(9) לחוק במקרה דנן. לטענתו, המגמה בפסיקה היא לפרש בצמצום את הפרסומים עליהם החסינות תחול. כמו כן, לשיטתו אין לקבל את הטענה שהחסינות שקבועה בסעיף 13(9) היא מוחלטת שכן הדבר לא מתחייב מלשון הסעיף, כוונת המחוקק או מתכלית החסינות. לטענתו, החסינות לא נועדה להכשיר אמירות משמיצות שנאמרות ללא כל רסן, אלא להגן על מקרים שבהם הפרסום הוא חובה על פי דין. כמו כן נטען כי אין חובה בדין לפרסם השמצות שקריות, וכי יש למנוע שימוש לרעה בחסינות. עוד נטען כי בפסיקה הותר פתח לשלול את החסינות במקרים שבהם הפרסום נעשה בזדון או בחוסר תום לב, ולפיכך בנסיבות העניין אין להחיל את החסינות על אמירות המערער במועצה.
דיון והכרעה
6. מתווה הדיון יהיה כדלקמן: תחילה אעמוד על המסגרת הנורמטיבית שעניינה חוק איסור לשון הרע. על רקע זה, אדרש לשאלה האם החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע חלה על אמירות חבר מועצת רשות מקומית במסגרת דיון של המועצה; לאחר מכן, אפנה להכריע בשאלה האם ניתן לשלול את תחולתה של החסינות כאשר נמצא כי הפרסום נעשה שלא לצורך, שלא בתום לב או בזדון.
יובהר בשלב זה כי אין אנו נדרשים לטענות המערער בדבר תחולת ההגנות שבסעיפים 14 ו-15 לחוק, וכן לטענות בדבר גובה הפיצוי שנפסק לחובתו. טענות אלו הן ערעוריות במהותן, ואינן מקימות עילה למתן רשות לערער (ראו, מיני רבים: רע"א 6884/21 דן ל.נ.א השקעות בע"מ נ' ליאם נחמיאס חברה לבניין בע"מ, פסקה 8 (20.2.2022); רע"א 7075/21 יצחק נ' בלו ליס בע"מ, פסקה 5 (21.12.2021); רע"א 1139/21 פרג' נ' עמותת יד יפה, פסקה 5 (14.3.2021)).
המסגרת הנורמטיבית
7. בבואנו לבחון הסדר שקבוע בחוק איסור לשון הרע, יש לעמוד על כך שמדובר באיזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל, ה"מושכים" לכיוונים מנוגדים (ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור, פסקה 8 (22.7.2015); דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סז(1) 667, 704-703 (2014) (להלן: דנ"א דיין); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פ"ד סה(3) 369, 480 (2012) (להלן: עניין דיין); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 12 (2008) (להלן: עניין שרנסקי); רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 518 (2001) (להלן: עניין אמר); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 860-856 (1989)). מצד אחד, ניצבת הזכות לחופש ביטוי. מנגד, זכותו של הפרט לשם טוב. על חשיבותן ומעמדן של זכויות אלה, אין צורך להכביר במילים. בתמצית, הזכות לחופש ביטוי מושתת על ההכרה שבחשיבות מתן אפשרות לפרט להגשים את עצמו, להביע את דעותיו, להביא לידי ביטוי את תכונותיו האישיות, לחדד את רעיונותיו ולפתח את אישיותו, כחלק מזכותו לאוטונומיה ולכבוד (עניין דיין, בעמ' 482; עניין שרנסקי, פסקה 13). בנוסף, חופש הביטוי משמש כאמצעי להשגת מטרות חברתיות ודמוקרטיות, ביניהן קידום הידע וגילוי האמת; זכות זו היא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435 (1968)).
מן העבר השני, הזכות לשם טוב נועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם והיא מבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 832 (1999); כן ראו: ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פסקה 10 (12.12.2006) (להלן: עניין קורן); עניין רינת, בעמ' 85-84; אורי שנהר דיני לשון הרע 20 (1997) (להלן: שנהר)). כפי שציינתי באחת הפרשות:
"המוניטין של אדם עשוי לחרוץ את גורלו, לשבט או לחסד. הוא שיקבע, במידה רבה, אם אדם אחר יסכים להעסיקו או לעשות עימו עסקים; אם הציבור ייתן בו אמון ככל שירצה לבקש להיבחר למשרה ציבורית; אם הסובבים אותו יבקשו את חברתו או יפנו לו עורף" (עניין דיין, בעמ' 482).
האיזון בין זכויות אלה, הוא איזון "אופקי" בין שתי זכויות הנגזרות מהזכות החוקתית לכבוד האדם (עניין אמר, בעמ' 519).
8. ההסדר שעומד במרכז דיוננו הוא סעיף 13 לחוק – שמונה 11 סעיפי משנה שבהתקיים התנאים הקבועים בהם, על אף שמדובר בפרסום העונה להגדרת "לשון הרע" שקבועה בחוק, הפרסום הוא "פרסום מותר" ולפיכך אין להטיל אחריות על המפרסם (ובלשון הסעיף, הפרסום "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי"). נהוג להתייחס להסדר זה כקובע "חסינות מוחלטת" (ועל כך אפרט בהמשך; וראו: עניין דיין, עמ' 479-475; רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2) 511, 520 (2009) (להלן: עניין חיר); בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין זה נדחתה, דנ"א 7025/09 גיל נ' חיר (10.11.2009) (להלן עניין: דנ"א חיר); ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988) (להלן: עניין בן ציון); ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 215 (1986) (להלן: עניין ננס); שנהר, בעמ' 191). חלק מסעיפי המשנה נוגעים לפרסומים שנעשים על ידי רשויות שלטוניות או תוך כדי מילוי תפקידן. כאמור, במוקד ההליך דנן נמצא סעיף 13(9), וזו לשונו:
פרסומים מותרים
13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
[...]
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשותו על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
הנה כי כן, סעיף 13(9) לחוק קובע חסינות לשלושה סוגי פרסומים: כאשר קמה למפרסם חובה על פי דין לפרסם את הפרסום; כאשר המפרסם חייב לפרסם את הפרסום על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין; כאשר המפרסם רשאי לפרסם את הפרסום על פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין. כפי שציין השופט י' דנציגר בעניין מולקנדוב, "סעיף 13(9) חוק הוא בבחינת דרך לא סלולה" (שם, פסקה 49; כן ראו: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי 311, 377 (מהדורה שנייה מורחבת, 2019) (להלן: גנאים, קרמניצר ושנור)) וטרם זכה לדיון ממצה בפסיקה.
9. תכליתו של סעיף 13(9), בדומה לתכליתם של סעיפי משנה אחרים שעוסקים בפרסומים של בעלי תפקידים אחרים, היא להבטיח את תקינות ההליך השלטוני. ההנחה שעומדת ביסוד ההסדר היא כי תביעת לשון הרע עשויה להרתיע את בעל התפקיד בעת ביצוע תפקידו, ובכך לשבש ולפגוע בהפעלת סמכות שניתנה לו כדין ואף בטיב ההחלטה שתתקבל בסופו של יום (עניין מולקנדוב, פסקה 52; כן ראו והשוו: עניין חיר, בעמ' 521-520; גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 378). את האמור יש להבין גם על רקע העובדה שבמקרים רבים, בעת מילוי תפקידו, פועל בעל הסמכות למען הציבור ולא למען אינטרס פרטי (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 638 (מהדורה שנייה, 2010); להלן: זמיר). משכך, מתגבר החשש להרתעת יתר בהשוואה למקרים אחרים שבהם למפרסם עניין אישי בפרסום. קרי, בבואנו לבחון את ההסדר שקבוע בסעיף 13(9), בנוסף לתכליות הכלליות שעניינן הזכויות לחופש ביטוי ולשם טוב, עלינו לתת את הדעת גם לאינטרס הציבורי שעניינו שמירה על התפקוד התקין של מערכות השלטון, אשר חורג מעניינם הפרטני של הצדדים בפרסום פרטיקולרי.
לאחר שאמרנו דברים כלליים אלה, אפנה לבחון האם אמירותיו של המערער במסגרת ישיבת מועצת העיר מהוות פרסום מותר לפי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.