3. ביום 5.4.2020 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופט י' אטדגי, נגד דעתה החולקת של השופטת ש' יעקובוביץ) את ערעור המערער. חברי המותב נחלקו בדעתם באשר לשאלת תחולת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) על דבריו של המערער במסגרת ישיבת המועצה. דעת הרוב הפנתה לפסק דינה של השופטת א' חיות בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקה 48 (22.2.2017) (להלן: עניין מולקנדוב), ומצאה כי ניתן לשלול את תחולת החסינות במקרים שבהם הפרסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון. לגופם של דברים נקבע כי אין די בכך ששאלת מינויו של המשיב לתפקיד סגן ראש העיר עמדה על סדר היום בישיבת המועצה כדי להכשיר ביקורת "שאינה מכוונת לתפיסת עולמו של מועמד זה או אחר, כישוריו או מעשיו, אלא מייחסת לו מעשי עבירה חמורים, שאינם אמת, מהם מתבקש היסק בדבר אי התאמתו לתפקיד. אין לקבל כי כל אימת שיציג אדם מועמדות לתפקיד, יוכל יריבו לפרסם אודותיו אמירות והשמצות, בלא בסיס עובדתי באשר הוא, משל אין דין ואין דיין" (סעיף 12 לפסק דינה של כב' סגנית הנשיא י' שבח). כמו כן, צוין כי ממילא קיים ספק אם החסינות חלה בנסיבות העניין, מאחר שהמערער הוא נבחר ציבור ולא עובד ציבור, בשים לב לכך שתכלית החסינות לאפשר לרשויות לפעול בגדר סמכויותיהן בצורה תקינה. לעמדה זו הצטרף כב' השופט י' אטדגי.
מן העבר השני, סברה כב' השופטת ש' יעקובוביץ' בדעת מיעוט כי יש לקבל את הערעור בחלקו, כך שהמערער לא יחויב בפיצוי בגין הדברים שאמר בישיבת המועצה. זאת מאחר שלשיטתה הדברים חוסים תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק, שכן הם נוגעים לכשירותו של המשיב לשמש כסגן ראש העיר – נושא שהוצב על סדר יומה של מועצת העיר. דעת המיעוט הוסיפה כי בנסיבות שבהן הסעיף חל, אין מקום להוסיף ולבחון את תוכן הדברים, את היסוד הנפשי של המפרסם או כל נסיבה שהיא חיצונית ללשון הסעיף, שכן מדובר בחסינות מוחלטת. נוכח האמור, נדחה הערעור ברוב דעות.
טענות הצדדים
4. לטענת המערער, אמירות של חבר רשות מקומית שנאמרות במסגרת ישיבת הרשות חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. לשיטתו, רשות מקומית היא "רשות מוסמכת" אשר הוראה או היתר שלה עשויים להקנות חסינות מוחלטת לפי הסעיף. לטענתו, המגמה בפסיקה היא להרחיב את קשת הרשויות שעליהן תוחל החסינות, לשם מניעת מצב של "אפקט מצנן" בהפעלת סמכויות על פי החוק. נטען כי למבקש ניתן היתר על ידי ראש העיר להמשיך ולשאת את דבריו האמורים. בנוסף, המערער טוען כי נוכח ההלכה המושרשת שהחסינות שקבועה בסעיף 13 היא מוחלטת – אין לבחון את תום לבו בפרסום הדברים. כן טוען המערער כי בנסיבות העניין חלות גם ההגנות שקבועות בסעיפים 14 ו-15, וכי הפיצוי שנפסק לחובתו הוא מופרז וחריג בהשוואה למקרים דומים.