55. בחינת שיקולים אלה ביחס לדרעי מלמדת, כפי שאף ציינה היועצת המשפטית לממשלה, כי הנסיבות בעניינו הן חריגות ביותר, וכי אין מנוס מן הקביעה שאי-העברתו של דרעי מתפקידו חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. מסקנתי זו מבוססת על שני טעמים עיקריים: ראשית, צבר הרשעותיו החריג של דרעי הכולל הרשעות "ישנות" בעבירות שחיתות חמורות, שבוצעו במהלך כהונתו בתפקידים ציבוריים וכן הרשעה מן העת האחרונה בעבירות מס שבוצעו אף הן בעת שכיהן כחבר כנסת. צבר ההרשעות הזה מוביל לגישתי אל המסקנה כי כהונתו כשר בממשלת ישראל יש בה משום פגיעה חמורה וקשה בתדמיתן ובמעמדן של רשויות השלטון בישראל ובעקרונות היסוד של ניקיון כפיים וטוהר המידות, שלהם מחויבים נבחרי הציבור. שנית, אני סבורה כי יש לייחס משקל משמעותי למצג שהציג דרעי בפני בית משפט השלום בירושלים שהרשיעו על פי הודאתו בעבירות המס, וכן להתנהלותו בהמשך למצג זה, אשר מחזקים את המסקנה כי אין מדובר עוד במינוי המצוי "על גבול מתחם הסבירות", אלא במינוי שחוצה גבול זה באופן ברור.
להלן אתייחס לכל אחד מטעמים אלה בהרחבה.
(1) הרשעותיו של דרעי
56. דרעי הורשע, כאמור, בפלילים שלוש פעמים – בתיק האישי, בתיק הציבורי ולאחרונה בעניין עבירות המס. בתיק האישי הורשע דרעי, בין היתר, בעבירת השוחד – שהיא מן העבירות החמורות שבספר החוקים (ובהקשר זה ראו: ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-2 לפרק "על השוחד ועל העיוורון" (29.12.2015)). בגזר הדין בתיק האישי צוין באשר לעבירת השוחד שבה הורשע דרעי כי "[...] קלון היא במהותה וקלון היא בנסיבותיה" (שם, בפסקה 7) וכי "אין מדובר בכשלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון, אלא במי שהתמיד באורח חיים המיוסד על אדני שוחד" (שם, בפסקה 3). אף שערעורו של דרעי לבית המשפט העליון התקבל באופן חלקי, נותרה הרשעה זו בעינה (אם כי בהיקף מצומצם יותר), כמו גם הרשעתו בעבירות נוספות של מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בתיק הציבורי, הורשע דרעי בעבירה נוספת של מרמה והפרת אמונים. באשר להרשעות בעבירות אלה, שבוצעו על ידי דרעי בעת כהונתו בתפקידים ציבוריים, ובכלל זה בתפקידו כשר הפנים, כבר ציינתי בעבר כי מדובר ב"עבירות מובהקות של שחיתות שלטונית המטילות על איש הציבור החוטא בהן כתם מוסרי כבד" (עניין דרעי השני, בפסקה 17).
57. אכן, אין חולק כי ההרשעות בתיק האישי והציבורי הן הרשעות "ישנות". למעשה, כבר במסגרת העתירה שעסקה במינוי דרעי לשר הכלכלה ופיתוח הנגב והגליל טען דרעי כי יש להתחשב בחלוף הזמן מאז הורשע באותן העבירות. בפרט, עמד דרעי על עקרון "תקנת השבים", המעוגן בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי), ולפיו יש לאפשר לאדם בעל עבר פלילי לשקם את חייו, בהדגישו כי העבירות שבהן הורשע בתיק האישי ובתיק הציבורי התיישנו לפי סעיפים 14(א)(1)-(2) לחוק המרשם הפלילי. באותו עניין צוין בפסק הדין כי חלוף הזמן הוא אכן שיקול רלוונטי, אשר "יש בו כדי להפחית מן החשש כי מינויו של מועמד שהורשע בפלילים לכהונה ציבורית יפגע באמון הציבור במערכות השלטוניות" (עניין דרעי השני, בפסקה 18). ואולם, באשר לחוק המרשם הפלילי צוין בפסק הדין כך:
"בטיעוניהם התייחסו המשיבים בהקשר זה לעיקרון המונח ביסוד 'תקנת השבים', המיועד לאפשר לאדם שהורשע בפלילים 'לפתוח דף חדש' לאחר ששילם את חובו לחברה. עיקרון זה אומץ בדין הישראלי [...] וטעמיו עמו. אך בה במידה יש טעם בטענה כי 'פתיחת דף חדש', כאמור, אין משמעה בהכרח מתן אפשרות לאדם שהורשע בפלילים לכהן בתפקידים ציבוריים. זאת בייחוד מקום שבו המעשים הפליליים שביצע נעשו תוך ניצול תפקיד ציבורי קודם שאותו מילא, כפי שאירע בענייננו. על כן העיקרון שביסוד תקנת השבים אף שהוא נושא משקל מסוים נוכח הזמן הניכר שחלף מאז ביצוע המעשים, אין לראות בו במקרה דנן שיקול המאפיל על כל יתר השיקולים והמכריע את הכף לטובת המינוי" (שם, בפסקה 20) (ההדגשה הוספה).