"'forthwith' means on the very first day on which one could reasonably have verified it. 'Forthwith' means without any delay which could reasonably or possibly be avoided."
כמובן שאין בעיכוב בן ימים ספורים כגון זה כדי לאפשר גזֵרה שווה לענייננו.
פסק-דין נוסף שאליו הפנתה המדינה הואBrown v. Bonnyrigg and Lasswade Magistrates [1936] SC 258 (להלן: עניין Brown). פסק-הדין עסק בחוק שלפיו אם נמצא כי בית אינו ראוי למגורים, נדרשת הרשות לערוך לבעליו שימוע ולאחריו להוציא לו צו-הריסה "forthwith." באותו מקרה לא טרח המערער להגיע לשימוע ומאחר שהיו בבית דיירים שנדרש היה למצוא להם דיור חלופי, הוצא צו-ההריסה רק לאחר כשלוש שנים. בדומה לקביעתהּ של הוועדה בעניין Sameen, גם כאן קבע בית-המשפט כי משמעותו של המונח forthwith אינה באופן מידי אלא תוך פרק-זמן סביר (עניין Brown, בעמ' 251). בית-המשפט קבע כי ככלל עיכוב של שנתיים-שלוש אינו נחשב לפרק-זמן סביר, אלא אם יש הצדקה לכך. באותו מקרה, הוצאתו של צו-ההריסה באופן מידי הייתה יוצרת קושי של ממש לדייריו של הבית, בשים לב לכך שלא היה קיים דיור חלופי שבו ניתן היה לשכנם והיה צורך לבנות בתים חדשים. בנסיבות אלה, השתהות בת שלוש שנים לצורך בנייתם של בתים חדשים שבהם ניתן היה לשכן את הדיירים לפני הוצאתו של צו ההריסה הייתה סבירה. אני סבורה כי יש בעובדות אלה כדי להדגיש היטב כיצד יתכן שמונח יזכה בפרשנויות שונות בכל חוק וחוק בהתאם להקשרו. חוק העוסק בדיור הוא חוק סוציאלי מטיבו. פרשנות אשר הייתה מאפשרת להוציא לבית צו-הריסה מבלי שלדייריו היה דיור חלוּף הייתה חותרת תחת תכליתו של החוק (ראו והשוו שם, בעמ' 263). מכל מקום, כפי שניתן לראות, הנסיבות במקרה זה הן חריגות ואיני סבורה שניתן ללמוד מהן כלל לענייננו.
פסק-הדין האחרון שאליו הפנתה המדינה ניתן בידי בית-המשפט העליון בהודו (Gharge v. The Special Land Acquisition Officer, 8 SCR 829, 855 (2011)). לאחר עיון בו, איני חושבת שהוא רלוונטי לענייננו. פסק-הדין עסק בחוק אשר קבע תקופה של 30 ימים להגשתו של ערעור, אלא אם קבע בית-המשפט מועד אחר. בית-המשפט העליון קבע כי סעיף זה מעניק שיקול-דעת לבית-המשפט וכאשר מוגש ערעור לאחר התקופה בת 30 הימים נדרש בית המשפט להפעילו. כפי שניתן להיווכח, בית-המשפט כלל לא נדרש לפרשנותו של דבר חקיקה שקבע חובת פעולה מידית, אלא לפרשנותו של סעיף שהקנה לבית-המשפט סמכות להאריך מועד הקבוע בחוק. הא ותו לא. לא ניתן אפוא ללמוד מכך לענייננו.
- והעיקר: אף שהמדינה הפנתה לצורך לפרש את המונחים הללו באופן תכליתי, היא לא הציגה כלל מה היא אותה "תכלית" אשר מצדיקה נקיטתהּ של פרשנות מרחיבה. כפי שעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, דומה כי הפגיעה הרבה הטמונה בהליך המלקוח מצדיקה דווקא נקיטתהּ של פרשנות מצמצמת ביחס לפרק-הזמן שיכול לחלוף מרגע תפיסתהּ של אנייה ועד מועד הבאתהּ בפני בית-המשפט למלקוח, פרשנות אשר יש בה כדי לצמצם את הפגיעה בבעלי האנייה ובצדדים שלישיים העשויים להיפגע כתוצאה מכך.
- סיכומם של דברים: אין בפסקי-הדין הנוספים – שעניינם לא היה כאמור במלקוח אלא בנושאים אחרים – כדי לשנות ממסקנתי כאמור בפסקה 36 לעיל. על מדינה התופסת אנייה מוטלת חובה לנקוט הליך מלקוח תוך פרק-זמן סביר, שנע במרבית המקרים בין ימים ספורים לבין שבועות ספורים. יודגש, כאמור, כי עיכוב בלתי-סביר בנקיטתו של הליך מלקוח עשוי אף לזכות את האנייה בפיצויים (Heinegg Part I, בעמ' 304; The Stigtad [1916] p.123, 127-128 (להלן: עניין Stigtad).
אדגיש: אף אם הייתי מניחה שפסקי-הדין השונים שאליהם הפנתה המדינה היו תומכים בעמדתהּ, לא היה בכך כדי להביא לשינוי המסקנה שאליה הגעתי. כפי שציינתי, הפסיקה הזרה מהווה מקור פרשני והיא אינה מחייבת אותנו. הדברים צריכים להתפרש כפשוטם וכלשונם.
ד. החרמתהּ של אנייה חרף קיומו של שיהוי בהבאתהּ בפני בית המשפט למלקוח
- המדינה טענה כי אף אם חלו עיכוב או שיהוי בהבאתהּ של אנייה לבית-המשפט למלקוח, אין בכך כדי להביא לשחרורהּ של האנייה מקום שקיימת עילת החרמה (ראו סעיף 32 בסיכומים מטעם המדינה). לפי קו-טיעון זה, לעיכוב אין כל השלכה על תוצאתו של הליך המלקוח. דא עקא, איני סבורה כי הפסיקה שאליה הפנתה המדינה כתימוכין בטענה זו אכן תומכת בכך, אלא להיפך: מתברר כי במקרים שנדונו במסגרתהּ כלל לא חל עיכוב בתפיסתהּ של האנייה וממילא לא נדונה השאלה מה היא השלכתו (ראו: The Odessa, [1915] A.C. 145, 152; עניין Stigtad, בעמ' 127; S.S. Monte Contres [1944] A.C. 6 (להלן: עניין Monte Contres)).
- גם לגופם של דברים, דינהּ של טענה זו להידחות. מהספרות ומהפסיקה עולה כי קיומהּ של עילת החרמה אינו מביא באופן אוטומטי לאישור לקיחתהּ של אנייה ניטרלית כמלקוח, שכן יש קודם לכן לשמוע את טענותיו של בעל האנייה כנגד התפיסה (Herzog, בעמ' 489; עניין Monte Contres, בעמ' 9). ישנן טענות רבות שבאפשרותם של האנייה ושל בעליה להעלות: כי האמצעים שננקטו כנגד האנייה (כגון החרמה) אינם חוקיים לנוכח הפגיעה שנגרמה לה בנסיבות המקרה (עניין Stigtad, בעמ' 129); כי היא זכאית ל"הגנה מיוחדת" מפני מלקוח (לרשימה של סוגי האניות שלא ניתן לתפוס כמלקוח, ראו: Heinegg Part I, בעמ' 313-312;Wolff Heinstschel Von Heinegg Visit, Search, Diversion and Capture in Naval Warfare: Part II, the Traditional Law 30 Can. Yb. Int'l L. 89, 110-112 (1992) (להלן: Heinegg Part II)); במקרה של הפרה נטענת של סגר ימי, שהיעד הסופי של האנייה היה אחר ולא השטח המצוי תחת סגר (סעיף 19 ב-Declaration Concerning the Laws of Naval War, London, 26 February 1909 (להלן: הצהרת לונדון); ראו והשוו לעניין Monte Contres, בעמ' 12). כפי שצוין בפסיקה, רק אם אין לבעלי האנייה טענות או שהטענות נדחות, יורה בית-המשפט על החרמה (שם, בעמ' 12). אכן, כפי שהודגש בספרות (H.A. Smith, The Law and Custom of the Sea 126-127 (Third edition, Stevens & Sons Limited, 1959) (להלן: Smith; ההדגשות הוספו – מ.נ.)):
"Neglect to comply with these instructions [of taking of prizes – M.N.] will make it more difficult for [the state] to present its case in court, and may even result in the ultimate release of a ship or cargo which is legally liable to condemnation."
הנה-כי-כן, יתכן אפוא שחרף קיומהּ של סיבה מוצדקת לתפיסתהּ של האנייה, המלקוח לא יאושר (Herzog, בעמ' 501; The Salerno, [1946] p. 189, 196 (להלן: עניין Salerno)), לעתים תוך סירוב לערוך הליך של adjudication (עניין Jecker, בעמ' 516), שחרור האנייה (Smith, בעמ' 127) ואף מתן הוראה על תשלום פיצויים לאנייה (Heinegg Part I, בעמ' 308). שאלת קיומהּ של עילת החרמה כלל אינה רלוונטית אפוא שעה שמתייחסים לחובה הראשונית המוטלת על המדינה להביא את האנייה בפני בית-משפט למלקוח (עניין Madonna, בעמ' 171).
מן הכלל אל הפרט
- האנייה הובאה בפני בית-המשפט למלקוח עשרה חודשים לאחר תפיסתהּ. מדובר בעיכוב ניכר, החורג במידה משמעותית מהכללים המקובלים בהקשר זה ואשר נסקרו לעיל. די לדעתי באורכו של עיכוב זה כדי להצדיק את מסקנתו של בית-המשפט, שלפיה יש לדחות את בקשתהּ של המדינה על-הסף.
- זאת ועוד: מהפסיקה שנסקרה לעיל (בעיקר בפסקה 35) עולה כי השיקולים שרשאית מדינה לשקול במסגרת החלטה אם לנקוט הליך מלקוח אם לאו הם לכאורה רק כאלה שהם "פנימיים" להליך, קרי קשורים באנייה הספציפית. בין השיקולים שנדונו שם היו ניסיונות לאתר פתרונות אלטרנטיביים למלקוח; טיפול במטענהּ של האנייה; ניהול מגעים עם בעלי האנייה בעניינהּ; ועוד. בענייננו, לא הציגה המדינה הסברים "פנימיים" כל שהם לעיכוב שחל בנקיטתו של הליך המלקוח. המדינה גם לא טענה כי נשקלו שיקולים הקשורים למשיבה באופן ספציפי.
- מעובדות המקרה עולה כי המדינה כלל לא ניהלה מגעים עם בעליה של המשיבה או ערכה חקירה בעניינהּ. למעשה, המדינה אף לא השיבה באופן מהותי לכל פניותיה ואף לא עדכנה את בעליה של האנייה על מצבהּ ועל כוונותיה של המדינה לגביה. התנהלות זו של המדינה מנוגדת לחובה המוטלת עליה לשמוע את טענותיהם של בעליה של האנייה עובר לקבלת ההחלטה על לקיחתהּ כמלקוח. המדינה אף לא ציינה בפני בעליה של האנייה בשום שלב שנשקלת לקיחתהּ של האנייה כמלקוח. בנסיבות אלה, לא זו בלבד שהעיכוב בנקיטתו של הליך המלקוח היה בלתי-סביר, אלא שנפל גם פגם בהתנהלותהּ של המדינה אל מול בעליה של האנייה. בכך נשללה מבעליה של המשיבה הזכות לשטוח את טענותיהם, אשר יתכן שהיה בהן כדי לשלול מלכתחילה את הצורך בנקיטתם של הליכי מלקוח.
- בניסיון להצדיק את העיכוב בן עשרה החודשים שחל בנקיטתו של הליך המלקוח נגד האנייה, טענה המדינה כי באפשרותהּ לשקול מגוון רחב של שיקולים ובהם שיקולים ביטחוניים, שיקולים בדבר יחסי החוץ של המדינה ושיקולי מדיניות אחרים (סעיף 19 בסיכומיה) והציגה את ההסבר הבא:
"פתיחת ההליך בבית המשפט לימאות נעשתה לאחר שנשקלה בכובד ראש, ונדרשה לאור מאפייניו הייחודיים של מקרה זה, ראשוניותו בישראל בכלל, ואל מול תופעת הניסיונות להפר את הסגר הימי בפרט, והצורך בשקילת מכלול השיקולים. ההחלטה אם לשחרר כלי שיט (ביוזמת המדינה) לא לבקש את החרמתו (במסגרת הליך שיפוטי) הינה החלטה מורכבת, והינה בעלת היבטים רבים לרבות שיקולים מדיניים של יחסי חוץ ושיקולים ביטחוניים" (סעיף 40 בסיכומיה).
עולה, אפוא, כי ההסברים שהציגה המדינה לעיכוב הנ"ל מבוססים כולם על שקילתם של שיקולים "חיצוניים" להליך. אני סבורה שקיים קושי בעמדתהּ זו של המדינה. השיקולים שהציגה הם כאלה הראויים להישקל לצורך גיבושהּ של מדיניות כללית, להבדיל מאשר לצורך הכרעה אם לנקוט הליך מלקוח כנגד אנייה ספציפית. לא ניתן לקבל שיהוי משמעותי בהחלטה בעניינהּ של אנייה ספציפית בשל הצורך לגבש מדיניות כללית. גם בפסיקה נשללה האפשרות להישען על שיקולים "חיצוניים" כגון שיקולי מדיניות, אילוצים מינהליים או מגבלות חקיקתיות שונות כהצדקה לעיכוב מסוים בנקיטתו של הליך מלקוח (ראו, למשל, עניין Madonna, בעמ' 177):
"[…] [I]f from causes of private internal policy, arising out of the peculiar relation of the component parts of the belligerent state, difficulties arise, the neutral is not to be prejudiced on that account; he has a right to speedy and unobstructed justice and has nothing to do with such difficulties, created by questions of domestic constitution."
- בדיון על-פה הצהירה המדינה בפנינו כי היא הסיקה את המסקנות הדרושות וכי עתה היא נוקטת הליכי מלקוח באופן מידי ובסמוך לתפיסתן של אניות (וראו, לעניין זה, ת"ח (ימאות) 7961-07-15 מדינת ישראל נ' האנייה Marianne, פס' 1 (29.2.2016) [פורסם בנבו] , שם אכן פתחה המדינה הליך מלקוח תוך שישה ימים ממועד תפיסתהּ של האנייה). יש לברך על כך ולקוות שבמקרים הבאים, ככל שיבואו, תעניק המדינה לבעלי האניות את הזכות להשמיע את טענותיהם לפני קבלת ההחלטה על לקיחתן כמלקוח וככל שתחליט על כך בחיוב, תפתח בהליכי המלקוח ללא דיחוי. אכן, על המדינה לפעול בהתאם לחקיקה המקומית בעניין מלקוח ובהתאם להוראותיו הרלוונטיות של המשפט הבינלאומי בהליכים עתידיים של מלקוח, ככל שיינקטו.
בשולי הדברים אדגיש שוב כי איני קובעת מסמרות בעניין קביעותיו השונות של בית-המשפט המחוזי.
סוף דבר
- דין הערעור אפוא להידחות. עיכוב הביצוע שניתן בהחלטתו של השופט י' עמית מיום 18.1.2015 מבוטל בזאת. האנייה תשוחרר לאלתר. המערערת תישא בהוצאותיה של האנייה בסך של 40,000 ש"ח.
ה נ ש י א ה
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
- אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה המקיף של חברתי, הנשיאה מ' נאור.
בנסיבות המיוחדות של הפרשה שבפנינו גם אני בדעה שהעיכוב בן עשרת החודשים בפתיחת הליך המלקוח על ידי המדינה – מצדיק את דחיית התובענה על הסף מחמת היותו של השיהוי כאן מאיין.
- הנשיאה מוסיפה כי לאור המסקנה שאליה היא הגיעה בנושא השיהוי – אין צורך לקבוע עמדה לגבי כל יתר קביעותיו של בית המשפט לימאות בחיפה הנכבד בסוגיות שעלו בפניו וכי לשם בירור שאלת השיהוי ניתן לצאת מנקודת הנחה כי שאר הקביעות הנ"ל נכונות, מבלי לדון בהן לגופן.
אני שותף אף לגישה זו, למעט בשאלת סמכותו של בית המשפט לימאות בחיפה, והכרוך בה, שבהם לשיטתי, אנו נדרשים לפסוק, שכן אם לבית המשפט לימאות בחיפה אין סמכות מלכתחילה – גם כוחו (וכוחנו) לדחות את התובענה מחמת שיהוי עלולים להיות מוטלים בספק. בסוגיה זו אני סבור כי לבית המשפט לימאות בחיפה, וכן לנו כערכאת ערעור – יש סמכות לדון בענייני מלקוח.
אנמק הדברים בקצרה להלן.
- חוק בית המשפט לימאות, תשיב-1952 הסדיר, בסעיף 2 שבו, העברת סמכויות שונות בתחומי המשפט הימי, וקבע כדלקמן:
"כל הסמכויות שהיו נתונות לבית המשפט העליון כבית משפט לאדמירליות ערב תחילת תקפו של חוק זה יהיו מסורות מיום תחילת תקפו של חוק זה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ששימש מאותו יום כבית משפט לימאות".
סעיף 6 לאותו חוק, שכותרתו: ערעור, הוסיף וקבע:
"(א) החלטה של בית המשפט לימאות ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון.
(ב) בית המשפט העליון הדן בערעור לפי סעיף זה, יהיו לו נוסף על סמכויותיו כבית משפט לערעורים כל הסמכויות הנתונות לבית משפט לימאות."
אציג עתה בקצרה את "גלגול הסמכויות" מבית המשפט העליון המנדטורי, שכיהן גם כבית משפט לאדמיראליות – לבית המשפט העליון הישראלי, וממנו לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לימאות.
- בדבר המלך על פלשתינה (א"י) בדבר שיפוט בענייני אדמיראליות 1937 – הוקנו לבית המשפט העליון של פלשתינה (א"י) סמכויות של בית משפט לאדמיראליות ונאמר כי בהקשר זה כוחות שיפוטו יהיו כשל בית המשפט (הגבוה) באנגליה בעניני אדמיראליות. כן הוקנו לו סמכויות שיפוט נוספות וביניהן גם הסמכויות לפי סעיף 2(2) עד סעיף 2(4) ל- Colonial Courts of Admiralty Act 1890, שהסדיר, בין השאר, את הסמכויות של בית משפט תת-אדמירלי (Vice Admiralty Court), לרבות סמכויותיו לדון בענייני מלקוח ימי (Prize) מכח חוק המלקוח הימי האנגלי (The Prize Act) משנת 1864.