"הבאת אנייה שנתפסה כמלקוח לבית המשפט אינה בשיקול דעת המדינה התופסת, אלא חובה עליה לפנות לבית המשפט. קיומה של החובה מחייב כי הפנייה לבית המשפט תעשה ללא כל שיהוי... דרישת מידיות הפניה לבית המשפט אינה דרישה טכנית בלבד. עם תפיסת אנייה נדרש בית המשפט לקבוע את חוקיות התפיסה וליתן הוראות לגביה. בהליך שכזה עשויים להתייצב כל המעוניינים באנייה ולא רק בעליה או מפעיליה. כל שיהוי בפניה לבית המשפט עלול לפגוע בזכויותיהם של אלו. הבירור העובדתי הדרוש כדי לקבוע את חוקיות התפיסה מחייב שמיעה מהירה של העדים. במיוחד נכון הדבר כאשר אנשי צוות האנייה ונוסעיה אינם תושבי המדינה התופסת והם עשויים לעזוב מיד לאחר התפיסה, כפי שאירע גם במקרה הנוכחי." (פס' 67, 70).
בית-המשפט הדגיש כי "הצורך בקבלת הכרעה שיפוטית אינו מותנה ברצון המדינה התופסת או בדרישה מצד בעלי האנייה. חוקיות התפיסה היא המותנית באישור בית המשפט. המדינה התופסת חייבת, בסמוך לאחר תפיסת האנייה והבאתה לנמל שבשליטתה, לפנות לבית המשפט למלקוח ימי ולקבל את אישור התפיסה" (פס' 49).
- בית-המשפט מצא תימוכין לחובת הפנייה ללא שיהוי לערכאה שיפוטית גם בעקרונות כלליים המקובלים שלפיהם רשויות ציבוריות צריכות לפעול בהעדר שיהוי ובהגינות. כפועל יוצא מכך, קבע בית-המשפט כי אף בהעדר חובה סטטוטורית לקבל אישור שיפוטי לתפיסה בהקדם האפשרי, נסיבותיו הייחודיות של המקרה הצריכו זאת:
"כאמור, המקרה הנוכחי הינו ייחודי. זהו המקרה הראשון מאז קום המדינה, בו מתבקשת החרמתה של אנייה זרה על פי חוק המלקוח, ומקרה כמעט יחיד מאז תום מלחמת העולם השנייה. ראינו גם כי אניות שהפרו את הסגר בהזדמנויות קודמות שוחררו, ללא כל ניסיון החרמה. הבקשה בתיק זה מעידה על שינוי במדיניות. לשינוי זה במדיניות, לא קדמה אזהרה וכל הודעה. בנסיבות אלו, קמה אצל בעל האנייה ציפייה סבירה כי בסופו של יום האנייה תשוחרר כמו קודמותיה. משחלפו הימים מאז תפיסתה מבלי ש[המדינה] פונה לערכאה שיפוטית לבקש את החרמתה, התחזקה ציפייה זו. בעלי האנייה רשאים היו להסתמך על המדיניות המוכרת ביחס לאניות שנתפסו בשל הפרת סגר ולהסתמך על חלוף הזמן ולהניח כי האנייה תשוחרר" (פס' 74).
לפיכך קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה, "השיהוי הרב בפנייה לבית המשפט מצדיק כשלעצמו, גם ללא הוראה מפורשת בחקיקה או בתקנות, את שחרור האנייה" (פס' 75).