פסקי דין

עא 7307/14 מדינת ישראל נ' האנייה Estelle

07 אוגוסט 2016
הדפסה
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
   
ע"א  7307/14
 
לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור
  כבוד השופט ס' ג'ובראן
  כבוד השופט ח' מלצר
 
המערערת: מדינת ישראל
 
  נ  ג  ד
 
המשיבה: האנייה Estelle
 
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי  בחיפה מיום 31.8.2014 בתיק ת"ח 26861-08-13 שניתן על ידי כבוד השופט רון סוקול [פורסם בנבו]
 
תאריך הישיבה: י"א בכסלו התשע"ו (23.11.2015)
 
בשם המערערת: עו"ד נעמי זמרת
 
בשם המשיבה: עו"ד גבי לסקי; עו"ד לימור גולדשטיין
 
פסק-דין

 

הנשיאה מ' נאור:

 

הליך זה עוסק בסוגיה ייחודית שטרם נדונה בבית-משפט זה: מלקוח ימי (Naval Prize). לבית-המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית-משפט לימאות הוגשה תביעה על-פי חוק המלקוח הימי משנת 1864 (Naval Prize Act 1864), אשר במסגרתהּ ביקשה המדינה מבית-המשפט להורות על החרמתהּ של האנייה Estelle – המשיבה בענייננו – ועל העברת הקניין בה לידי מדינת ישראל. בית-המשפט המחוזי (השופט ר' סוקול) דחה על-הסף את בקשתהּ של המדינה להחרים את האנייה והורה על שחרורהּ לידי בעליה. מכאן הערעור שלפנינו.

 

 

העובדות הצריכות לעניין

 

  1. מאז ההתנתקות – אשר בעקבותיה פסקה שליטתהּ האפקטיבית של מדינת ישראל ברצועת עזה (בג"ץ 9132/07 אלבסיוני נ' ראש הממשלה, פס' 12 (30.1.2008)[פורסם בנבו] ) –  אירעו מספר ניסיונות של כלי-שיט זרים להגיע אל הרצועה (הוועדה הציבורית לבדיקת האירוע הימי מיום 31 מאי 2010, דין וחשבון חלק ראשון 31 (23.1.2011) (להלן: דוּחַ ועדת טירקל)). החל משנת 2008 החלו להתארגן משטים של כלי-שיט ניטרליים (שם, בעמ' 32). לנוכח זאת פרסמה ביום 13.8.2008 רשות הספנות במשרד התחבורה הודעה לימאים (Notice to Mariners) שבה צוין כי חיל הים הישראלי פועל לאורך חופהּ של רצועת עזה וכי ספינות זרות מתבקשות לא להגיע לאזור (Advisory Notice (Maritime Zone off the Coast of Gaza Strip), no. 6/2008 (11.8.2008); ראו דוּחַ ועדת טירקל, בעמ' 32). חרף זאת, ניסיונות ההגעה לרצועה המשיכו. על-כן הוחלט במהלך מבצע "עופרת יצוקה" להטיל סגר ימי (Blockade) מול חופיהָ של רצועת עזה. ביום 3.1.2009 הכריזה מדינה ישראל על סגר ימי ואסרה על כניסתם של כלי-שיט למרחק של עשרים מיילים ימיים מהחוף (שם, בעמ' 33; מוצגים 1(א)-(ב) בכרך המוצגים מטעם המערערת). מאז שהוטל הסגר הימי פעל חיל הים לאכיפתו, תוך מניעת כניסתם של כלי-שיט זרים שניסו להפר את הסגר. חלק מכלי-השיט הזרים חזרו בהם מכוונתם להפֵר את הסגר בעקבות אזהרותיו של חיל הים (דוּחַ ועדת טירקל, בעמ' 35-34).

 

  1. כשלוש שנים וחצי לאחר הטלתו של הסגר הימי יצאה ביום 28.5.2012 האנייה Estelle מנמל טורקו שבפינלנד. פניה היו מועדות לרצועת עזה ומטענהּ היה הומניטארי (מִצהר האנייה (Cargo Manifest) מיום 13.9.2012; מוצג 1(ה) בכרך המוצגים מטעם המערערת). במהלך מסעהּ עגנה האנייה בספרד, באיטליה ובכרתים. חרף פניות רבות לאנייה ולמפעילהּ – פניות שבהן הוזהרו מפני הפרתו של הסגר הימי – המשיכה האנייה בדרכהּ. ביום 20.10.2012, עם התקרבהּ לאזור שעליו הוטל הסגר, נעצרה האנייה על-ידי חיל הים הישראלי והובאה לנמל אשדוד. צוות הימאים והנוסעים שהיו על האנייה הורדו ממנהּ, נחקרו ובהמשך הורחקו מישראל. לאחר שנבדק, הועבר הציוד שהיה על האנייה לרצועת עזה דרך מעבר יבשתי. האנייה הועברה בשלב מסוים לנמל חיפה. מאז ועד היום עוגנת האנייה בבסיס חיל הים שבנמל.

 

 

 

  1. מיום תפיסתהּ של האנייה פנו בעליה למדינת ישראל לשחרורהּ. הפניות לא צלחו והאנייה נותרה בידי ישראל. ביום 15.8.2013, כעשרה חודשים לאחר תפיסתהּ של האנייה, הגישה המדינה את התביעה להורות על החרמתהּ של האנייה בהתאם לחוק המלקוח הימי.

 

  1. בתגובתהּ לתביעה העלתה האנייה שתי טענות מקדמיות. האחת, שלא קיימת לבית-המשפט לימאות בישראל סמכות להורות על החרמתהּ של אנייה לפי חוק המלקוח הימי. טענה זו נשענה על שני "מסלולים" נפרדים: הראשון, מסלול פרוצדורלי. במסגרתו נטען כי החלתו של חוק המלקוח הימי בפלשתינה המנדטורית הותנתה בהכרזה פורמאלית על מלחמה וכי הכרזה כזו מעולם לא בוצעה; וכי גם אם ניתן לראות במלחמת העולם השנייה כמלחמה אשר החילה את חוק המלקוח הימי, הרי שבתום המלחמה פקעה סמכותו של בית-המשפט בעניין; השני, מסלול מהותי. האנייה טענה כי מאחר שמעולם לא נעשה שימוש בחוק המלקוח הימי בישראל, הוא הפך ל"אות מתה." הטענה המקדמית השנייה הייתה כי אף אם קיימת לבית-המשפט לימאות סמכות כאמור, לא התקיימו התנאים המקדימים הנדרשים לפי החוק לשם שימוש בה.

 

החלטתו של בית-המשפט המחוזי

 

  1. ביום 31.8.2014 הכריע בית-המשפט המחוזי בטענות המקדמיות. לאחר סקירה היסטורית של ההוראות הרלוונטיות של המשפט הימי ושל דיני המלקוח הימי, ציין בית-המשפט המחוזי כי לבתי-המשפט למלקוח מוקנה תפקיד חשוב במסגרתו של הליך המלקוח:

 

"הסמכות לתפיסת אניות כמלקוח מצויה כפי שראינו במשפט הבינלאומי המנהגי. עם זאת, במרבית המדינות אין די בקיומה של הסמכות במשפט הבינלאומי, אלא נדרש גם אישור של בית המשפט לתפיסה (adjudication). הכלל במרבית שיטות המשפט הינו כי משנתפסה אנייה כדין, יש להביאה מיד בפני בית המשפט של  המדינה התופסת, המוסמך לבחון את חוקיות התפיסה ולאשרה... תפקידו של בית המשפט אינו מתמצה רק באישור חוקיות התפיסה. בית המשפט נדרש לתת הוראות כיצד לנהוג באנייה, בצוותה ובמטענה. הוא בוחן את עילות התפיסה, בודק אם חלים הסייגים המוכרים לזכות התפיסה, דן בתיבות השונות ומורה מה ייעשה ברכוש הנתפס" (פס' 48).

 

לשיטתו של בית-המשפט המחוזי "מתחייבת... [אפוא] המסקנה כי גם בדין הישראלי יש למצוא עיגון לסמכות ערכאה שיפוטית לדון באישור תפיסתה של אנייה כמלקוח. [...] על פי הדין הבינלאומי המנהגי נדרשת כל מדינה לקבוע ערכאה המוסמכת לדון בתפיסת אניית מלקוח. מכאן, שיש להעדיף פירוש המעניק סמכות ייחודית לבית משפט ייחודי על פני הקביעה כי לא קיימת סמכות ייחודית למי מבתי המשפט בישראל לדון בענייני מלקוח" (פס' 52-51).

 

  1. על רקע האמור ובהתבסס על החקיקה שחלה בארץ בתקופת המנדט הבריטי, הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה כי הוא מוסמך לדון בענייני מלקוח. בשנת 1939 תוקן חוק המלקוח הימי במסגרתו של ה-Prize Act 1939. בסעיף 4 בחוק זה הוחלו דיני המלקוח הימי גם על הטריטוריות שעליהן הוענק לבריטניה מנדט (ראו גם: זיו בורר "הדין הישראלי הוא אוקיינוס רחב יותר משנהוג לסבור: בעקבות הארת הפסיקה של יואב הריס 'על טילים, על מלט  ועל דיני השלל הימי (prize)'" המשפט ברשת: זכויות אדם מבזקי הארות פסיקה 24, 21, 31-30 (2014)). באותה שנה פורסמה בעיתון הרשמי בארץ ישראל הוראה שהסמיכה את בית-המשפט העליון לדון בתביעות מכוח חוק המלקוח הימי, בתנאי שיוכרז כי "פרצה מלחמה בין הוד מלכותו וכל מדינה זרה" (פס' 28). בית-המשפט המחוזי דחה את טענתהּ של המשיבה שבהעדר ראייה כי פורסם כרוז בדבר פרוץ מלחמה, מעולם לא מומשה הסמכתו של בית-המשפט העליון לדון בענייני מלקוח וקבע כי גם "בהעדר ראיה... ברי כי פרצה מלחמה בין בריטניה לגרמניה ושותפותיה בשנת 1939. מלחמת העולם השנייה אינה צריכה ראיה" (פס' 55). עוד נקבע – בשים לב לכך שעם הקמתהּ של מדינת ישראל הוקנו לה כל הסמכויות שהוקנו לכתר הבריטי (סעיף 12(ב) בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948) – כי הסמכות להכריז על מלחמה מוקנית היום למדינה וכי "קיומו של מצב מלחמה או לכל הפחות עימות מזוין בין ישראל לבין תושבי רצועת עזה, אינו שנוי במחלוקת" (פס' 56). מאחר שעם חקיקתו של חוק בית המשפט לימאות, התשי"ב-1952 עברה סמכותו של בית-המשפט העליון לדון בנושאי ימאות לבית-המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית-משפט לימאות, נקבע כי זה בית-המשפט המוסמך לדון בענייני מלקוח ימי.

 

  1. בית-המשפט דחה גם את יתר הטענות שהעלתה המשיבה במישור הסמכות. בית-המשפט לא קיבל את הטענה כי בית-המשפט לימאות אינו "הפורום המתאים" לדון בבקשה, מאחר שהוא יושב כערכאה אזרחית בעוד שהביקורת המופעלת בענייני מלקוח היא במישור המינהלי. נקבע כי גם ערכאות אזרחיות מפעילות לא אחת ביקורת מינהלית וכי מכל מקום, הליך המלקוח מערב מטיבו גם שאלות אזרחיות ושאלות אחרות המועלות בתיקים "רגילים" של משפט ימי. טענה נוספת של המשיבה – כי חוק המלקוח הימי מהווה "אות מתה" וכי מדובר בסמכות ש"נזנחה" בידי המדינה – נדחתה אף היא. בית-המשפט הדגיש כי אף שלא נעשה בחוק המלקוח הימי שימוש, היו מקרים שבהם נתפסו אניות והמדינה החליטה לשחררן חלף לקיחתן כמלקוח; וכי מכל מקום, אין זה מפתיע כי לא נעשה שימוש בחוק המלקוח הימי בשים לב לכך שסמכות זו נועדה מטבעהּ למקרים חריגים ולמצבים מיוחדים שבהם הדבר נחוץ ונדרש.

 

  1. לאחר ההכרעה בשאלת הסמכות, עבר בית-המשפט המחוזי לדון בתנאים המקדמיים למתן צו מלקוח כנגד אנייה. בית-המשפט קיבל את טענתהּ של האנייה בדבר אי-עמידה בסדרי-הדין הקבועים בחוק לשם החרמתהּ של אנייה, בכך שהאנייה לא הובאה במועד להליך של adjudication. בהתאם לסעיפים 16 ו-17 בחוק המלקוח הימי, יש להביא את האנייה ואת מסמכיה בפני בית-המשפט למלקוח בהקדם האפשרי (המונחים "forthwith" ו-"with all practicable speed" מופיעים בהתאמה בסעיפים אלה). על בסיסם של סעיפים אלה ובהתאם לכלליו של המשפט הבינלאומי המינהגי, קבע בית-המשפט כי יש להביא את האנייה לאחר תפיסתהּ ללא שיהוי בפני בית-המשפט למלקוח, אשר נדרש לאשר את התפיסה:

 

"הבאת אנייה שנתפסה כמלקוח לבית המשפט אינה בשיקול דעת המדינה התופסת, אלא חובה עליה לפנות לבית המשפט. קיומה של החובה מחייב כי הפנייה לבית המשפט תעשה ללא כל שיהוי... דרישת מידיות הפניה לבית המשפט אינה דרישה טכנית בלבד. עם תפיסת אנייה נדרש בית המשפט לקבוע את חוקיות התפיסה וליתן הוראות לגביה. בהליך שכזה עשויים להתייצב כל המעוניינים באנייה ולא רק בעליה או מפעיליה. כל שיהוי בפניה לבית המשפט עלול לפגוע בזכויותיהם של אלו. הבירור העובדתי הדרוש כדי לקבוע את חוקיות התפיסה מחייב שמיעה מהירה של העדים. במיוחד נכון הדבר כאשר אנשי צוות האנייה ונוסעיה אינם תושבי המדינה התופסת והם עשויים לעזוב מיד לאחר התפיסה, כפי שאירע גם במקרה הנוכחי." (פס' 67, 70).

 

בית-המשפט הדגיש כי "הצורך בקבלת הכרעה שיפוטית אינו מותנה ברצון המדינה התופסת או בדרישה מצד בעלי האנייה. חוקיות התפיסה היא המותנית באישור בית המשפט. המדינה התופסת חייבת, בסמוך לאחר תפיסת האנייה והבאתה לנמל שבשליטתה, לפנות לבית המשפט למלקוח ימי ולקבל את אישור התפיסה" (פס' 49).

 

  1. בית-המשפט מצא תימוכין לחובת הפנייה ללא שיהוי לערכאה שיפוטית גם בעקרונות כלליים המקובלים שלפיהם רשויות ציבוריות צריכות לפעול בהעדר שיהוי ובהגינות. כפועל יוצא מכך, קבע בית-המשפט כי אף בהעדר חובה סטטוטורית לקבל אישור שיפוטי לתפיסה בהקדם האפשרי, נסיבותיו הייחודיות של המקרה הצריכו זאת:

 

"כאמור, המקרה הנוכחי הינו ייחודי. זהו המקרה הראשון מאז קום המדינה, בו מתבקשת החרמתה של אנייה זרה על פי חוק המלקוח, ומקרה כמעט יחיד מאז תום מלחמת העולם השנייה. ראינו גם כי אניות שהפרו את הסגר בהזדמנויות קודמות שוחררו, ללא כל ניסיון החרמה. הבקשה בתיק זה מעידה על שינוי במדיניות. לשינוי זה במדיניות, לא קדמה אזהרה וכל הודעה. בנסיבות אלו, קמה אצל בעל האנייה ציפייה סבירה כי בסופו של יום האנייה תשוחרר כמו קודמותיה. משחלפו הימים מאז תפיסתה מבלי ש[המדינה] פונה לערכאה שיפוטית לבקש את החרמתה, התחזקה ציפייה זו. בעלי האנייה רשאים היו להסתמך על המדיניות המוכרת ביחס לאניות שנתפסו בשל הפרת סגר ולהסתמך על חלוף הזמן ולהניח כי האנייה תשוחרר" (פס' 74).
לפיכך קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה, "השיהוי הרב בפנייה לבית המשפט מצדיק כשלעצמו, גם ללא הוראה מפורשת בחקיקה או בתקנות, את שחרור האנייה" (פס' 75).

 

  1. על-כן דחה בית-המשפט המחוזי על-הסף את בקשתהּ של המדינה להחרים את האנייה והורה על שחרורהּ של האנייה לידי בעליה (ת"ח 26861-08-13 מדינת ישראל נ' האנייה Estelle (31.8.2014) [פורסם בנבו] ).

 

הערעור וטענות הצדדים

 

  1.  כאמור, המדינה הגישה ערעור על החלטה זו. בניגוד ליריעה הרחבה שנפרסה בפני בית-המשפט המחוזי, היקפהּ של המחלוקת הטעונה הכרעה בפנינו עתה הוא מצומצם. מוקדו של הערעור הוא בנושא האישור השיפוטי לתפיסתהּ של אנייה. לטענת המדינה, לא קיימת חובה בהתאם לדיני המלחמה להביא אנייה שנתפסה באופן מידי בפני בית-המשפט לצורך אישור התפיסה. לשיטתהּ, מצוי בידי המדינה שיקול-דעת רחב, אם לבקש את החרמתהּ של אנייה פלונית, אם לשחררהּ. רק אם בחרה באפשרות הראשונה, עליה לנקוט הליך מלקוח. בנסיבות המקרה טענה המדינה כי לא נפל שיהוי בהתנהלותהּ; וכי אף אם נפל שיהוי, אין בכך כדי להביא לתוצאה שאליה הגיע בית-המשפט. לטענתהּ "גם עיכוב ניכר אין בו כדי להוביל לשחרורה של אנייה שיש כלפיה עילת החרמה" (סעיף 31 בסיכומים).

 

  1. המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות. לעמדתהּ, הדרישה להגיש את בקשת ההחרמה ללא דיחוי מעוגנת היטב במשפט הבינלאומי כמו גם בהוראותיו של חוק המלקוח הימי והיא נובעת גם מעקרונות מקובלים של המשפט המינהלי בישראל. לטענתהּ של המשיבה, אין בסיס – הן במשפט הבינלאומי, הן במשפט המשווה –להבחנה הנגזרת מעמדתהּ של המדינה בין סמכות התפיסה של אנייה לבין הסמכות להחרימהּ. המשיבה הפנתה בהקשר זה לסעיף 146 במדריך סן-רמו ללחימה בים (להלן: מדריך סן-רמו), המורה כי "Capture of a neutral merchant is exercised by taking such vessel as prize for adjudication" (ההדגשה הוספה – מ.נ.), כמו גם לחקיקה ולפסיקה זרות התומכות בפרשנות שלפיה עם תפיסתו של כלי-השיט יש לפנות באופן מידי לבית-המשפט.

 

  1. ביום 23.11.2015 נערך דיון על-פה בערעור. בדיון הצענו לצדדים הצעת פשרה שלפיה האנייה תוחזר תמורת התחייבות של האנייה כי לא תוגשנה תביעות בגין התקופה שהייתה מושבתת ולצד זאת שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יעמוד על-כנו. לצדדים ניתנו שלושים ימים לבוא במגעים ולהודיע אם בדעתם לקבל את הצעתנו. ביום 22.12.2015 הודיעה המדינה כי היא מסכימה להצעה, בכפוף לעמדתהּ כי "האמור בהחלטת בית המשפט לימאות הנכבד, לפיו חייבת המדינה לפתוח בהליך שיפוטי בגין כל אנייה שנתפסה וזאת לצורך קבלת אישור לחוקיות התפיסה וקבלת הוראות כיצד לנהוג באנייה... [הוא] אמרת אגב ואינו מהווה תקדים מחייב, וכי המדינה תנהג בהתאם לפרשנותה זו של ההחלטה" (סעיף 2 בהודעה). ביום 23.12.2015 הודיעה המשיבה כי היא מסכימה להצעה בכפוף לכך ש"האניה תוחזר במצב שהיא כשירה להפלגה... ללא צורך בביצוע שינויים כלשהם באניה על ידי בעליה... ככל שיהיה צורך בביצוע שינויים כאמור, המשיבה שומרת על זכותה לתבוע בגין נזקים אלו" (סעיף 1 בהודעה). המשיבה ציינה עוד כי היא מתנגדת לעמדה שהביעה המדינה ביחס למעמדו של פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

 

  1. לנוכח העובדה שהצדדים הגישו הודעות נפרדות אשר אינן מצביעות על הסכמה משותפת, הורינו להם ביום 4.1.2016 להתייחס להצעתנו כפי שהיא "בין בחיוב, בין בשלילה" עד ליום 17.1.2016. הוספנו כי "מן הראוי שההודעה תהא משותפת." ביום 31.1.2016 הודיעה המדינה כי היא אינה מקבלת את הצעתו של בית-המשפט:

 

1
2...5עמוד הבא