"המערערת מתכבדת להודיע כי לאחר ששבה ושקלה בכובד ראש את הצעת בית-המשפט הנכבד, ולנוכח הקשיים המשמעותיים שהמערערת מוצאת בהותרתה של החלטת בית-המשפט קמא על כנה (בין היתר, לאור הקביעה בהחלטה כי יש לקבל אישור מידי לחוקיותה של כל תפיסת אנייה על-פי דיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי), אין בידה של המערערת לקבל את הצעת בית המשפט בכל הנוגע להותרת החלטת בית המשפט על כנה."
ביום 1.2.2016 הודיעה המשיבה כי על רקע עמדה זו "ובשל העובדה כי חוסר הסכמתהּ של המערערת נוגע ללב לבה של הצעת בית המשפט הנכבד באופן שאינו מותיר מקום לפתרון מוסכם, אין למשיבה מנוס מלבקש מבית המשפט הנכבד לפסוק בערעור."
בשים לב לעמדות הצדדים, עלינו להכריע במחלוקת.
דיון והכרעה
- לטעמי השאלה הטעונה הכרעה היא באיזו מהירות נדרשת המדינה לנקוט הליך מלקוח כנגד אנייה שנתפסה. המדינה אינה חולקת על כך שעליה לפעול תוך זמן סביר (ראו סעיף 7 בסיכומי התשובה מטעמהּ). כשלעצמי אין לי אלא להביע צער על עמדתהּ של המדינה. יכולה הייתה המדינה להגיע להסדר בהליך זה ולפעול ללא שיהוי במקרים עתידיים ככל שיהיו כאלה. הדרישה להכרעה חדה היא, לטעמי, מיותרת. כפי שרמזנו בדיון, ישנה אפשרות שפסיקתו של בית-המשפט המחוזי בעניין השיהוי תאושר וכל שאר השאלות תיוותרנה ללא הכרעה. כך אכן אציע לחבריי לקבוע. בית-המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי יש לנקוט הליך מלקוח ללא שיהוי וכי בנסיבות המקרה חל עיכוב חריג בן כעשרה חודשים בנקיטתו של הליך המלקוח. כתוצאה מכך החליט לדחות על-הסף את הבקשה. לדעתי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בשאלה זו נכונה היא. אם יקבלו חבריי את עמדתי ייתר הדבר הכרעה במחלוקות האחרות שבין הצדדים.
- כאמור, לאור המסקנה שאליה הגעתי בנושא השיהוי אין בדעתי לקבוע עמדה לגבי כל יתר קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, כגון שאלת סמכותו לדון בענייני מלקוח; היותו של בית-המשפט לימאות "הפורום המתאים" לכך; והשאלה אם החקיקה שבה מדובר מהווה "אות מתה". לצורך הדיון אצא מן ההנחה כי קביעות אלה נכונות, מבלי לדון בהן לגופן. לדעתי די לצורך ענייננו בקביעה שהשימוש בסמכות ככל שהיא קיימת לא נעשה במהירות האפשרית כדי להביא לדחיית ערעורהּ של המדינה.
א. מלקוח ימי (Naval Prize) ואישורו השיפוטי (adjudication)
- משחר ההיסטוריה נהגו מדינות לתפוס במהלך לחימה אניות השייכות לאויב ולעתים אף אניות ניטרליות. הסיבות לכך הן מגוונות: הפחתת כוחו של האויב; מניעת הפרתו של סגר ימי; מניעת סחר עם האויב; ועוד. על רקע תופעה זו החלו להתפתח דיני המלקוח הימי (Naval prize law). מטרתם הייתה ליצור "רגולציה" לנושא ולקבוע מנגנונים שיגנו על אלה אשר עשויים להיפגע כתוצאה מתפיסתהּ של אנייה: הן בעליה, הן צדדים שלישיים, אשר לא אחת כלל אינם מודעים לכך שהאנייה נתפסה (Schiffahrt-Treuhand, G.M.B.H. v Her Majesty's Procurator-General, [1953] A.C. 232, 247 (להלן: עניין Hermes)). במרבית המדינות הוקמו בתי-משפט מיוחדים לטיפול בנושא, המכונים בתי-משפט למלקוח (Prize courts).
- במסגרתם של דיני המלקוח הימי נקבעה פרוצדורה בת ארבעה שלבים לביצוע מלקוח ימי (שם, בעמ' 238). השלב הראשון הוא תפיסה פיזית של אנייה בלב ים. התפיסה הזו נחשבת לתפיסה כמלקוח (capture in prize) ומרגע התפיסה כפופה האנייה לסמכותו של בית-המשפט למלקוח (שם, בעמ' 247). בפסיקה הודגש כי כל סוג אחר של תפיסה אינו חוקי (שם). שלושת השלבים האחרים מכונים יחדיו הליך של adjudication, קרי קביעה שיפוטית או אישור שיפוטי של המלקוח. במסגרת זו נדרשת המדינה התופסת: (1) להביא את האנייה לאחד מנמליה ולמסור אותה לגורמים הרלוונטיים בו; ו-(2) למסור את מסמכיה של האנייה בצירוף לתצהירו של הגורם שתפס את האנייה לבית-המשפט המוסמך, הוא כאמור בית-המשפט למלקוח. בהעדרם של מסמכים, יש לצרף תצהיר המבסס זאת. לאחר מכן נדרש בית-המשפט למלקוח לדון בתביעתהּ של המדינה לקחת את האנייה כמלקוח. ככל שמחליט בית המשפט לקבל את התביעה, מונפק צו-מלקוח (writ) (שם, בעמ' 238).
- אין בכוונתי להעמיק בעניין התפתחותם של דיני המלקוח הימי (ראו, בעניין זה, פס' 41-37 בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי) ושל דיני הלחימה בים ככלל. כללים אלה מעוגנים כיום במדריך סן-רמו משנת 1994. המדריך, העוסק בלחימה בים, כולל התייחסות גם לנושא המלקוח הימי. לענייננו רלוונטית הוראתו של סעיף 146 במדריך, העוסק בתפיסתהּ של אנייה ניטרלית, כפי שארעה בענייננו (ראו לעניין זה סעיף 15 בבקשה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, שם הכירה המדינה בכך שהמשיבה היא אנייה ניטרלית). בסעיף זה נקבע כך (ההדגשה הוספה – מ.נ.):
"Neutral merchant vessels are subject to capture outside neutral waters if they are engaged in any of the activities referred to in paragraph 67 or if it is determined as a result of visit and search, that they: […] Capture of a neutral merchant vessel is exercised by taking such vessel as prize for adjudication."
בהתאם לסעיף 146, נדרש בית-משפט לאשר (to adjudicate) את תפיסתהּ של אנייה כמלקוח. המלקוח כפוף אפוא לקביעה שיפוטית. החריג לכך מצוי בסעיף 151 במדריך, שלפיו במקרים חריגים, כאשר צורך צבאי מונע את שליחתהּ של האנייה לקביעה שיפוטית, ניתן להרוס אותה. יודגש כי אין כל אפשרות לבצע פעולות אחרות עם האנייה.
- עיון בפסיקה ובספרות חושף כי החובה להביא אנייה בפני בית-המשפט למלקוח היא קוגנטית (The Bellaman, 16 Int'l L. Rep. 560, 565 (1948 (להלן: עניין Bellaman)). קיים קונצנזוס שרק באמצעות אישורו של בית-המשפט עובר הקניין באנייה למדינה התופסת (עניין Hermes, בעמ' 238 ו-248; The Zamora [1916] A.C. 77, 104 (להלן: עניין Zamora);Wolff Heinstschel Von Heinegg Visit, Search, Diversion and Capture in Naval Warfare: Part I, the Traditional Law 29 Can. Yb. Int'l L. 283, 304 (1991) (להלן: Heinegg Part I);James Farrant Modern Marytime Neautrality Law 90 Int'l L. Stud. 198, 263 (2014)); לסקירה של עיקר האסמכתות בעניין, ראו:Sol Herzog When Does Title to Prize Pass? 18 Am. J. Int'l L. 483, 494 (1924), בעיקר הערות 68-67 (להלן: Herzog)). הליך ה-adjudication הוא, אפוא, הליך קונסטיטוטיבי: באישורו של בית-המשפט תלויה השתכללותו של המלקוח.
- כאמור, לדעתי הערעור שלפנינו מתמקד במועד שבו נדרשת המדינה לנקוט את הליך ה-adjudication. טענתהּ של המדינה בהקשר זה מבוססת על ארבעה אדנים מצטברים: (1) מרגע שאנייה נתפסה מוקנה למדינה שיקול-דעת אם לקחתהּ כמלקוח אם לשחררהּ. רק ככל שהחליטה לקחתהּ כמלקוח, היא נדרשת לנקוט לגבי האנייה הליכי מלקוח; (2) כפועל יוצא, היא אינה נדרשת להביא אנייה שנתפסה בפני בית-משפט למלקוח באופן מידי, אלא תוך פרק-זמן סביר; (3) סבירותו של פרק-הזמן שחלף מהמועד שבו נתפסה האנייה ועד למועד שבו היא הובאה בפני בית-המשפט למלקוח צריכה להיבחן בהתאם לנסיבות המקרה. באופן עקרוני, פרק-זמן זה עשוי להיות ארוך ולעלות אף כדי תקופה בת עשרה חודשים, כפי שארע בענייננו; (4) גם אם חל עיכוב בלתי-סביר בנקיטתו של הליך המלקוח, תוחרם האנייה אם קיימת עילת החרמה.
אדנים אלה יידונו אפוא כסדרם.
ב. שיקול דעת בפתיחתו של הליך מלקוח
- האדן הראשון שעליו מבוססת עמדתהּ של המדינה הוא בדבר קיומו של שיקול-דעת המוענק למדינה, אם לנקוט הליכי מלקוח לגבי אנייה שנתפסה אם לאו. לטענתהּ:
"לאחר תפיסת אנייה נתון למדינה שיקול דעת רחב בשאלה האם לפתוח בהליך החרמה, וזאת לנוכח מגוון שיקולים... רק אם איזון מכלול השיקולים יוביל למסקנה, כי יש לבקש את החרמתה של אנייה פלונית... תחויב המדינה לפתוח ביזמתה בהליך מלקוח; אחרת, המדינה תהא רשאית לשחרר את האנייה לדרכה ללא פתיחה בהליך מלקוח" (סעיף 19 בסיכומיה).
חרף העובדה שהמשיבה ובית-המשפט המחוזי לא התייחסו כלל לטענה זו, דומה כי לא ניתן לחלוק על סמכותהּ הטבועה של המדינה להחליט על שחרורהּ של אנייה שנתפסה, חלף נקיטתו של הליך מלקוח; ועל כך שמוענק למדינה שיקול-דעת בהקשר זה. מסקנה זו עולה גם מהפסיקה.
- בפסיקה נקבע כי מוטלת על המדינה חובה להפעיל שיקול-דעת לצורך הכרעה בגורלהּ של האנייה. המדינה נדרשת לאסוף ראיות ולשמוע את טענותיה של האנייה כדי לגבש החלטה אם אכן יש מקום להחרימהּ (The Falk, [1921] A.C. 787, 794, 797 (להלן: עניין Falk)). במסגרת החלטתהּ נדרשת המדינה לבחון כל מידע רלוונטי (The Patrai 19 Int'l L. Rep. 634, 636 (1952) (להלן: עניין Patrai)) ולשקול את כל השיקולים הקשורים למקרה הקונקרטי (עניין Falk, בעמ' 797). כפועל יוצא, במקרים רבים החליטו מדינות בסופו של דבר ומסיבות שונות לשחרר אניות שנתפסו (ראו, למשל: The Madonna Del Burso, 4 C. ROB. 169, 171 (1799) (להלן: עניין Madonna); St. Juan Baptista [1803] 5 C. Rob. 33 (להלן: עניין St. Juan Baptista);Jecker v. Montgomery 54 U.S. 498 (1851)ׂ (להלן: עניין Jecker); עניין Patrai;Estate of Edward N. Breitung v. United States in Disposal of Pecuniary Claims Arising Out of the Recent War (1914-1918) (United States, Great Britain), Volume III 1861 (1939) (להלן: עניין S.S. Segruanca)).
הנה-כי-כן, צודקת המדינה כי מוקנה לה שיקול-דעת – שהיא מחויבת להפעילו – אם לנקוט הליך מלקוח כנגד אנייה שנתפסה, אם לשחררהּ. משאֶלֶה פני הדברים, אעבור לאדן השני שעליו מבוססת עמדתהּ של המדינה.
ג. מועד הבאתהּ של אנייה לבית המשפט להליך המלקוח
- עניינו של אדן זה, המצוי במוקד הערעור, הוא מועד הבאתהּ של אנייה לבית-המשפט להליך מלקוח. על רקע הקביעה שלמדינה מוקנה שיקול-דעת אם לפתוח הליך מלקוח אם לאו, דומה שאין ספק שעשוי לחלוף פרק-זמן מסוים ממועד תפיסתהּ של האנייה ועד להבאתהּ בפני בית-המשפט. פרק-זמן זה משמש, כאמור, לשמיעת טענותיהם של האנייה ושל בעליה ולהכרעה אם לקחת את האנייה כמלקוח, אם לשחררהּ. השאלה היא מה הוא פרק-זמן זה?
- המסגרת הנורמטיבית לעניין מועד הבאתהּ של אנייה בפני בית-המשפט למלקוח נגזרת ממספר הוראות של דיני המלקוח הימי. נקודת המוצא היא סעיפים 16 ו-17 בחוק המלקוח הימי. סעיף 16 קובע כי יש להביא אנייה שנתפסה "forthwith" בפני פקיד בית-המשפט; וסעיף 17 קובע, בהתאם, כי יש להביא את מסמכיה של האנייה "with all practicable speed" למזכירות בית-המשפט. בשנת 1939 תוקן סעיף 17 הנ"ל במסגרת ה-Prize Act ונקבע בו כי יש להביא אנייה שנתפסה "בכל המהירות האפשרית... למשרד הרושם של בית המשפט" (ההדגשה הוספה – מ.נ.). החובה נותרה אפוא במהותהּ זהה.
- הצדדים חלוקים בעניין פרשנותם של מונחים אלה, כמו גם בעניין השלכתהּ של פרשנות זו על המקרה שלפנינו. המדינה סבורה כי משמעותם של המונחים היא "תוך זמן סביר" וכי סבירותו של פרק-הזמן נבחנת בהתאם לנסיבות המקרה. לשיטתהּ, באופן עקרוני גם פרק-זמן ארוך עשוי להיחשב סביר בנסיבות מסוימות (סעיף 7 בסיכומי התשובה מטעם המערערת). המשיבה, כמו בית-המשפט המחוזי, סברו כי הפרשנות הנאותה שלהם היא "ללא שיהוי" וכי תקופה ארוכה כגון עשרה חודשים שבענייננו אינה עומדת בדרישה זו.
- הערת-ביניים: כפי שציינה המדינה עצמה (סעיף 26 בסיכומיה), שאלת המועד שבו יש להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח היא שאלה פרוצדוראלית באופייהּ (ראו והשוו:S.W.D. Rowson Prize Law During the Second World War 24 Brit. Y.B. Int'l L. 160, 162 (1947) (להלן: Rowson)). ככזו, היא זוכה להסדרה שונה במדינות שונות, אף שדומה שהצורך להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח בהקדם הוא הדין הנוהג במרבית המדינות. כפי שציין בית-המשפט המחוזי, הדין החל בישראל ביחס למלקוח הוא הדין הבריטי. בדומה, גם בניו-זילנד, בקנדה ובאוסטרליה נותרה החקיקה הבריטית בעניין מלקוח בתוקפהּ, לרבות חוק המלקוח הימי (ראו סעיפים 8(1) ב-New Zealand Admiralty Act 1973 ו-5(2) ב-Canada Prize Act 1970 וחלק 3 ב-Australian Capital Territory (Self-Government) Act 1988, בהתאמה). דין דומה בעניין מועד הבאתם של אניות שנתפסו בפני בית-המשפט למלקוח חל, למשל, גם בארצות-הברית – שם נקבע שיש לנקוט הליך זה "immediately" ו-"promptly" (ראו 10 USCS §§7651, 7658) – ובהודו, שם יש לנקוט הליך זה "forthwith" (סעיף 8 ב-Naval and Aircraft Prize Act 1971).
המדינה הפנתה בערעור גם לדין צרפתי. אולם, בצרפת חל דין שונה לחלוטין לגבי מלקוח. הליכי מלקוח אינם נשמעים בצרפת בפני בית-משפט אלא בפני ה-Conseil d'Etat, אשר סמכותהּ – עד לתיקון החוק בשנת 1939 – הייתה לדון במסגרתו של הליך לאישור חוקיותהּ של התפיסה אך ורק בתביעות לפיצויים (Rowson, בעמ' 162 ו-164). נראה כי בחקיקה הרלוונטית (בעיקרMarine Ordinance of August 1681, Book III, Title 9, Article 4) לא מצויה התייחסות קונקרטית למועד שבו יש להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח. על רקע האמור, אין זה מפתיע כי הערכאות הצרפתיות פסקו כי אין בחקיקה הצרפתית חובה להביא את האנייה בפני בית-המשפט למלקוח באופן מידי (D.K.D., Conseil des prises (1920); Vedette Automobile Maurice Conseil des prises (1921); Hiverneur & Governor, Conseil des prises (1921)). המדינה – שהפנתה בעיקר לפסיקה הצרפתית הנ"ל כתימוכין בטענותיה – לא ציינה את ההבדלים המהותיים בין החקיקה הבריטית לבין החקיקה הצרפתית; אף שככל הנראה אין מקבילה להוראות החוק בצרפת באף מדינה מעולם (Rowson, בעמ' 162). ראוי היה כי תוצג בפני בית-המשפט תמונה מלאה, המתייחסת למלוא המאפיינים הרלוונטיים. על-כן לא ניתן לטעמי ללמוד לענייננו מהפסיקה הצרפתית.
לאחר הערה זו, ניתן לחזור לפרשנותם של המונחים שלענייננו.
- המונחים שהוזכרו לעיל הם מסוג של "מושגי שסתום." אף שניתן היה לנקוב במועדים מסוימים – למשל, תוך שלושים ימים ממועד התפיסה – השתמש המחוקק במונחים עמומים. המשימה ליצוק לקרבם תוכן הושארה אפוא לבתי-המשפט. מקובלת עליי בהקשר זה מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, שלפיה השימוש במונחים שמשמעותם המילולית היא באופן מידי או במהירות האפשרית מצביע על כך שכוונתו של המחוקק הבריטי הייתה לכך שהאנייה תובא בפני בית המשפט למלקוח ללא שיהוי – קרי, במהרה. אולם, אין מדובר בסוף הדרך. יש לבחון מה היא הפרשנות התכליתית בנסיבות המקרה של המהירות ושל העדר השיהוי המתוארים. כפי שציינתי, דומה שאין לתחום את החובה להביא את האנייה לפני בית-המשפט למלקוח למספר מסוים של ימים. אם זו הייתה כוונתו של המחוקק, הדעת נותנת שכך אכן היה נקבע. עם זאת, ניתן וצריך לבחון מה הוא פרק זמן סביר אשר ייחשב למהיר דיו בנסיבותיו של הליך המלקוח. לבירורהּ של שאלה זו אעבור כעת.
- חרף הפסיקה הענֵפה בנושא מלקוח, ככל שידיעתי מגעת לא קיימת פסיקה שבה נדונה באופן ישיר השאלה אם קביעה שיפוטית (adjudication) שננקטה לאחר פרק-זמן מסוים חוקית היא אם לאו. אף הפסיקה שאליה הפנתה המשיבה בתשובתהּ ושבה ישנן התייחסויות מסוימות לנושא זה ניתנה במסגרתן של תביעות פיצויים בגין נזק שנגרם לבעליה של אנייה לאחר ששוחררהּ ולא במסגרת הליך של קביעה שיפוטית שבו פתחה המדינה. אנו נדרשים אפוא לבחון את הפסיקה שבה הנושא נדון באופן עקיף. כפי שאראה להלן, אני סבורה כי פסיקה זו מחזקת את המסקנה שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי.