- מיום תפיסתהּ של האנייה פנו בעליה למדינת ישראל לשחרורהּ. הפניות לא צלחו והאנייה נותרה בידי ישראל. ביום 15.8.2013, כעשרה חודשים לאחר תפיסתהּ של האנייה, הגישה המדינה את התביעה להורות על החרמתהּ של האנייה בהתאם לחוק המלקוח הימי.
- בתגובתהּ לתביעה העלתה האנייה שתי טענות מקדמיות. האחת, שלא קיימת לבית-המשפט לימאות בישראל סמכות להורות על החרמתהּ של אנייה לפי חוק המלקוח הימי. טענה זו נשענה על שני "מסלולים" נפרדים: הראשון, מסלול פרוצדורלי. במסגרתו נטען כי החלתו של חוק המלקוח הימי בפלשתינה המנדטורית הותנתה בהכרזה פורמאלית על מלחמה וכי הכרזה כזו מעולם לא בוצעה; וכי גם אם ניתן לראות במלחמת העולם השנייה כמלחמה אשר החילה את חוק המלקוח הימי, הרי שבתום המלחמה פקעה סמכותו של בית-המשפט בעניין; השני, מסלול מהותי. האנייה טענה כי מאחר שמעולם לא נעשה שימוש בחוק המלקוח הימי בישראל, הוא הפך ל"אות מתה." הטענה המקדמית השנייה הייתה כי אף אם קיימת לבית-המשפט לימאות סמכות כאמור, לא התקיימו התנאים המקדימים הנדרשים לפי החוק לשם שימוש בה.
החלטתו של בית-המשפט המחוזי
- ביום 31.8.2014 הכריע בית-המשפט המחוזי בטענות המקדמיות. לאחר סקירה היסטורית של ההוראות הרלוונטיות של המשפט הימי ושל דיני המלקוח הימי, ציין בית-המשפט המחוזי כי לבתי-המשפט למלקוח מוקנה תפקיד חשוב במסגרתו של הליך המלקוח:
"הסמכות לתפיסת אניות כמלקוח מצויה כפי שראינו במשפט הבינלאומי המנהגי. עם זאת, במרבית המדינות אין די בקיומה של הסמכות במשפט הבינלאומי, אלא נדרש גם אישור של בית המשפט לתפיסה (adjudication). הכלל במרבית שיטות המשפט הינו כי משנתפסה אנייה כדין, יש להביאה מיד בפני בית המשפט של המדינה התופסת, המוסמך לבחון את חוקיות התפיסה ולאשרה... תפקידו של בית המשפט אינו מתמצה רק באישור חוקיות התפיסה. בית המשפט נדרש לתת הוראות כיצד לנהוג באנייה, בצוותה ובמטענה. הוא בוחן את עילות התפיסה, בודק אם חלים הסייגים המוכרים לזכות התפיסה, דן בתיבות השונות ומורה מה ייעשה ברכוש הנתפס" (פס' 48).
לשיטתו של בית-המשפט המחוזי "מתחייבת... [אפוא] המסקנה כי גם בדין הישראלי יש למצוא עיגון לסמכות ערכאה שיפוטית לדון באישור תפיסתה של אנייה כמלקוח. [...] על פי הדין הבינלאומי המנהגי נדרשת כל מדינה לקבוע ערכאה המוסמכת לדון בתפיסת אניית מלקוח. מכאן, שיש להעדיף פירוש המעניק סמכות ייחודית לבית משפט ייחודי על פני הקביעה כי לא קיימת סמכות ייחודית למי מבתי המשפט בישראל לדון בענייני מלקוח" (פס' 52-51).