לא למותר להדגיש גם כי מאחר שמדובר בפרשנות "ראשונית" מנקודת הראות הישראלית של ביטויים אלה בהקשר של מלקוח ימי, אין אנו כבולים לפסקי-דין זרים כאלה ואחרים, היכולים להיות מקור השראה. עם זאת, ככל שהאמצעי של מלקוח ימי עודנו בתוקף כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, ברי כי יש להעניק לתנאים לנקיטתו פרשנות מודרנית העולה בקנה-אחד עם עקרונות היסוד של השיטה.
- כפי שציינתי מעלה, המדינה מחויבת לשמוע את טענותיה של האנייה ולקבל החלטה אם להחרימהּ. בפסיקה נקבע כי ההחלטה בעניין נדרשת להתקבל תוך זמן סביר (עניין Patrai, בעמ' 636) וכי משך הזמן תלוי בין היתר במידת מורכבותו או פשטותו של המקרה (עניין Falk, בעמ' 798). המדינה הפנתה לחמישה פסקי-דין שבהם חל לכאורה עיכוב בן מספר שנים בנקיטתו של הליך מלקוח ולמרות זאת בתי-המשפט אישרוהו. לשיטתהּ תומכים פסקי-דין אלה במסקנה שאף מספר שנים עשויות להיחשב בנסיבות מסוימות כזמן סביר.
איני סבורה כי פסקי-דין הללו תומכים במסקנה זו. שלושה מפסקי-הדין שהזכירה המדינה ניתנו בצרפת והם כאמור אינם רלוונטיים לענייננו, לנוכח ההבדלים בהוראות הדין (ראו פסקה 27 לעיל). גם שני פסקי-הדין האחרים אינם תומכים בעמדתהּ של המדינה. הראשון הוא עניין Bellaman. באותו מקרה האניות הוטבעו בנמל טריפולי ונדרש היה לנקוט בעניינן פעולות חילוץ (salvage operations). בנסיבות אלה קבע בית-המשפט כי לא היה זה מעשי לנקוט הליכי מלקוח עד למועד שבו חולצו האניות בפועל ולכן לא מצא פסול בכך שחלפו ארבע שנים ממועד תפיסתן של האניות ועד לנקיטתם של הליכי המלקוח כנגדן (לפסיקה נוספת בנושא מלקוח של אניות לאחר חילוצן, ראו אצל Rowson, בעמ' 204-203). פסק-הדין השני הוא עניין Hermes. באותו מקרה כבשה בריטניה נמל בשנת 1945, אך בשלב זה לא תפסה את האניות שהיו בו. האניות נתפסו בשנת 1947 ובסמוך ננקטו הליכי מלקוח כנגד האניות. בית-המשפט קבע כי בנסיבות אלה לא חל כל עיכוב בנקיטתו של הליך המלקוח.
- פסיקה זו אינה מקרבת אותנו כאמור להכרעה בשאלה מה הוא "פרק-זמן סביר" לנקיטתו של הליך מלקוח. לשם כך יש להציג סוג נוסף של פסקי-דין שמהם ניתן לטעמי להקיש לענייננו. אקדים ואציין כי המסקנה הברורה העולה מפסקי-דין אלה היא כי מדינה נדרשת לנקוט הליך מלקוח תוך ימים או שבועות ספורים ממועד תפיסתהּ של האנייה.
- פסקי-הדין הללו עוסקים בשחרורן של אניות לידיהם של בעליהן מבלי שננקט כנגדן בסופו של דבר הליך מלקוח. אחת מהטענות שנטענו בחלק מפסקי-הדין הייתה כי נגרם לבעל האנייה נזק לנוכח עיכוב בשחרורהּ. פסק-הדין המרכזי בעניין זה – שאליו הפנתה המשיבה – הוא עניין Madonna שהוזכר לעיל. באותו מקרה חלפו כשלושה חודשים בין מועד תפיסתהּ של האנייה לבין מועד הבאתהּ בפני בית-המשפט למלקוח. בסופו של דבר האנייה שוחררה והיא הגישה תביעה לפיצויים. בית-המשפט מצא כי כתוצאה מהעיכוב שחל נפל פגם משמעותי בהליך המלקוח וציין (שם, בעמ' 171; ההדגשות המוטות במקור, ההדגשות בקו תחתי שלי – מ.נ.):
"It does not appear that any proceedings were commenced against this ship… until the latter end of February 1798, that is, for the space of above three months. However justifiable the seizure may have been, the first obligation which the seizor has to discharge is, that of accounting why he did not institute proceedings against this vessel and cargo immediately; and unless he can exculpate himself, with respect to delay in this matter, he is guilty of no inconsiderable breach of his duty. It would be highly injurious… if any persons… could lay their hands upon valuable foreign ships and cargoes, and keep their hands upon them, without bringing such an act to judicial notice in any manner, for the space of three or four months."
ראו גם עניין Jecker, בעמ' 501, שם ציטט בית-המשפט העליון האמריקני דברים אלה בהסכמה.
בכך ביטא בית-המשפט הגבוה לאדמירליות בבריטניה את הגישה שְחָלוף שלושה-ארבעה חודשים מהווה פרק-זמן בלתי-סביר לנקיטתו של הליך מלקוח. בית-המשפט ציין שם כי הוא יכול היה להבין עיכוב של שלושה שבועות לכל היותר (עניין Madonna, בעמ' 175-174). פסק-הדין תומך בגישה שהבאתהּ של האנייה בפני בית-המשפט למלקוח צריכה להתבצע תוך ימים או שבועות ספורים לכל היותר. בדומה, נקבע ב-The Corier Maritimo [1799] 1 C. Rob. 287 כי עיכוב של חודשיים הוא בלתי-סביר ואף נגוע ברשלנות. ביסודן של קביעות אלה מצויה זכאותהּ של האנייה ל-"speedy and unobstructed justice" (עניין Madonna, בעמ' 177).
- פסק-דין נוסף שאליו הפנתה המשיבה הוא עניין St. Juan Baptista. באותו מקרה חלף חודש בין מועד תפיסתהּ של האנייה לבין מועד הבאתהּ בפני בית-המשפט למלקוח. בית-המשפט ביקר באופן חריף את התנהלותהּ של בריטניה ופסק פיצויים לטובתהּ של האנייה, בין היתר עקב העיכוב בנקיטתו של הליך מלקוח כנגדהּ (שם, בעמ' 38-37; ההדגשות הוספו – מ.נ.):
"It remains only to consider the charge of improper conduct, which has been made against the captors. […] There was, I think, ground for inquiry; and if this inquiry had been pursued in a proper manner, and had terminated in proper time, I should held the captors fully justified in what they had done. But the subsequent proceeding here has been very different: The vessels were brought to Falmouth on the 12th of August; and the first question to be asked of the captors, and to which the court is bound to require satisfactory answer, is, why were no proceedings instituted till the 12th of September? –it must be understood by those who arm themselves with the commission of their country, that if they bring neutral ships into British ports, they must on no account detain them there without inquiry. Grievous would be injury to neutral trade, and highly disgraceful to the honor of our own country, if captors could bring in ships at their own fancy, and detain them any length of time, without bringing the matter to the cognizance of a Court of Justice. In the present instance this first and fundamental duty has not been performed. For a whole month, the obligation of taking the examination of witnesses, at the first moment, has been disregarded; and all the excuse offered, is some misapprehension about the want of qualification in the commissioners to examine the Spanish crew, without a Spanish Commission; which might have been instantly removed by application to the Actuary. The delay is, therefore, in the first stage, imputable to the captors; and if any inconvenience arises to the neutral merchants, it is no answer to say, that it was owing to a mistake."
ראו גם עניין Jecker, בעמ' 502, שם ציטט בית-המשפט העליון האמריקני דברים אלה בהסכמה.
בעניין St. Juan Baptista טענו הרשויות הבריטיות כי העיכוב של שלושים הימים חל בשל הרצון לנקוט מספר פעולות קודם לפנייה לבית-המשפט ובהן חקירתם של אנשי הצוות וגביית תצהירים מהם. בית-המשפט קבע כי אף אם פעולות אלה אכן היו הכרחיות, לא היה בהן כדי למנוע פנייה לבית-המשפט במקביל (שם, בעמ' 38). במילים אחרות: גם אם מדובר בעיכוב קצר יחסית כגון שלושים ימים וגם אם ישנו הסבר המצדיק לכאורה את העיכוב, אין בכך סוף פסוק ויש תמיד לבחון אם הסיבה לעיכוב כרוכה בפעולות שניתן היה לבצען במקביל להליך המלקוח. רק אם מדובר בפעולות שלא היה ניתן לבצען במקביל להליך המלקוח, ייקבע כי מדובר בעיכוב סביר.
- פסק-הדין האחרון שאליו הפנתה בהקשר זה המשיבה הוא עניין Jeckerשנזכר לעיל. הציטוטים שנכללו בסיכומיה של המשיבה התייחסו לעיכוב בנקיטתם של הליכי מלקוח בנסיבות מיוחדות. מתברר כי בדין האמריקני קיים כלל ייחודי שלפיו במקרה של מניעה מבצעית להביא אנייה שנתפסה בפני בית-משפט למלקוח, ניתן למכור אותה ואת מטענהּ במדינה זרה ולפנות לבית-המשפט למלקוח עם הגעתו של הצוות שתפס אותה לארצות-הברית. בית-המשפט העליון האמריקני התייחס באותו מקרה לכך שעיכוב בלתי-סביר בנקיטתו של הליך המלקוח יוביל לכך שבית-המשפט יסרב לנהל את הליכי המלקוח ועשוי לפסוק פיצויים, וזאת אף אם תפיסתהּ של האנייה ומכירתהּ היו מוצדקות (שם, בעמ' 516):
"But if no sufficient cause is shown to justify the sale, and the conduct of the captor has been unjust and oppressive, the court may refuse to adjudicate upon the validity of the capture, and award restitution and damages against the captor, although the seizure as prize was originally lawful, or made upon probable cause.
And the same rule prevails where the sale was justifiable, and the captor has delayed, for an unreasonable time, to institute proceedings to condemn it. Upon a libel filed by the captured, as for a marine trespass, the court will refuse to award a monition to proceed to adjudication on the question of prize or no prize, but will treat the captor as a wrongdoer from the beginning."
למען שלמות התמונה אציין כי באותו מקרה קבע בית-המשפט כי הוצגו סיבות מוצדקות לאי-נקיטתם של הליכי מלקוח והדיון הוחזר לערכאה קמא לבירורו של הליך המלקוח.
- פסקי-הדין שאליהם המערערת הפנתה בהקשר זה תומכים אף הם בעמדה שננקטה בידי בית-המשפט לימאות. בכל אחד מפסקי-הדין נקבע כי עיכוב בן שבועות ספורים – כ-30-20 ימים – היה סביר בנסיבות המקרה, לאור ההסברים שהציגו הרשויות. מהסברים אלה עולה כי בכל המקרים ננקטו פעולות לאיתורם של אמצעים אלטרנטיביים, פוגעניים פחות, חלף המלקוח. אין כמובן תוחלת בנקיטתו של הליך מלקוח במקביל לניסיונות לאתר אמצעים אלטרנטיביים, שהרי אם יאותרו כאלה יתייתר הצורך לנקוט הליך המלקוח נגד האניות והן תשוחררנה. בשניים מן המקרים היה מדובר באיתור גורם אובייקטיבי שישגיח על המטען כדי להבטיח שהוא לא יגיע למדינת אויב (עניין S.S. Segruanca; עניין Patrai, בעמ' 635). במקרה אחר שימש פרק-הזמן הזה לפריקתו של מטענהּ של האנייה ולהבאתו בפני בית-המשפט למלקוח לאישור החרמתו. עם קבלת אישורו של בית-המשפט למלקוח להחרמתו של המטען, שוחררה האנייה. קרי, האמצעי הפוגעני פחות הוא החרמתו של המטען חלף החרמתהּ של האנייה (הבוררותRyan, Trustee in Bankruptcy of the Interocean Transportations Company of America, Incorporated vs. The United States of America 32 Am. J. Int'l L. 583 (1938) שהתנהלה בעניינהּ של האנייה S.S. Lisman).
אעיר בהקשר זה כי הניסיון לאתר אמצעים פוגעניים פחות מתיישב עם העקרונות הכלליים במשפט הבינלאומי של מידתיות ושל הכרחיוּת, אשר נטען בספרות שהם חלים גם על הליכי מלקוח (ראו: Heinegg Part II, בעמ' 120-119).
- סיכומם של דברים: ניתן לראות כי בכל המקרים שנסקרו לעיל שוחררו האניות לאחר מספר שבועות. גם מקרים נוספים שנסקרו בספרות בעניין עיכוב בשחרורן של סחורות שהיו על סיפונן של אניות או בירכתיהן – להבדיל מאשר שחרורן של האניות עצמן – היו לתקופות קצרות יחסית של עד שלושה חודשים (Neil Alford, Modern Economic Warfare 402 (1963)). מסקנה זו עולה בקנה-אחד גם עם סעיף 1 בצו ה' בכללי בתי משפט לשלל מלחמה, אשר בית-המשפט המחוזי הפנה אליהם, המאפשר לבעליה של אנייה להגיש בקשה לשחרורהּ של האנייה אם לא ננקטו הליכים כנגדהּ תוך חודש ימים ממועד תפיסתהּ (ראו גם: The Prins Knud, [1941] p. 39, 40 (להלן: עניין Prins Knud).
- הנה-כי-כן, מהפסיקה עולה כי יש להביא אנייה שנתפסה בפני בית-משפט למלקוח באופן מידי ותוך ימים או שבועות ספורים. תוצאה זו מתיישבת עם הפרשנות המילולית והברורה של המונחים "forthwith" ו-"promptly" שלפיה ככלל נדרשת ההחלטה בעניינהּ של האנייה להתקבל בהקדם האפשרי, פרשנות שזכתה לעיגון מפורש בפסיקה בעניין מלקוח (ראו, למשל, עניין Madonna שהוזכר לעיל). עם זאת, עשויות כמובן להיות נסיבות חריגות אשר תצדקנה עיכוב משמעותי יותר בשחרורן של אניות אשר הוחלט לא לנקוט לגביהן הליך מלקוח, למשל: מצב ביטחוני חריג אשר אינו מאפשר שחרורן של אניות (עניין Prins Knud, בעמ' 48-47) או צורך לחלץ אניות המצויות בקרקעית הים (עניין Bellaman).
- חרף האמור, סבורה המדינה כי יש לפרש את המונחים "forthwith" ו-"promptly" באופן תכליתי. לטענתהּ, תכליתו של הליך המלקוח מצדיקה נקיטתהּ של פרשנות מרחיבה למונחים אלה. לתימוכין בעמדה זו הפנתה המדינה למספר פסקי-דין שבהם ניתנו לטענתהּ בנסיבות שונות פרשנויות מרחיבות למונחים, שעל-פיהן גם חלוף של פרקי-זמן בני חודשים רבים ואף שנים עשוי לא להפר אותם.
- כפי שאציג להלן, אין לקבל טענה זו. ראשית, כל פסקי-הדין שעליהם בססה המדינה טענה זו כלל אינם מתייחסים למלקוח, אלא לתחומים אחרים. כידוע, למונח מסוים עשויים להיות מובנים שונים ופרשנויות שונות בחוקים שונים, בהתאם להקשרם (ראו, למשל, בעניין המונח "תושב ישראל": ע"א 7553/14 רצון נ' מס הכנסה פקיד שומה, פס' 2 (6.7.2015) [פורסם בנבו] ; בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, פס' 50 (22.6.2014) [פורסם בנבו] ; ה"פ (מחוזי חי') 35693-12-09 China Civil Engineering Construction Corporation נ' פקיד שומה חיפה, פס' 20 (28.4.2011) [פורסם בנבו] ). לא ניתן לבצע גזֵרה שווה באופן אוטומטי מבלי לבחון את הדברים.
- שנית, פסקי-הדין כלל אינם תומכים בטענתהּ זו של המדינה. פסק-הדין הראשון שאליו הפנתה המדינה הוא Avaya v. Charter (2014), C.A. No. N14C-03-052S (להלן: עניין Avaya). באותו מקרה הודע לנתבעת לאחר עשרה חודשים על כך שהוגשה כנגדה תביעה. הנתבעת בקשה מבית-משפט לקבוע כי עיכוב זה הפר את החובה המוטלת על התובע להודיע לנתבע על הגשתהּ של תביעה promptly. בית-המשפט העליון של מדינת דלוור קבע כי לא ניתן לקבוע באופן משפטי ומראש כי תקופה מסוימת כגון עשרה חודשים הפרה את החובה האמורה מבלי לבחון את העובדות הרלוונטיות לעניין. הכרעתו של בית-המשפט נשענת אפוא על העובדות ולא נקבע כל ממצא פוזיטיבי באשר לפרשנותו של המונח promptly. גם ב-Sameen v. Abeyewickrema [1963] AC 597 (להלן: עניין Sameen) קבעה ה-Privi Council בבריטניה, ביחס לחובה להמציא כתב-טענות לצד שכנגד forthwith, כי כל מקרה צריך להיבחן לגופו (שם, בעמ' 609). הוועדה קבעה כי עיכוב בן יומיים לא הפר חובה זו וציינה, תוך דחיית העמדה שלפיה משמעו של מונח זה הוא "באותו יום" (שם, בעמ' 606):