IV - בממד המערכתי - אין אפשרות קידום לעוזר המשפטי.
V - בממד השיפוטי - קיימת סכנה שעוזר משפטי שרכש ידע וניסיון ברבות השנים,
עלול להיתפס בעיני הציבור כמשפיע על שיקול דעתו העצמאי והבלתי תלוי של השופט.
ד. בית הדין קמא הסביר, בהחלטת הביניים ובפסק דינו, מדוע חלק מהשיקולים שנשקלו אינם רלבנטיים ולא עמדו במבחן הזמן; ומנגד הוא מצא שהמדינה התעלמה לחלוטין משיקולים כבדי משקל שהיה עליה לשקול בטרם קיבלה החלטתה, ובכלל זה:
I - עבודת העוזר המשפטי מצריכה התמחות מיוחדת, והחלפתו בעוזר משפטי אחר לאחר שש שנים מביאה להאטת העבודה ומשיגה ההיפך מהתכלית המקורית של העסקתו;
II - קציבת כהונה מראש של העוזר המשפטי ללא אפשרות הארכה, וללא קשר לתפקודו, פוגעת בממד האישי של העוזר המשפטי המבצע עבודתו נאמנה, ובשופט שאתו הוא עובד, המרוצה מעבודתו.
III - משרת העוזר המשפטי קיימת רק בבתי משפט, והפסקת עבודת עוזר משפטי בגלל קציבת כהונה מראש מונעת ממי שהתמקצע בתפקיד להמשיך ולבצעו.
ה. לאור האמור פסק בית הדין קמא, כי "אין מנוס מהמסקנה שההחלטה לקצוב את משך זמן ההעסקה של העוזרים המשפטיים, ניתנה ללא שנשקלו כלל
--- סוף עמוד 8 ---
השיקולים הרלבנטיים ולכן ניתנה בחוסר סבירות ותוך חריגה מהוראות התקשי"ר."
הערעור
תמצית טיעון המדינה
- המדינה בערעורה חזרה, בעיקרו של דבר, על טעמיה בפני בית הדין האזורי לצידוק קציבה מראש של תקופת העסקה של העוזרים המשפטיים, תוך שימת דגש על הנימוקים הבאים:
א. העוזר המשפטי הוא "יד ימינו של השופט". משרת העוזר המשפטי היא "משרת אמון אישית מקצועית מיוחדת וקליטתו למשרה לאור אפיונה מעוגנת בסעיף 1(3) לתקנות המינויים, עם תנאים גבוהים מתנאי שכר עורכי דין מתחילים במערכת."
ב. קציבת תקופת העסקת העוזר המשפטי כאמור, "נשקלה על ידי הגורמים הבכירים ביותר המוסמכים ביותר והאמונים על הרשות השופטת, חזור ושקול".
ג. החלטת הקציבה כאמור, אינה לוקה בחוסר סבירות קיצונית, ולא נפל בה כל פגם היורד לשורשה.
ד. בבטלו את סעיף הקציבה, סטה בית הדין קמא מכללי הביקורת המנהלית, והחליף שקול דעתו בדעת הרשות המנהלית.
ה. שיקולי המדינה המערכתיים העומדים בבסיס הקציבה, בכל הנוגע לממד האישי - עורכי דין בראשית דרכם; לממד הציבורי - פתיחת השורות; ובכל הנוגע לממד השיפוטי - שמירת אי תלות הגורם היושב בדין; לא נס ליחם ובתוקפם הם עומדים כמונעי שחיקה הפוגעת ביעילות התפקוד של העוזר המשפטי.