--- סוף עמוד 2 ---
6. לגופה של תביעת חגור נטען כי רניוס שילמה לחגור את מלוא הסכומים המגיעים לה, ולא מסרה בידי חגור דיווחים כוזבים.
לשיטת הנתבעים, ההנחות והזיכויים אשר ניתנו לרניוס על ידי פז במהלך השנים, לא היו כלולים מעולם ב- "רווח המפעיל" כהגדרתו במסגרת ההסכם בין חגור לרניוס.
משכך, לא נפל כל פגם בדרך התנהלות הנתבעים במערך יחסיהם עם חגור.
7. הנתבעים הוסיפו והגישו תביעה שכנגד במסגרתה טענו להפרת התחייבויות חגור ופז לאפשר בניית והפעלת מתקן שטיפה, כאשר הנזק אשר נגרם לרניוס עקב כך הוערך על ידה בהיקף של כארבעה מיליון ₪. לצורכי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של 1,000,000 ₪.
עוד טענו הנתבעים כי חגור ופז הפרו את ההתחייבות והמצגים אשר הוצגו בפני הנתבעת לעניין תקופתה של חכירת המשנה, כאשר זו אמורה הייתה להסתיים בעבור 30 שנה ולא 49 שנים, והיה באותה הפרה כדי פגיעה קשה באפשרות מימושה של זכות הסירוב הראשונה להפעלת התחנה אשר ניתנה לרניוס בהסכם עם חגור. לפיכך, נתבקש סעד הצהרתי על פיו חכירת המשנה תפקע בשנת 2021 (בעבור 30 שנה), ולא בעבור 49 שנים.
8. בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד טענה חגור כי התביעה התיישנה ולא מתקיימים בתיק זה חריגי סעיף 4 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").
9. לגופה של תביעה הכחישה חגור קיומו של קשר בין ההסכם נשוא התביעה המקורית לבין הסדרים חוזיים אחרים, טענה כי לא הופרו על ידה התחייבויות או מצגים כלשהם, וממילא זכות הסירוב הראשונה אשר ניתנה לרניוס, הייתה כפופה לקיום התחייבויותיה במהלך תקופת ההסכם המקורית.
מקום בו הפרה רניוס את ההתחייבויות החוזיות, אין עוד זכות הסירוב דלעיל, רלוונטית.
10. ביחס לתביעה המקורית הודיעה פז כי היא תומכת במתן הסעד המבוקש בתביעת חגור ככל שעניינה סילוק ידה של רניוס מתחנת הדלק. באשר לתביעה הכספית, הודיעה פז כי אינה נוקטת עמדה.
במסגרת כתב ההגנה לתביעה שכנגד , נטענה על ידי פז טענה מקדמית של התיישנות, שיהוי ונזק ראייתי.
לגופן של הטענות בכתב התביעה שכנגד נטען על ידי פז כי רניוס לא הייתה מעולם צד להסכם אשר נכרת בין פז לחגור, לרבות לעניין משך תקופת חכירת המשנה, ומשכך, אין כל יריבות בין התובעים שכנגד לבין פז בעניין זה.
באשר לסוגית מתקן השטיפה טענה פז כי אינה צד להסכם אשר בין חגור לרניוס וכי במערך היחסים אשר בין פז לבין רניוס, הוצעו לרניוס מספר רב של הצעות והטבות, לרבות בנושא תחנת השטיפה.