התיישנות
23. כפי שניתן ללמוד מראשיתו של פסק הדין, הצדדים להליך שבפני מצאו לנכון להגיש זה כנגד משנהו תביעות שכנגד.
במסגרת תביעות שכנגד אלו, ביקש כל אחד מבעלי הדין כי בית המשפט יוסיף ויפסוק לו פיצוי בגין נזק שנגרם בתקופה המוקדמת לשבע שנים קודם פתיחתו של ההליך.
--- סוף עמוד 7 ---
24. טענות רניוס במסגרת התביעה שכנגד מתייחסות, בין היתר, לאירועים אשר התרחשו, לשיטתה שלה, בתחילת שנות האלפיים, עת גילתה, להפתעתה, כי חגור החכירה לפז את המקרקעין.
טענות חגור במסגרת התביעה שכנגד אשר הוגשה ביחס לתביעה המחוזית, וצורפה להליך דנן מכוח ההסכמה הדיונית, כללה התייחסות לתשלום התמורה בחסר, מכוח הוראות הסכם ההפעלה, וביחס לשנים יולי 1995- מאי 2005.
25. ביום 15.7.2013 הוגשה בקשת הנתבעים להורות על סילוקה של התביעה שכנגד המחוזית בשל טענה כי אין מקום להידרש לטענות אשר מקורן בשנים אלו, וממילא לא ניתן לראות בטענות חגור כאלו העומדות בתנאי הוראות חוק ההתיישנות.
26. במסגרת כתב ההגנה לתביעה שכנגד טענה חגור, בין היתר, כי כל טענות רניוס בכתב התביעה שכנגד התיישנו.
27. ביום 23.7.2013 הוגשה בקשת פז לסילוק התביעה שכנגד וזאת הן מחמת התיישנות כשלעצמה והן בשל הטענה כי אין מקום להידרש להליך זה נגדה במסגרת תביעה שכנגד.
28. ביום 30.9.2013 ניתנה החלטתי בבקשות במקדמיות במסגרתן מצאתי להורות כי אין מקום לסילוק התביעות על הסף, וזאת בעיקר נוכח העובדה כי חלק מהשאלות להן אדרש לצורך כך, הינן שאלות עובדתיות, אשר המועד לבירורן הוא במסגרת ההליך לגופו.
עוד אבהיר כי מצאתי לאבחן, בין טענת ההתיישנות המהווה טענה מקדמית, לבין טענות מי מהצדדים באשר לשיהוי, נזק ראייתי, או המשמעות שיש לייחס למועד בו נפתח ההליך, כאשר מקומן של אלו האחרונות, בהליך לגופו.
29. כידוע, התיישנות הינה מכשיר דיוני.
אין הוא סותר את שאלת קיומה של העילה, אלא מקים מחסום מפני תביעתה. (בעניין זה ראה ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עיזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3) 113).
משכך, שאלת סילוקה של תביעה על הסף מחמת התיישנות נבחנת על ידי בית המשפט בצמצום רב, כאשר נקודת המוצא הינה כי אין לחסום את דרכו של בעל דין בשערי בית המשפט, אלא במקרים חריגים.
מאידך, יש לאזן מטרה ורצון זה, אל מול ההבנה שיש להגביל את תקופת ה"חשיפה" של כל אחד מבעלי הדין לתביעות , בין היתר מתוך מטרה ליצור וודאות מסחרית.
במסגרת ע"א 9431/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (פורסם בהוצאת נבו ) קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה:
--- סוף עמוד 8 ---
" מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העיקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל."
ובהמשך:
" ..על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות."
30. על כך יש להוסיף כי במסגרת סעיף 4 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), נקבע כדלהלן:
"4.בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות."
דהיינו, תביעות שכנגד, ככל שיש לראותן כאלו שהן בעלות-"אותו נושא", או שהן נובעות מ-"אותן נסיבות", יהא מקום לברר אותן, גם אם ככל שהיו מוגשות כהליך עצמאי, היו מסולקות מחמת התיישנות.
31. במסגרת ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובניין בע"מ פ"ד נז(5) 1 קבעה כב' הנשיאה נאור, בין היתר את הדברים הבאים:
"סעיף 4, שלא היה מצוי בהצעת החוק, קובע חריג לכלל המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנות. טעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נושא ההליכים טרם הסתיימה, ולכן אין טעמיו של הכלל חלים".
32. משכך, היה עלי להוסיף ולבחון האם יש לראות את התביעה שכנגד, אותה הגישה רניוס, ואת התביעה שכנגד המחוזית, כאלו שהן בעלות "אותו נושא", או כאלו הנובעות "מאותן נסיבות".
33. לאחר שנתתי דעתי לכלל הראיות בתיק זה, אני מוצאת כי התשובה לכל אלו הינה חיובית, ומשכך (ומבלי לגרוע מיתר טענות הצדדים), אין מקום להורות על סילוק איזה מהתביעות שכנגד מחמת התיישנות.
עיון בנתונים העובדתיים אשר פורטו לעיל, מלמד כי על קיומה של מערכת חוזית מורכבת וארוכת שנים בין הצדדים אשר לא ניתן לנתק בין הוראותיה, אלא כי אלו קשורות זו בזו.
--- סוף עמוד 9 ---
סוגיות של התחשבנות על בסיס הסכם ההפעלה, ושאלת הנזק שמקורו באי הקמת מתקן השטיפה, אינן בגדר "אותו נושא" בדיוק, וכך גם שאלת ההצדקה בביטולו של הסכם הקמעונאות אל מול התחשבנות קודמת בין חגור לרניוס. ואולם, מדובר בסוגיות נושקות אשר יש בהן כדי להשליך על עצם ביטולם של איזה מההסכמים וחשוב מכך, הם נובעים מאותן נסיבות וקיימת חפיפה, ולו חלקית ביחס למועדים בהם התרחשו, לשיטת מי מהצדדים, האירועים המקימים את עילת התביעה.
אוסיף ואציין כי מצאתי קושי בקבלת טענות מי מהצדדים, לעניין ההתיישנות, וזאת שעה בה אותו בעל דין, הוסיף והגיש כשלעצמו, תביעה שכנגד המלמדת יותר מכל כי הוא עצמו, ראה את מכלול ההסכמים והתנהלות כל הצדדים במהלך השנים, כמערכת עובדתית אשר נסיבותיה קשורות זו בזו.
34. לעניין עתירתה של רניוס לסילוק התביעה שכנגד אשר הוגשה חלק מהתביעה המחוזית אוסיף ואציין כי אין להתעלם מההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בפני כב' סגן הנשיא, השופט שינמן ובמסגרתה לא יהיה בהעברת ההליך כדי לגרוע מטענות שעמדו לכל אחד מהצדדים ערב אותה הסכמה. מקום בו מלכתחילה הוגשה תביעת חגור כתביעה שכנגד, אין מקום לבחון אותה כעת כתביעה נפרדת.
35. על כל אלו יש להוסיף את העובדה הפשוטה על פיה ממילא הועלו עיקר טענות הצדדים לא אך במסגרת תביעות שכנגד, אלא גם כטענות הגנה ומכוח טענת קיזוז.
לעניין זה יופנו הצדדים לפסק הדין של כב' הנשיא נאור בעניין מעונות ובניין בע"מ אשר נזכרה לעיל, שם הוסיפה כב' הנשיאה וקבעה:
"דעתי היא שאת סעיף 4 האמור יש לפרש באופן שאם "ניצלה" התביעה שכנגד מהתיישנות, יכולים התובעים להעלות כנגדה טענת קיזוז, אף הם טענה זו הייתה מתיישנת אלמלא התביעה שכנגד של הנתבעים, תביעה שכנגד גם היא תובענה. היא לא התיישנה מכוח סעיף 4 עצמו, על כן גם כנגדה ניתן לטעון טענת קיזוז שלא היה ניתן להעלותה אלמלא התביעה שכנגד".
36. משנתתי דעתי לכל אלו, איני מוצאת להורות על סילוק איזה מהתביעות מחמת התיישנות. אין בהחלטתי זו כדי לאיין או לגרוע מטענות הצדדים ובחינתן לעניין קיומו של נזק ראייתי, שיהוי או השתק.
"רווח המפעיל"
--- סוף עמוד 10 ---
37. המחלוקת המהותית ביותר בין חגור לבין רניוס, עניינה שאלת ההצדקה בהכללתם של רכיבי תשלום/זיכוי שונים, במסגרת מה שהוגדר בהסכם כ- "רווח המפעיל", וזאת לצורך חישוב היקף התמורה המגיעה לחגור מרניוס.
דהיינו, האם יש לראות ברכיבים השונים, אליהם הפנתה חגור, כאלו המהווים חלק ממחיר רכישת/מכירת הדלק, או לחילופין האם היה מקום לראותם כהטבות במערך היחסים אשר בין פז לרניוס, החורגים או מוחרגים ממחיר המכירה.
ההכרעה בסוגיה זו משליכה, באופן מהותי, על שאלת הפרתו של הסכם ההפעלה.
38. עסקינן בשאלה אשר הינה בראש ובראשונה שאלה פרשנית.
כ-כזו, היא כפופה להוראות הדין והפסיקה בכל הנוגע לפרשנות הסכמות חוזיות.
במסגרת סעיף 25 לחוק החוזים [חלק כללי] התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הורה המחוקק כדלהלן:
"25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.
(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.
(ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים.
(ד) סעיפים 2, 4, 5, 6, 7, 8 ו-10 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, וסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על פירושו של חוזה, אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור."
39. האמצעים או הכלים העומדים לרשות בית המשפט לצורך בחינת אומד דעתם של הצדדים, וחשוב מכך, מעמדם של אותם כלים וסדר העדיפות בשימוש בהם, מצאה ביטוי רב בפסיקה רחבה של כב' בית המשפט העליון.
במסגרת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ פ"ד מט(2) 265, (להלן: "פסק דין אפרופים"), קבע בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיא דאז פרופ' א.ברק :
--- סוף עמוד 11 ---
"חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים האינטרסים והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגישם. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני."
40. בפסק דין אפרופים נקבע על ידי בית המשפט העליון כי מכלול יחסי הצדדים כפוף לפרשנותו של בית המשפט, וגם במקום שבו החוזה פשוט וברור על פניו, עדיין מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים, וליתן לאומד דעתם, על בסיס מכלול הנתונים, עדיפות גם על הכתובים.
לעניין זה ראה גם דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל פ"ד פא(2) 1 במסגרתו נתנה הדעת להיקף שיקול הדעת של בית המשפט, בפרשנות ההוראות החוזיות.
41. בעבור מספר שנים נדמה הייתה כי מגמת פסיקתו של בית המשפט העליון, באשר לכלים בהם על בית המשפט לעשות שעה שהוא נדרש לפרשנותו של הסכם, והדגש המחודש אשר הושם להוראות החוזה כלשונן.
בנוסף, לא ניתן היה להתעלם מתיקון מס' 25 לחוק החוזים אשר ניתן היה לראות בו משום חיזוק המגמה להטיית כובד המשקל להוראות החוזיות כפשוטן.
בעניין זה ניתן לדוגמא למצוא את פסק דינו של כבוד השופט דנציגר בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (פורסם בנבו) , שם נקבע בין היתר:
" יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. עיקרון זה מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם הברורה והחד משמעית מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט ..."
באופן דומה, ראה ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו) שם נקבע:
"לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם (ע"א 5856/06) לוי נ' נורקייט בע"מ ([טרם פורסם], [פורסם בנבו], 28.1.08) (להלן – עניין לוי)] ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני."
--- סוף עמוד 12 ---
כן ראה גם ע"א 2001/08 (י-ם) דהן עודד נ' כתר הוצאה לאור בע"מ, (פורסם נבו).
42. המגמה אשר תוארה לעיל, דומה כי קיבלה כיוון שונה פעם נוספת במסגרת פסיקה משנת 2012 של בית המשפט העליון, כדוגמת רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חב' לתביעות בע"מ בשם מגדל חב' לביטוח ואח' (פורסם בנבו), כמו גם דנ"א 797/12 ליסטר נ' פרידנברג ואח' (פורסם בנבו- 16.8.12), ובמסגרתה מצא כב' בית המשפט העליון לשוב ולעשות שימוש בהלכת אפרופים, לצורך פרשנותו של הסכם תוך ציון כי גם תיקון חוק החוזים, אין בו כדי לשנות ממסקנה זו.
43. פסיקה מאוחרת לאלו, שבה ואוששה מסקנות אלו. לעניין זה ראה לדוגמא ע"א 643/14 מנהל העיזבון יחזקאל שבו נ' ג'ורג יוסיף ג'ראיסי (פורסם בנבו- 27.5.15), רע"א 6565/11 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' Emi music publishing ( פורסם בנבו -22.7.14), ע"א 516/12 לופטהנזה נתיבי אוויר גרמניים נ' התאחדות סוכני נסיעות התיירות בישראל ואח' (פורסם בנבו – 13.4.14).
44. תוך מתן הדעת לכל אלו, דומה כי הכלי הראשון העומד לבחינתו של בית המשפט, הוא אכן החוזה עצמו, על הוראותיו. בהמשך, נבחנות גם הראיות החיצוניות להסכם, תוך שמטרת כולן גם יחד הינה "איתור" כוונתם של הצדדים.
45. בנוסף, אם וככל שיתברר כי אין כל אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים, רשאי בית המשפט לפנות לבחינת התכלית האובייקטיבית של החוזה, היינו "המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים".
ומן הכלל אל הפרט;
הוראות הסכם ההפעלה
46. הסכם ההפעלה מיום 1.5.1995, הקנה לנתבעת 1 את האפשרות להפעיל את תחנת התדלוק ושירותים וכן מבני שירותים נוספים וזאת לתקופה של 26 שנה (המסתיימת ב-2021).
כנגד קבלת זכות ההפעלה התחייבה הנתבעת 1 לשלם לחגור עמלות כמפורט בסעיף 10 להסכם ההפעלה.