31. הצדדים נחלקו בשאלה, האם הגדר הבנויה הוקמה על אותו תוואי בו עברה גדר הרשת ההיסטורית, שחילקה את החלקה לרוחב משחר ימי החזקת המשפחות בחלקה.
בעניין זה מלמד חומר הראיות, במאזן ההסתברויות, כי הגדר הבנויה עברה בתוואי דומה לתוואי בו עברה גדר הרשת.
ראשית, כך העיד יוסף פרחי, שהותיר רושם חיובי ביותר מבחינת אמינות ומהימנות.
שנית, כך אישרה התובעת בעצמה, בחקירתה הנגדית (עמ' 27 לפרוטוקול):
"ש. לפני שהייתה גדר אבן בנויה הייתה שם גדר רשת בנויה לאורך כל החלקה?
ת. אני לא זוכרת. אני חושבת שכן.
ש. תאשרי שגדר האבן בנויה על תוואי השטח של גדר הרשת?
ת. כן."
שלישית, עיון במפות מדידה המשקפות את המצב כיום בשטח (למשל ת/2), מעלה כי הגדר הבנויה נמצא כמעט באותה נקודת גובה בה מצויה הגדר שחצצה בין הבתים המשפחות והמחסנים (ואשר היתה קיימת עוד בימים בהם היתה גדר הרשת ממזרח), והיא מהווה המשך ישיר וטבעי של אותה גדר.
הדעת נותנת כי גדר הרשת היתה אף היא המשך טבעי, בקו ישר, של הגדר שחצצה בין הבתים והמחסים, והגדר הבנויה החליפה אותה מבחינת מיקום.
אגב, אמרנו שהגדר הבנויה נמצא "כמעט" באותה נקודת גובה של הגדר שחצצה בין הבתים, אך עיון מדוקדק מעלה כי היא מעט יותר נמוכה, כך שאם היא הוזזה (כטענת התובעת ואחיה) לעומת המיקום ההיסטורי של גדר הרשת, נראה כי היא הוזזה דרומה, באופן שהקטין את חלקם של משפחת פרחי, ופעל דווקא לטובת משפחת התובעת.
רביעית, בנוסף לכך שהגדר הבנויה מהווה המשך ישיר של הגדר שחצצה בין הבתים, היא ככל הנראה מביאה לתוצאה סופית של שוויון מבחינת השימוש הייחודי "דה פקטו", שעשתה כל אחת מהמשפחות, וזאת אם נביא בחשבון את החלק מצד צפון אליו פלשה משפחת עדן ועשתה בו שימוש, למרות שלא היו לו זכויות בו (על כך בהמשך).
חמישית, מאז הוקמה הגדר הבנויה, ובמשך עשרות שנים עד התביעה, אין עדויות של ממש לכך שמשפחת עדן הקימה קול זעקה כנגד בנייתה, עד לשנת 2008 (אז פנתה התובעת באמצעות בא כוחה לנתבעים), ובכך יש ללמד שהגדר הבנויה שיקפה, כמו גדר הרשת, את החלוקה שהיתה מקובלת ומוסכמת על משפחת עדן.
32. אמנם, יוסף עדן (אחי התובעת) טען בעדותו, שהגדר הבנויה הוזזה לעומת גדר הרשת, באופן ש- "פלש" לחלקם של הוריו, ואולם לא מצאתי את עדותו בנדון משכנעת (לרבות עדותו בעניין מידת הפלישה הנטענת, שתוארה על ידו באופן הבא: "אני לא מודד, אני יודע שזה מאפס עד 120 ס"מ עד 4.20 מ'" – עמ' 33 לפרוטוקול).
כאמור, עדותו בנדון אינה עולה בקנה אחת עם עדותה של התובעת, או עם יתר הראיות שפורטו לעיל.
33. התובעת ניסתה להיבנות מתרשים ידני שערך האדריכל עמילני, במסגרת בקשה להיתר בניה שהוגשה בשנת 1972 ביחס להקמת ביתו של יוסף פרחי (נספח 7 לתע"צ).
לטענת התובעת, העובדה שבאותה תרשים חילק האדריכל עמילני את החלקה בקו שחצה את החלקה לרוחב, והביא לחלוקה שווה מבחינת אורכו של כל חלק, מעידה על כך שגדר הרשת שהיתה בזמנו, ואשר לשיטת התובעת משתקפת באותו קו ששירטט מר עמילני בתרשים הנ"ל, הוזזה עת נבנתה הגדר הבנויה, אשר הביאה לחלוקה לא שוויונית של החלקה.
סבורני כי התרשים הנ"ל שערך מר עמילני, אינו מסייע לתובעת בנדון.
אכן, קו החלוקה ששירטט מר עמילני בתרשים בבקשה להיתר משנת 1972, מחלק, כך נראה, את החלקה באופן שוויוני, ואולם מר עמילני, כעולה מחקירתו לפניי, אינו מודד; הוא לא ערך מפת מדידה ולא הסתמך על מפת מדידה (כאשר באותה עת אף לא היתה דרישה להסתמך על מפת מדידה), וקו החלוקה ששירטט, כך הוא העיד, "בכלל לא תואם למציאות" (עמ' 49 לפרוטוקול, שורה 21), ונראה שהוא נועד לשקף את המצב "הרישומי", עליו עמדנו לעיל.
מעבר לצורך נציין, כי גם בהנחה שקן החלוקה ששירטט מר עמילני בתרשים המופיע בבקשה להיתר משת 1972 משקף את מיקום גדר הרשת שהוחלפה שנים ספורות לאחר מכן בגדר הבנויה, התוצאה עדיין תהיה שהגדר הבנויה, שחילקה את חלקה 98 באופן לא שוויוני, היתה קיימת עשרות שנים בטרם הועלתה טענה מצד התובעת בנדון.
34. לסיכום, ניתן לקבוע, במידת הנדרשת במשפט אזרחי ואף יותר, כי הגדר הבנויה, שחצצה בין חלקם של משפחת עדן לבין חלקם של משפת פרחי, ואשר נמצאת במקום מזה עשרות שנים, הוקמה על תוואי דומה לתוואי בו עמדה גדר הרשת שחצצה במקור בין חלקיהם של שתי המשפחות, משחר ימי החזקתם בשטח.
הגדר הבנויה, שקיימת במקום עשרות שנים, שיקפה הסכמה של הורי התובעת והורי הנתבעת, ביחס לאופן חלוקת השימוש הוחזקה בחלקה 98.
ג. אופן חלוקת חלקה 98 נבע מהסכמה של הצדדים
35. לא יכול להיות ספק של ממש בכך שהחלק הדרומי, שעמד משך שנים לשימוש בלעדי של הנתבעים בחלקה 98, עולה בשטחו על החלק שעמד לשימוש הוריה של התובעת.
הדבר עולה בבירור ממפות מדידה שמשקפות את החלוקה העדכנית בחלקה, כפי שעולה למשל מהתרשים ת/2, ממנו ניתן ללמוד כי החלק הצפוני הוא בשטח 1,080 מ"ר, ואילו הדרומי הוא בשטח 1,258 מ"ר, קרי הפרש של 178 מ"ר.
גם הנתבע מס' 3 אישר את הדברים בחקירתו הנגדית, באומרו: "..אם אתה מוריד את זה (הכוונה לשימוש שעשתה משפחת עדן בחלקה 143), החלק שלנו יותר גדול ועל זה אין וויכוח."
36. חומר הראיות מלמד בבירור, שאופן חלוקה זה הוא פועל יוצא של הסכמה מצד הורי התובעת מחד, והורי הנתבעים מאידך, הסכמה אשר התקיימה בשטח לאורך עשרות שנים.
כאמור, אופן חלוקה זה בא לידי ביטוי בחציית החלקה באמצעות גדר רשת, אשר הוחלפה, בתוואי דומה, בגדר בנויה בשנת 1972 או בסמוך לכך, כאשר שני הצדדים למתרס עושים שימוש בלעדי וייחודי בחלקים השונים, כל אחד בצד שלו.
אין בחומר הראיות ראיה של ממש לכך שהיתה התנגדות מצד משפחת התובעת לאופן החלוקה האמור, מהסיבה הפשוטה שאופן החלוקה היה על דעת משפחת התובעת ובהסכמתה.
37. מחומר הראוית עולה כי הסכמת משפחת התובעת לאופן החלוקה האמור עלתה בקנה אחד עם העובדה שמשפחת התובעת עשתה, משך עשרות שנים, שימוש בלעדי בחלקה 143 שגובלת מצפון בחלקה 98, דבר שהביא לכך שהשטח הכולל בו היא עשתה שימוש היה דומה (וייתכן אף זהה) לזה בו עשתה שימוש משפחת הנתבעים.
בכדי לסבר את האוזן נציין, כי חלקה 98 היא חלקה בצורת טרפז; חלקה 143 היא רצועה צרה ומלבנית, אשר הצלע התחתונה שלה משיקה לצלע העליונה של הטרפז שיוצרת חלקה מס' 98.
חלקה 143 היא בבעלות עיריית חדרה, כאשר הייעוד התכנוני שלה היא של "שביל" או דרך, ובמקור נועדה לשמש דרך מעבר, ממזרח למערב, בין החלקות השונות המצויות באזור.
38. כאמור, מחומר הראיות עולה בבירור שמשפחת עדן, לאורך עשרות שנים, וככל הנראה מאז קיבלה חזקה בחלקה 98, ניכסה לעצמה את מרבית חלקה 143, ועשתה בה שימוש בלעדי כבשלה.
שטח זה של חלקה 143, סופח, הלכה למעשה, לחלקה 98, ע"י גדר רשת התוחמת את הקצה הצפוני של חלקה 143, ויוצר גבול צפוני, אשר השטח המצוי דרומה לו נמצא בהחזקה, שימוש ושליטה של משפחת עדן.
עוד מתברר כי בצד המערבי של חלקה 143 (הגובל ברחוב יציאת אירופה), נמצאת גדר, המונעת, הלכה למעשה, כניסה מרחוב יציאת אירופה לחלקה 143.
פועל יוצא הוא שאין גישה לחלק הארי של חלקה 143, שיועדה במקור כשביל; מרבית החלקה מסופח, הלכה למעשה, לחלק הצפוני של חלקה 98 (המצוי בחזקת משפחת עדן); ומשפחת עדן עושה בו שימוש בלעדי, ככל הנראה משחר החזקתם בחלקה 98.
39. האמור לעיל עולה מהמפה ת/2 שנערכה ע"י מודד מטעם התובעת; מעדותו של אותו מודד, כפי שבאה בחקירתו הנגדית (עמ' 38 לפרוטוקול, שורה 6); ומעדותו של יוסף פרחי.
מאידך, תשובותיה של התובעת בחקירתה הנגדית בעניין זה היו מתחמקות, ולעיתים אף בעלות גוון מיתמם, כאשר ברור היה שהתובעת אינה מעוניינת לאשר את נכונות התמונה כהוויתה ביחס לשימוש שעשתה משפחתה במרבית חלקה 143 לאורך השנים.
כך, במהלך חקירתה הנגדית טענה התובעת, ביחס לחלקה 143, כי "בשביל הזה רק שמעתי שיש הפקעה, אני לא יודעת מזה כלום", במה שנראה בבירור כניסיון להרחיק עצמה מחלקה 143 ומהשימוש בה.
בהמשך חקירתה הנגדית התחילה להתקבל תמונה שונה, כאשר אט אט החל התובעת לאשר, בחוסר רצון, פרטים ביחס לשימוש בחלקה 143.
כך, התובעת אישרה, בחוסר רצון, שבקצה המערבי של חלקה 143, בגבול עם רחוב יציאת אירופה, מצויה גדר, כאשר מי שעובר ברחוב אינו יכול להיכנס לחלקה 143 עקב קיומה של הגדר (בד בבד, ניסתה התובעת להיתמם בנדון, כאשר טענה שמדובר בגדר מעץ שניתן לפרקה, וכי "אף אחד לא אמר לנו שזה כניסה לשביל" (עמ' 20, שורה 7).
בהמשך ניסה ב"כ הנתבע מס' 3 לקבל אישור מהתובעת לכך שאף אחד אחר לא עושה שימוש בשביל הידוע כחלקה 143, למעט משפחית עדן, ואולם הוא נתקל בתשובות מתחמקות מצד התובעת, אשר טענה, בין היתר כי "זה פרוץ, אתה יכול להיכנס".
הדברים הגיעו לכדי כך שכאשר התובעת נשאלה האם נכון שאי אפשר להיכנס לשביל (חלקה 143) מרחוב אירופה), היא השיבה "לפי דעתי אפשר לעבור דרכו, השטח פנוי , פרוץ" ואולם מייד לאחר מכן, כאשר נשאלה על ידי בית המשפט האם ראתה אנשים עושים שימוש בשביל, אישרה כי "לא ראיתי בעיניים שלי".
בהמשך טענה התובעת כי מי שסגר את השביל היא המשפחה בעלת החלקה הנמצאת צפונית לחלקה 143, למרות שמייד לאחר מכן השיבה לשאלות בית המשפט כי היא אינה ממש יודעת על סמך מה היא טוענת זאת.
40. המסקנה ברורה – משפחת עדן עשתה שימוש בלעדי, לאורך עשרות שנים, בשביל הידוע כחלקה 143 (ככל הנראה ע"י נטיעת עצי גת במקום).
במסגרת סיכומי טענותיה שהגישה התובעת בתיק זה היא כבר הודתה בכך, הלכה למעשה, עת טענה (בעמוד 17 לסיכומים), כי הואיל ו- "נרמז" (לשיטתה) לחוסר תום לב מצדה עקב שימוש בחלקה 143, היא פעלה "להציב גדר התוחמת את קו הגבול בין חלקה 98 לחלקה 143, לפתוח את המעבר והיא אינה עושה כל שימוש בחלקה 143."
אלא שטענה זו לא נתמכה בכל ראיה; הנתבעים בסיכומיהם טענו שהטענה שקרית; טענה שלא זכתה לתשובת התובעת בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמה.
41. הנתבעים טענו, כי השימוש שעשתה משפחת עדן לאורך השנים בחלקה 143, יצר מצב בו הלכה למעשה, השטח בו עשתה שימוש משפחת שגן היה שווה לשטח בו עשתה שימוש משפחת פרחי, וכך נוצר שיוויון דה פקטו בשימוש, חרף אי השוויון בחלוקה של חלקה 98.
אף שהטענה לא הוכחה בחוות דעת מודד, ברי כי השטח שעמד לשימושם הבלעדי של משפחת עדן בחלקה 143, הגדיל את השטח הכולל שעמד לשימושם הייחודי והבלעדי, וייתכן בהחלטה שיצר שוויון בשטח דה פקטו בו עשתה שימוש כל אחת מהמשפחות (כאשר עיון במפות השונות, לרבות ת/2, מעלה כי יש רגליים לסברה זו).
42. אשר לתובעת, היא עזבה את בית הוריה שבחלקה בשנת 1979, בעקבותיה נישואיה, ומאז אינה מתגוררת בחלקה 98.
למעשה, כלל לא ברור באיזה אופן עושה כיום התובעת שימוש בחלקה, אם בכלל, כאשר היא לא נדרשה לכך בתצהירה ובעדותה.
עם זאת, מעדותה ניתן לדלות, בעקיפין, כי בית הוריה הושכר לאחרים משך זמן מסויים, וכי בנה, שהתגורר במחסן שנבנה ליד הבית אף שהמקום לא יועד למגורים, עתיד, בשלב כזה או אחר, לעבור להתגורר בבית (ראו עדותה בתחתית עמ' 21 לפרוטוקול, ובעמוד 22).
כאמור, לאחר מות הוריה ירשה התובעת, ביחד עם שלושת אחיה, את זכויותיהם (כעולה מנספחי תצהירה, אימה המנוחה נפטרה לאחר אביה המנוח בשנת 1997 – ראו צו ירושה נספח ג' לתצהיר התובעת), ובתחילת שנת 2003 היא נרשמה כבעלת זכויות השכירות היחידה, בהתאם לספרי רמ"י, בחלקה הנדונה.
מחומר הראיות עולה, כי עד לשנת 2008 אין אינדיקציה של ממש לכך שהתובעת הביעה התנגדות או מחאה בפני הנתבעים בכל הנוגע לאופן השימוש בחלקה, ורק בתחילת 2008 היא פנתה לנתבעים, באמצעות עו"ד, וביקשה לסלק את ידם ממקרקעין השייכים למשפחתה (נספח ו' לתצהיר עדותה הראשית).
המישור המשפטי
א. המסגרת הנורמטיבית של הדיון
43. התובעת סבורה, כי עסקינן במקרקעין הרשומים כבית משותף, עליהם חלות הוראות פרק ו' לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.
התובעת נסמכת על כך שעל פי צו רישום בית משותף, חלקם ברכוש המשותף של כל אחת מחלקות המשנה עליהם בנויים בתי המגורים בחלקה הוא שווה, ומכיוון שבפועל אין זה המצב, הרי שהדבר דורש תיקון, בין היתר ע"י מתן הסעדים המבוקשים, אשר מבטיחים חלוקה שוויונית של הרכוש המשותף.
התובעת טוענת כי הוריה (וגם היא עצמה) מעולם לא הסכימו לוותר על זכויותיהם ברכוש המשותף, וגם אם הדבר היה כך, היא אינה מחוייבת לפעול בהתאם למצב בפועל, מכיוון שמעולם לא נרשם הסכם שיתוף או שינוי בתקנון הבית המשותף אשר יכול לחייב את התובעת, שקיבלה את זכויותיה בשלב מאוחר יותר לכל הסכמה שהיתה בעבר.
44. הנתבעים, כאמור, סבורים כי לתובעת אין עילת תביעה, הואיל והיא לא הוכיחה זכויות כלשהן במקרקעין, כאשר הם נסמכים על כך שזכויותיה של התובעת כלל אינן רשומות, ועל כך שהיא לא הציגה חוזה חכירה חתום מול רמ"י ביחס לזכויותיה בחלקה.
עוד טוענים הנתבעים כי התביעה התיישנה, הואיל ומדובר בזכות אובליגטורית במקרקעין, עליה חלה תקופת התיישנות של 25 שנים.
הנתבעים אף סבורים כי התובעת פעלה בשיהוי רב, וכי היא מחוייבת על פי ההסכם שהתקיים עשרות שנים, אשר בו חולק השימוש במקרקעין באופן בו הוא מצוי גם היום.
הנתבעים מצביעים על כך שבעלת המקרקעין – רמ"י – היתה מודעת לאופן החלוקה המתוארת, לפחות משנת 1990; כי היא אישרה אותו; וכי יש לכך משמעות משפטית.