פסק דין
עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובעת לחיוב הנתבע בסך של 341,761 ₪ שמקורו בכספי תמורה שהתקבלו ממכירות תשעה רכבים שהיו בבעלות התובעת ושלא הועברו לידיה.
א. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:
1. התובעת הינה חברה פרטית אשר בבעלותה צי של רכבים לשימוש עובדיה. הנתבע היה בזמנים הרלוונטיים בעל השליטה ומנהלה היחיד של חברת מרכז המכרזים (נירם) 1996 בע"מ (להלן: החברה).
2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, התקיימה בין התובעת לחברה התקשרות עסקית במסגרתה פעלה האחרונה למכירת רכבים פרטיים שהיו בבעלות התובעת בתמורה לעמלת מכירה שהשתנתה בהתאם לתמורה שהתקבלה בגין כל מכירת רכב.
3. ביום 21/8/15 הפיקה החברה 9 שיקים לטובת התובעת בגין מכירתם של 9 מרכביה מסוג טויוטה "קורולה". הערך המצטבר של השיקים לאחר גזירת עמלת המכירה עמד על 341,761 ₪. אין חולק כי על רקע סיום פעילותה העסקית של החברה וכניסתה להליכי פירוק, לא שולמה לתובעת כל תמורה בגין מכירת רכביה כאמור.
4. לטענת התובעת, שני שיקים מבין התשעה שנמסרו מאת החברה לידיה ושהופקדו ביום 14/10/15, חזרו מסיבה "אין כיסוי מספיק", כשעל רקע זאת התובעת בחרה שלא להפקיד את שבעת השיקים שנותרו בידיה אף שמועד פירעונם חלף. הנתבע ידע ו/או היה עליו לדעת כי החברה חסרת פירעון במועד מסירת השטרות לתובעת ובכל זאת פעל והוציא את השיקים בחתימת ידו המעידים כאילו לחברה יש יכולת לפרוע את חובותיה.
כן, נטען כי למרות שהנתבע קיבל תמורה מלאה עבור הרכבים אותם מכר בשמה של התובעת, הוא שלשל את הכספים לכיסו ולא העבירם לתובעת. בנוסף, נטען כי הנתבע פעל גם בחוסר תום לב שעה שלאחר סיום העסקאות פעל לחיסולה של החברה תוך ניצול אישיותה המשפטית של האחרונה ואף שלשל לכיסו את כספי המכירה. בנסיבות אלה, למעשה כל פעולה של החברה היא פעולה של הנתבע כאשר מה שמפריד ביניהם הינו מסך האישיות הנפרדת אשר מנוצלת לרעה בכדי שהנתבע יתחמק מחובותיו. מטרתו של הנתבע הייתה לנצל את ההפרדה בינו לבין החברה במטרה להבריח כספים ולהימנע מלהשיבם לתובעת כנושה.
על רקע התנהלות האמורה, הנתבע (בנוסף לחברה) חב את חובו לתובעת מכח היותו הבעלים היחידי ומנהלה של החברה ובכובעו זה ועל פי הוראות סעיף 252 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הוא חב כלפי התובעת חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
5. לטענת הנתבע, ההתקשרות למכירת הרכבים הייתה בין התובעת לבין החברה כאשר האחרונה סיימה את פעילותה העסקית בסוף חודש 10/2015 וניתן כנגדה צו פירוק בהליך שהתנהל במסגרת פר"ק 10402-12-15. הנתבע הקים את החברה בשנת 1993 כאשר מיום הקמתה היא הייתה מבצעת מכירת ציי רכב עבור גופים, רשויות, חברות ביטוח וחברות שונות במשק. מכירה זו התבצעה באמצעות עריכת מכרז במסגרתו היה רשאי כל מאן דהוא להציע הצעות לרכישת רכבים, המצויים בחברה, ואשר למען הסר כל ספק אינם שייכים לחברה אלא לגופים האמורים. שיטת העבודה בכל מכרז ומכרז הייתה כדלקמן: כל גוף שהיה מעוניין למכור את הרכבים באמצעות החברה היה מעבירם לידיה לצורך הצגתם; החברה הייתה מפרסמת את הרכבים במסגרת המכרז; מרכזת את ההצעות שהיו מתקבלות ממציעים שונים ומעבירה אותן לאישורו של הגוף המוכר; עם אישור המכירה על ידי אותו גוף, החברה הייתה מבצעת את המכירה ומעבירה את התשלום בכפוף לתנאי ההסכם. כל עוד לא היה אישור של הגוף בעל הרכב למכירה, החברה לא הייתה מבצעת מכירה של הרכבים שהועברו לחזקתה.