פסק דין
עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובעת לחיוב הנתבע בסך של 341,761 ₪ שמקורו בכספי תמורה שהתקבלו ממכירות תשעה רכבים שהיו בבעלות התובעת ושלא הועברו לידיה.
א. רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:
1. התובעת הינה חברה פרטית אשר בבעלותה צי של רכבים לשימוש עובדיה. הנתבע היה בזמנים הרלוונטיים בעל השליטה ומנהלה היחיד של חברת מרכז המכרזים (נירם) 1996 בע"מ (להלן: החברה).
2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, התקיימה בין התובעת לחברה התקשרות עסקית במסגרתה פעלה האחרונה למכירת רכבים פרטיים שהיו בבעלות התובעת בתמורה לעמלת מכירה שהשתנתה בהתאם לתמורה שהתקבלה בגין כל מכירת רכב.
3. ביום 21/8/15 הפיקה החברה 9 שיקים לטובת התובעת בגין מכירתם של 9 מרכביה מסוג טויוטה "קורולה". הערך המצטבר של השיקים לאחר גזירת עמלת המכירה עמד על 341,761 ₪. אין חולק כי על רקע סיום פעילותה העסקית של החברה וכניסתה להליכי פירוק, לא שולמה לתובעת כל תמורה בגין מכירת רכביה כאמור.
4. לטענת התובעת, שני שיקים מבין התשעה שנמסרו מאת החברה לידיה ושהופקדו ביום 14/10/15, חזרו מסיבה "אין כיסוי מספיק", כשעל רקע זאת התובעת בחרה שלא להפקיד את שבעת השיקים שנותרו בידיה אף שמועד פירעונם חלף. הנתבע ידע ו/או היה עליו לדעת כי החברה חסרת פירעון במועד מסירת השטרות לתובעת ובכל זאת פעל והוציא את השיקים בחתימת ידו המעידים כאילו לחברה יש יכולת לפרוע את חובותיה.
כן, נטען כי למרות שהנתבע קיבל תמורה מלאה עבור הרכבים אותם מכר בשמה של התובעת, הוא שלשל את הכספים לכיסו ולא העבירם לתובעת. בנוסף, נטען כי הנתבע פעל גם בחוסר תום לב שעה שלאחר סיום העסקאות פעל לחיסולה של החברה תוך ניצול אישיותה המשפטית של האחרונה ואף שלשל לכיסו את כספי המכירה. בנסיבות אלה, למעשה כל פעולה של החברה היא פעולה של הנתבע כאשר מה שמפריד ביניהם הינו מסך האישיות הנפרדת אשר מנוצלת לרעה בכדי שהנתבע יתחמק מחובותיו. מטרתו של הנתבע הייתה לנצל את ההפרדה בינו לבין החברה במטרה להבריח כספים ולהימנע מלהשיבם לתובעת כנושה.
על רקע התנהלות האמורה, הנתבע (בנוסף לחברה) חב את חובו לתובעת מכח היותו הבעלים היחידי ומנהלה של החברה ובכובעו זה ועל פי הוראות סעיף 252 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הוא חב כלפי התובעת חובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
5. לטענת הנתבע, ההתקשרות למכירת הרכבים הייתה בין התובעת לבין החברה כאשר האחרונה סיימה את פעילותה העסקית בסוף חודש 10/2015 וניתן כנגדה צו פירוק בהליך שהתנהל במסגרת פר"ק 10402-12-15. הנתבע הקים את החברה בשנת 1993 כאשר מיום הקמתה היא הייתה מבצעת מכירת ציי רכב עבור גופים, רשויות, חברות ביטוח וחברות שונות במשק. מכירה זו התבצעה באמצעות עריכת מכרז במסגרתו היה רשאי כל מאן דהוא להציע הצעות לרכישת רכבים, המצויים בחברה, ואשר למען הסר כל ספק אינם שייכים לחברה אלא לגופים האמורים. שיטת העבודה בכל מכרז ומכרז הייתה כדלקמן: כל גוף שהיה מעוניין למכור את הרכבים באמצעות החברה היה מעבירם לידיה לצורך הצגתם; החברה הייתה מפרסמת את הרכבים במסגרת המכרז; מרכזת את ההצעות שהיו מתקבלות ממציעים שונים ומעבירה אותן לאישורו של הגוף המוכר; עם אישור המכירה על ידי אותו גוף, החברה הייתה מבצעת את המכירה ומעבירה את התשלום בכפוף לתנאי ההסכם. כל עוד לא היה אישור של הגוף בעל הרכב למכירה, החברה לא הייתה מבצעת מכירה של הרכבים שהועברו לחזקתה.
ההתנהלות העסקית בין החברה לתובעת החלה עם תחילת דרכה של החברה במהלך שנות ה-90 ונמשכה ברציפות ובקביעות במשך כ-20 שנה. החל מאמצע שנת 2014 וכולל שנת 2015, מכרה התובעת באמצעות החברה את צי הרכב מדגם טויוטה "קורולה" שבבעלותה, סדרה אשר מנתה כ-70 כלי רכב. לאחר ריכוז ההצעות שהועבר לידיה ואישור המכירה שניתן על ידי התובעת ביחס לכל רכב, פעלה החברה למכירת הרכבים. תשעת הרכבים נשוא התביעה שנמכרו במהלך חודשים 6-7/2015 היוו חלק מסדרת רכבי הטיוטה האמורה והיו האחרונים ממנה.
כן, טען הנתבע כי חודש 9/15 ותחילת חודש 10/15 התאפיינו במועדי ישראל רצופים וצפופים אשר לא הותירו ימי עבודה רבים במגזר העסקי ובשל כך לא התקיימו מכרזים במהלך תקופה זו בחברה. עובדה זו בצירוף העובדה שבמהלך חודש אוגוסט הקיצי לא התקיימה פעילות רבה בחברה, הובילו ליצירת לחץ תזרימי כבד בחשבון האחרונה מבלי שהיה באפשרותה לפרוע את התחייבויותיה והוצאותיה.
במועד מסירת השיקים לתובעת בגין מכירות הרכבים ביום 21/8/15, החברה לא הייתה חדלת פירעון וחשבון הבנק שלה לא היה מוגבל. רק במהלך חודש 10/15 נתקבלה החלטה בחברה לסיים את פעילותה העסקית והודעה מסודרת על כך נשלחה לקהל לקוחותיה של החברה על מנת שיוכלו לפעול לאיסוף הרכבים ו/או הציוד שבבעלותם המצוי בחצריה של החברה, כשביום 2/11/15 נסגרו שעריה של החברה.
לטענת הנתבע, הוא אינו צד להסכם ההתקשרות בין הצדדים, כאשר כל ניסיון לכרוך אותו להתחייבויותיה של החברה אין בו יותר מאשר ניסיון נואל לעשיית עושר ולא במשפט על חשבונו של הנתבע, תוך ערעור חיי המסחר ועיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, המהווה עיקרון בסיסי בדיני החברות על פיו התקשרו הצדדים בעסקה. השיקים משוכים מחשבונה של החברה, כשעובדה זו בצירוף זאת שהתובעת הגישה אותם לביצוע בהוצאה לפועל כנגד החברה עובר להגשת התביעה דנן, מדברת בעד עצמה ומלמדת על כך שבין התובעת לנתבע אין כל יריבות. לא מן הנמנע כי ידיעת התובעת לאחר נקיטת ההליך בהוצאה לפועל כנגד החברה שלא תוכל להיפרע מהאחרונה, היא שהובילה אותה לנקוט בהליך גם כנגד הנתבע.
טענות התובעת להתקיימותה של עילה להרמת מסך ההתאגדות ו/או להטלת אחריות אישית על הנתבע , נטענו באופן כללי וסתמי, ללא כל פירוט ומבלי שהוצג ולו בדל של ראיה לתמיכה בטענות אלה. כך, סעד של הרמת המסך הינו קיצוני ומרחיק לכת ויש לעשות בו שימוש זהיר ומצומצם במקרים חריגים בלבד. במועד מסירת השקים, החברה לא הייתה חדלת פירעון וחשבון הבנק שלה לא היה מוגבל. אין בעצם קריסתה הכלכלית של חברה, די כדי להוביל להרמת מסך ההתאגדות ולהטלת אחריות משפטית על בעל משרה בתאגיד. הוא הדין באשר להטלת אחריות אישית על הנתבע רק בשל היותו נושא משרה בחברה, ולבטח בשעה שבינו לבין התובעת לא נוצר קשר חוזי עצמאי.
6. התביעה הוגשה במקורה כנגד הנתבע והחברה (הנתבעת 1) כאשר ביום 20/4/16 ניתן פסק דין כנגד שני הנתבעים בהעדר הגנה. פסק הדין כנגד הנתבע (בלבד) בוטל בהחלטתה של כב' הרשמת א' הרץ-טופז-אחיעזר מיום 13/11/16 ושניתן בהמשך להסכמת הצדדים בדיון שהתקיים באותו מועד בבקשתו לביטול פסק הדין בהמשך לבקשה שהגיש בנדון.
ב. דיון והכרעה:
7. אין למעשה חולק אודות זכאותה של התובעת לקבל לידיה את התמורה שהתקבלה ממכירת 9 המכוניות שהיו בבעלותה ונמכרו כאמור באמצעות החברה. מקום בו ניתן פסק דין כנגד החברה בהעדר הגנה (כאמור ביום 20/4/16) – השאלה הצריכה בענייננו במסגרת פסק דין זה, הינה האם יש מקום להורות בנסיבות על חיוב הנתבע בתשלום התמורה האמורה. ודוק, השאלה שמתחדדת לאחר עיון בסיכומי התובעת ולאחר שהוברר מהם כי האחרונה זנחה את טענתה להרמת מסך, הינה – האם עלה בידי האחרונה להוכיח כי יש בהתנהלותו של הנתבע כאורגן של החברה כדי להטיל עליו אחריות אישית בנזיקין באופן זה שהוא יחויב בהשבת התמורה של מכירת 9 הרכבים.
8. עוד טרם שאפנה לדיון בשאלה האמורה, מצאתי להקדים ולהידרש לטענת הנתבע בסיכומיו (סעיפים 27-30) לפיה טענת התובעת בעניין עוולת הרשלנות כלפי הנתבע בסיכומיה מהווים הרחבת חזית, נוכח זאת שבכתב התביעה טענת האחרונה כלפי עוולה זו הייתה "כוללנית ורפה". יובהר מיד כי לא מצאתי לקבל טענה זו.
בסעיף 14 לכתב התביעה נטען כי הנתבע, אשר שימש בעל המניות היחידי, נושא משרה ומנהל, חב בחובת זהירות כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין ומכח סעיף 252 לחוק החברות. בסעיף 17 טענה התובעת כי בהפרת חובת הזהירות מול החברה, גרם לה הנתבע להגיע למצב של חדלות פירעון ולגרם הפרת חוזה מול התובעת. בסעיף 21 הוסיפה התובעת וטענה כי הנתבע ידע והיה אחראי למצבה הכלכלי של החברה ובפעולותיו הרשלניות הביא אותה למצב של חדלות פירעון. גם אם אכן הטענות הספציפיות שנכללו במסגרת סעיפים 10-17 לסיכומי התובעת לא חופפות אחד לאחד את טענות התובעת בתביעתה, טענות אלה מצאו ביטוין בתצהיר העדות הראשית מצהיר התובעת שם נכללו הטענות בדבר התמיהה אודות הקושי התזרימי נוכח חגי תשרי וההתנהלות הכספית שבאה לידי ביטוי באי הפרדת כספי התמורה שמגיעים לתובעת בגין הרכבים.
במסגרת התצהיר מטעמו ו/או בפתח ישיבת ההוכחות, לא נשמעה מצד הנתבע כל טענה להרחבת חזית בעניין זה. כבר הובהר לא אחת בפסיקה כי בית המשפט לא יידרש לטענה ככל שהצד המעלה אותה לא הביע התנגדותו להרחבת חזית מיד עת הועלתה הטענה לראשונה ובנוסף, בית המשפט יטה שלא לדחות הטענה כנגדה נטען כי הינה בגדר הרחבת חזית, מקום בו מדובר בטענה אשר הועלתה בשלב מוקדם של הדיון המשפטי. זאת ועוד, בכל הנוגע לטענה משפטית – בהבדל מטענה עובדתית – נקבע לאורך השנים כלל מרוכך יותר ובהתאם לו יש להבדיל בין עילה חדשה המהווה הרחבת חזית אל מול מסקנה משפטית העולה ממסכת העובדות שלא תחשב כהרחבת חזית (ר' ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (15/4/07)). מקום בו כאמור עילת הרשלנות צוינה במפורש בכתב התביעה ולאור שתיקת הנתבע ביחס לטענות הנוספות שנטענו בהקשרה בתצהיר עדותו הראשית של מר שוהם כמו גם העלאת הטענה בנדון רק בסיכומי הנתבע – דין הטענה של האחרון להרחבת חזית, להידחות.
9. לגופה של חבות; הנחת היסוד בדיני התאגידים היא כי חברה הינה אישיות משפטית נפרדת וגם במישור דיני הנזיקין לא מייחסים את פעולות האורגן שבוצעו בשם החברה לאורגן עצמו. יחד עם זאת, על-פי מודל האחריות האישית, היותו של פלוני אורגן של החברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן, פ"ד לה(4), 253, 256:
"עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו".
כך הובהר וחדד גם בפסיקה מאוחרת בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פ"ד נא(4), 769 , 789:
"נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין".
על מודל האחריות האישית של נושא משרה בחברה עמד בית המשפט העליון גם בע"א 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמואל רזין ו-30 אח' [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (12/4/11), שם הוטעם בנוסף כי אין בקונסטרוקציה המשפטית של מודל האחריות האישית של נושאי משרה משום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (או כל תאגיד אחר): "נושא משרה בתאגיד אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה המנוגד להוראות הדין החלות עליו כלפי אדם אחר"(עמ' 14).
כן, הובהר בפסיקה כי האחריות האישית היא למעשה הרחבת מעגל היריבות תוך שמירת עקרון האישיות המשפטית של החברה, זאת בעוד שדוקטרינת הרמת המסך (שנזנחה כאמור על ידי התובעת בסיכומיה) מתעלמת במהותה מעקרון זה והינה במהותה תרופה שבאה לידי ביטוי בהתעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה (ר' ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ [פורסם במאגרים] [פורסם בנבו] (5/2/04); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661).
10. בבואי לבחון את באם התנהלות הנתבע במקרה דנן, כמנהלה ובעל מניותיה היחיד של החברה, מצדיקה את ההכרה בחבותו כלפי התובעת ביחס לתמורה שלא שולמה בגין הרכבים, מוצאת אני להשיב בחיוב לשאלה זו.
11. עוד טרם שאעמוד על הנדבך המרכזי למסקנתי זו, הנני דוחה מכל וכל את ניסיון הנתבע להתנער מאחריותו לעניין הטיפול בכספים תוך הפניית הזרקור בנדון לעובדת החברה בשם מיכל (ר' ע' 10 שו' 33-34 לפרו'). מלבד זאת שאותה עובדת שנטען כי ליוותה את הנתבע מיומה הראשון של החברה כלל לא הובאה לעדות "ממונה על הכספים", חזקה על הנתבע כמי שאין חולק כי היה לאורך כל הדרך בעל השליטה ומנהלה היחיד של החברה כמו גם בעל זכות החתימה היחיד על שיקים – שהיה מודע היטב למצב החברה ומצב חשבונה (היחיד) שהתנהל בבנק ואופן ניהולו.
12. ממכלול הראיות שהונחו בפניי, הנני מוצאת את התנהלות הנתבע במקרה דנן בכל הקשור לאופן הטיפול וההחזקה של כספי מכירת 9 הרכבים, ככזאת אשר באה לידי ביטוי בהפרת חובת הזהירות כאורגן בחברה כלפי התובעת. כך, הוברר במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע כי כספי התמורה אשר התקבלה בגין מכירות הרכבים אשר אין חולק כי לא היה לחברה כל שיקול דעת באשר לעצם העברתם לתובעת (לאחר ניכוי העמלה המוסכמת), הוחזקו למעשה בחשבון הכללי של החברה. הנתבע הודה בין היתר, כי כספי תמורה אלה שימשו "לצרכים השוטפים של החברה" (ר' ע' 12 שו' 20-35; ע' 13 שו' 3-4 לפרו'). הנתבע הסכים כי הסך שהתקבל ממכירת 9 הרכבים נשוא התביעה עומד על 341,761 ₪ כשבמענה לשאלה הפשוטה להיכן "נעלמו" אותם כספי התמורה, השיב תשובה פשטנית ומקוממת כאחד - "זה הלך בתפעול של החברה" (ר' ע' 14 שו' 15-17 לפרו').