עוד ברור מחומר הראיות, כי במהלך חודש דצמבר 2007 החליטה איריס באופן חד-צדדי לסיים שותפות זו ועל כן חדלה מלבצע את חלקה בהסכם. " (שם בעמ' 3 לפסק הדין)
קביעה זו היא קביעה הנוגעת למערכת היחסים של כלל הדמויות קרי השותפים ונוגעת לפעולת הנתבעת כאן מול שאר השותפים כולל התובע כאן.
בעמ' 7 לפסק הדין סוקר בית המשפט בהליך הקודם את הודעותיה ולמעשה התחייבותה של הנתבעת להכין הצעת היפרדות מסודרת לסיום השותפות מול כל השותפים כולל התובע, התחייבות לגביה נקבע שם:
"בפועל איריס נמנעה מלעשות כפי שהתחייבה, אלא חדלה מלהעביר תכנים ובכך "מוטטה" את המיזם. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ומחזקת את המסקנה, שאיריס היא שהפרה את התחייבויותיה במסגרת השותפות."
כאמור, גם קביעה זו היא קביעה המתייחסת למישור היחסים הכללי בין כל השותפים והנתבעת מנועה משפטית מלטעון אחרת.
בית המשפט בהליך הקודם מעלה תמיהה ביחס למועד רכישת הדומיין הנוסף כחצי שנה לפני ההודעה על פירוק השותפות (עמוד 8-רישא לפסק הדין).במישור היחסים מול התובע כאן (שהיה נתבע בתביעה הנגדית) קובע שם בית המשפט כי השימוש שעשה התובע בחומר, כתבות ופרסומים מהמגזין השייך לה-לנתבעת כאן, נעשה ברשות ולא הצדיק כשלעצמו את פירוק השותפות, טענה מרכזית בתביעת הנתבעת שהוגשה שם ושנדחתה.
לסיכום פרק זה יש לקבוע כי מערכת היחסים בין הצדדים כולם ובין התובע לנתבעת הייתה מערכת של שותפות. שותפות שנעדרת הסכם מסודר בכתב שהוכח דיו.
השותפות הופסקה ביוזמת הנתבעת כאשר טענותיה להצדקת הפסקתה, לא התקבלו וכאשר התחייבותה לדאוג להסכם היפרדות מסודר, לא קוימה כשברקע כבר "התכוננה", במידה כזו או אחרת של חוסר תום לפעול במסגרת דומיין חדש.
אם כך, יש לבחון מה מגיע, אם מגיע לתובע מהנתבעת עקב סיום ופירוק השותפות בנסיבות דלעיל.
יש לומר כבר בתחילת פרק זה, לתובע טענות רבות הן לעניין השקעותיו, ציפיותיו, והמגיע לו והן בעניין גילוי מסמכים ודוחות מהעבר הרחוק.
חרף שלל הטענות שמעלה התובע, בהליך כאן כמעט ולא הוצגו ראיות המבססות אותן, צירוף שלל מסמכים וחזרה "אוטומטית" על טענות ועובדות איננה מוכיחה אותן, התובע מנסה להפנות אצבע מאשימה כלפי הנתבעת בכך שלא גילתה לו מסמכים ובכך שדוחות כספיים ודפי נתונים אחרים שוב אינם בנמצא אך יש לומר כי זו בעייתו ובעייתו בלבד. הייתה לו אפשרות לבקש את כל המסמכים עוד בהליך הקודם (והרי ממילא ההליך הקודם שימש עבורו כ"TEST CASE" להליך כאן מתוך ידיעה שזה יוגש ויפתח וקשה מאד לבוא היום לנתבעת בטענות כיצד לא מצאה מסמך כזה או דו"ח כזה) ועמד לרשותו מעל לעשור כדי להתארגן לקראת התביעה כאן .
הפרק שהוקדש בחלקו הראשון של פסק הדין לעניין השיהוי והנזק הראייתי משליך בעיקר על הדיון בשאלת הסעד הכספי. כאמור, זכויותיו הכספיות של התובע לא נדונו כלל בהליך הקודם ואין שום דבר שבהכרח מחייב בין מה שנפסק למתכנתים ולבין מה שאולי מגיע לתובע. אזכיר כי מערכת היחסים בפרשה בין התובע לנתבעת הייתה שונה מאשר זו שהתקיימה מול שני המתכנתים, התובע והנתבעת נהנו מהפצת חומרים הקשורים לתחום עבודתם בשותפות ומחוצה לה להבדיל משני המתכנתים שעסקו רק בעבודת מחשוב.
הדברים מורכבים, שאלה היא האם נוכח השיהוי האדיר, הנתבעת יכולה היום להתגונן ולהוכיח למשל את שיעור רווחיו ופירותיו של התובע עצמו מהשותפות, הרי לא יעלה על הדעת שבעת התחשבנות עקב סיום השותפות יילקחו בחשבון רק רווחיה של הנתבעת זאת מבלי שיוכח או למצער יינתן ביטוי לאלו של התובע ומן החומר עולה כי לתובע היו עוד אתרים ועיסוקים מחוץ לשותפות שנהנו כך או אחרת מקיומה. בשל מרחק הזמן והנזק הראייתי שנגרם וגם בשל ההתנהלות מצד התובע שלא "פתח" את הנושא כשכל השותפים כבר נמצאו בהליך (הקודם), נגרם נזק ראייתי הפועל לחובת התובע ואשר פוגע כמובן גם בנתבעת המתקשה להוכיח את הגנתה (בפני הסעד הכספי).
זאת ועוד, לאחר שמיעת העדויות ולא בכדי, קבע בית המשפט בהליך הקודם ש"כפי שהיה קיים סיכוי להצלחת המיזם, קיים היה גם סיכון שהאתר לא יצליח." והמשמעות היא שהתובע לקח על עצמו סיכון כאשר התנה את קבלת רווחיו בהמשך פעילות האתר ואת הביטוי הכמותי (הפחתת 20%) שנתן שם בית המשפט לאותו סיכון יש לאמץ גם כאן ככל שייפסק דבר מה לתובע.
בראיה כוללת לא ניתן להתעלם גם מהעובדה שחלק מהחומרים שהתפרסמו באתר השותפות נוצרו, עובדו והועברו ע"י הנתבעת או מי מטעמה, דבר הכרוך בהוצאות שלכאורה צריכה לשאת בהן השותפות, לא הוכח כדבעי שהנתבעת לקחה על עצמה את כל העלויות הללו. הנתבעת מצדה טענה שניסתה להסדיר עניין זה במסגרת השותפות.
ומכאן לראשי הנזק הנתבעים:
סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות
התובע טוען לקיום עוולה של "גניבת עין" מצדה של הנתבעת וטוען כי התקיים דמיון מהותי בין אתר המגזין בית ונוי אשר הוקם ע"י השותפות ולבין האתר שהוקם ע"י הנתבעת וכי מדובר בתכנים דומים, במפרסמים דומים וכן הלאה.
יש להקדים ולומר כי האירועים הנטענים אירעו בתקופה בה החלו להעביר רבים מהעסקים חלק מפעילותם גם לרשת האינטרנט.
עם השותפות, בלי השותפות, הקמתו של אתר אינטרנט למגזין העוסק בדיור היה בגדר עניין ודאי ואם לא ב-2007 או ב-2009 אזי ב-2011 או 2012 וקביעה זו נכונה במאזן ההסתברות הנדרש והרבה מעבר לו.
אי אפשר להתעלם מכך שהנתבעת היא זו שהביאה את ה"הבנין ודיור" לשותפות ולא בכדי קבע בית המשפט בהליך הקודם שהיא זו שהייתה האחראית העיקרית על אספקת התכנים לאתר המשותף ושיווקו בקרב הלקוחות. מה שהנתבעת הביאה לשותפות, קשה לקחת ממנה וקשה לטעון כי מרגע שהשותפות סיימה את חייה (וכל עוד אין בנמצא סעיף אי תחרות מוכח) אין היא יכולה לעשות את הצעד המתבקש, הטבעי יש לומר ולבנות למגזין שהיה שלה לפני השותפות, אתר משלו. ברור הוא כי התכנים יהיו דומים, ברור כי קהל המפרסמים יהיה דומה וכך היה קורה ביחס לכל אתר אחר בתחום זה שהיה מוקם ע"י צד שלישי שאיננו קשור לשותפות.
יש שוני מהותי בין גניבת עין הפרת זכות יוצרים וכיו"ב ולבין אי תחרות.
כך גם ברור לחלוטין שנוכח תחום העיסוק הדומה (ובעצם זהה), נוצרה תחרות בין הנתבעת והחברה שבשליטתה ולבין אתר השותפות (ככל שעוד נשמרה בו רמת הפעילות עם הפסקת הזרמת התכנים ע"י הנתבעת, אין "תחרות" מול אתר לא פעיל או מול שותפות שהופסקה) אך לא בגניבת עין מדובר.
ניתן לצייר את התמונה בשפה פשוטה, נכרתת התקשרות בין מספר אנשים לצורך הקמת מיזם משותף שהוא מגזין אינטרנטי, אחד מהם (הנתבעת) מביא עמו נכס בדמות מגאזין וותיק עם קהל מפרסמים וקהל קוראים, מגזין שהוקם ביזע ודמעות למעלה מעשור לפני ההתקשרות והאחרים מביאים גם הם נכסים לא פחות חשובים, לימים ההתקשרות מבוטלת (ואין זה חשוב אם בהסכמה או עקב הפרה או אפילו סיכול), התוצאה המידית היא השבה זאת מבלי לפגוע בזכותם של אחרים לפיצוי והשבת גם המגיע להם, קשה מאד לטעון כלפי מי שהביא את המגזין, שמו ותכניו ששוב אין הוא יכול לעשות בהם שימוש שהרי אלו היו שייכים לו קודם לכן (ואכן, בית המשפט בהליך בקודם נתן צו מניעה המגן כל זכויות הנתבעת והחברה שבשליטתה בתכנים!)
לצורך העוולה המסחרית, כלל אין זה חשוב אם נהגה הנתבעת בחוסר תום, אם ניצלה את שותפיה לצורך שדרוג המגזין והעברתו לתחום האינטרנט או אם קיפחה מי מהם בעת שהשותפות או ההתקשרות באו לסופן, לשם כך ישנם סעדים אחרים ותחומי משפט אחרים.
המשקיעים במיזמים בתחומים אשר מתפתחים במהירות רבה, צריכים לקחת בחשבון שגם אם הם חלוצים, המציאות והמתחרים יצמצמו מרחק ולעיתים קרובות ישיגו אותם, זהו העולם כיום, זו המגמה שלא לומר האבולוציה בתחום האינטרנט ולכן קשה מאד למנוע התפתחות טבעית כגון הקמת אתר אינטרנט למגזין גם אם המגזין היה שותף באתר אחר ושותפות זו הסתיימה (ולהזכיר שהודעה על סיומה ניתנה עוד לפני 27.12.07 כעולה מעמ' 7 לפסק הדין בהליך הקודם).
ולסיום נקודה זו, מהי גניבת העין המהותית שמתקיימת? הרי תכנים רבים יובאו לאתר השותפות ע"י הנתבעת וממילא פורסמו במגאזין הנייר, מתעניין פוטנציאלי בתחום המשותף בו עסקו המגאזין המודפס לזה האינטרנטי ממילא היה מגלה דמיון או זהות בין תכנים כאלו ואחרים והצדדים, גם בזמן השותפות, לא ראו נחיצות לבדל באופן ברור את האתר המשותף מהמגזין המודפס.
הרי למרבה האירוניה, הנתבעת בתביעתה בהליך הקודם, טענה לקיום עוולות מסחריות שונות כנגדה מצד שותפיה וגם שם, בשל הערבוב, העברת התכנים ואופי הפעילות, נדחו רוב טענותיה כתובעת.
זאת ועוד, בית המשפט בהליך הקודם, במרכזו של עמ' 12 לפסק הדין קובע במפורש כי לנתבעת ולחברה שבשליטתה יש זכויות יוצרים בתכנים ופרסומם באתר המשותף אין בו "כדי להפקיע את זכויותיה של החברה בתכני וסימני המגאזין, אך מרגע שהועברו לשותפות בהסכמה, כל עוד לא פורקה השותפות כדין, סבורני, שהיא רשאית להמשיך ולהותיר אותם במתכונת כפי שפורסמה".
הרי אין חולק ואף המומחה מטעם התובע קובע בפתיחת חוות דעתו כי האתר המשותף נשא את שם המגזין של הנתבעת והיה "מבוסס באופן בלעדי על תכני המגאזין "בית ונוי" שפעל עד אז במתכונת מודפסת" (סעיף 1 לחוות הדעת). כשם שנקבע שהשותפות לא "גנבה" נכס, זכות, סימן מסחרי וכיו"ב מהנתבעת כך הנתבעת לא "גנבה" איזה מאלו מהשותפות (במישור העוולות המסחריות) וזה למעשה מה נקבע בפסק הדין בהליך הקודם.
גם התובע כאן לא ערער על פסק הדין בהליך הקודם, בית המשפט קובע שם כי לחברה בשליטת הנתבעת יש זכויות יוצרים בתכנים, אלו פורסמו באתר השותפות, הפרסום לא שינה את זהות בעלת הזכויות אלא רק הקנה לשותפות זכות להשאיר את התכנים כול עוד השותפות קיימת.
ולסיום נקודה, בהליך הקודם ועם ההכרזה על פירוק השותפות, ניתן צו מניעה לטובת הנתבעת והאוסר על המתכנתים ועל התובע כאן לעשות שימוש בתכנים שהעבירו הנתבעת והחברה שבשליטתה, אין צורך להכביר מילים על משמעות הצו.
לא שם ולא כאן, התקיימה עוולה מסחרית.
עוולת סוד מסחרי
הגם שהטענה לא לגמרי ברורה, אין כאן שום "סוד מסחרי" שנגזל מהשותפות, הניתוח כאן זהה לזה שבפרק הקודם, פוטנציאל המפרסמים וזהותם הוא עניין דינמי, אין לפני ראיות שבמגזין המודפס לא היו כלל לקוחות שפרסמו באתר המשותף, איש מהמפרסמים לא הובא לעדות, הצדדים לא עיגנו בהסכם (שהוכח) נקודה זו, רשימת המפרסמים שפורטה בסעיף 42 לסיכומי התובע ברובה המכריע מורכבת מ"שחקני המפתח" הידועים לכל בתחום הבניה, העיצוב, הגימור והריהוט, מפרסמים שכולם מחזרים אחריהם ואשר לא יהססו לפרסם כאן או שם ככל שיתרשמו שהפרסום אפקטיבי ואטרקטיבי.
עוולת הרשלנות
העוולה הוזכרה אך לא מצאתי בטיעוני התובע שום ניתוח היכול לבסס את כל היסודות הנדרשים ובעיקר "התרשלות" .
איך אפשר לטעון שמישהו התרשל כאשר באותה נשימה נטען שביצע עוולת גזל באותם מעשים ממש?
כאשר אדם פוגע בכוונת תחילה ברכוש חברו מתוך רצון להפיק לעצמו תועלת כלשהי מהפגיעה, זו איננה פגיעה "ברשלנות", ההיפך הגמור מכך.
עוולת הגזל
משקבעתי שאין עוולה מסחרית, אין גניבת עין, אין גניבת סימן מסחרי ושבית המשפט בהליך הקודם קבע שבכפוף לזכויות השותפות לפרסם את התכנים, כל עוד היא קיימת, הזכויות בהם שייכות לנתבעת או לחברה שבשליטתה, קשה לבסס עוולה של גזל שכן "הגוזל" קיבל את אותה "הגזלה" בסופו של יום מבית המשפט (כאן יש לומר כי הפסד עקב התנהלות שלא בתום לב מצד הנתבעת שעורבב בפרק 4 לסיכומי התובע העוסק בגזל מהווה נושא נפרד אך איננו "גזל").
זכאות התובע לסעדים עקב פירוק פורמלי של השותפות ע"י בית המשפט במסגרת פסק הדין החלוט
כאן המצב שונה ביחס לפרקים הקודמים, בית המשפט בהליך הקודם קבע את שקבע והדברים פורטו על ידי לעיל, אין שם שום קביעה בדבר תרמית או מצג שווא, הקביעות כנגד הנתבעת הן כאמור שנהגה בחוסר תום לב, שפעולתה לסיום השותפות לא הייתה מוצדקת ושלא עמדה בהבטחתה לדאוג לסיום מסודר ומוסכם של השותפות, הא ותו לאו.
אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה נתפס בית המשפט בהליך הקודם לטעות בעניין סיום השותפות תוך ייחוס חבות או אחריות לכך מצד הנתבעת וכי די היה בהודעה בדבר סיום השותפות שצוטטה שם בעמ' 7 לפסק הדין וזאת משני טעמים, האחד כי איש לא ערער על פסק הדין ולכן אותן קביעות שרלבנטיות יוצרות השתק ומניעות משפטית ואין לאפשר למי מהצדדים להשתמש בחלקים הנוחים לו מפסק הדין ו"לבטל" את אלו שפחות נוחים לו.
הטעם השני נוגע למידת השפעת הקביעה על הסעד שייפסק, אין משנה אם מדובר "בפירוק שותפות" או שמדובר ב"הפרת הסכם", השותפות שנוצרה אמורפית בדיוק כמו ההסכם שלא הוכח, אין כאן עניין של פסיקת שכר, אין ראיה על הסכמה לתשלום שכר ואין הסדר ברור ביחס להתחשבנות בנוגע להשקעות או לנכסים שכל אחד מהשותפים הביא לשותפות.
היות ואין ראיה לא על סכום "ההון" שהביא כל שותף לשותפות ואין ראיה על כוונה מפורשת ומפורטת לתת לעניין "ההון" שהביא כל אחד לשותפות משקל, מתפוגגות להן הוראות הרלבנטיות שבסעיף 34 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) תשל"ה-1975 ולמעשה הסיטואציה שנוצרה היא שותפות של שווה בין שווים (בין השותפים) כשעליה חלים דינים כללים בלבד של דיני השותפות ודיני החוזים ובשפה פשוטה בהרבה, מה שבאמת חלים הם כללי תום הלב (על אופיים היחסי כשהדברים נוגעים לסעד הנפסק) והשבה או פיצוי במקרה של הפרתם.
הווה אומר שהתובע זכאי להחזר משאבים שהשקיע מתוך כוונה לקצור פירות עתידיים (לא שכר!), ויש לתת ביטוי גם לנזק בלתי ממוני שיכול לנבוע מהסתמכות, רצון והשקעה של צד אחד של השותפות מול התנהגות שלא בתום לב מצד אחר לשותפות.
לפני שאדון בראיות ובעובדות שהוכחו ע"י התובע ראיתי לנכון להתייחס לחוות הדעת שהוגשה מטעמו וכן לחקירת המומחה מר דן תמיר בבית המשפט.
כפי שקורה לעיתים קרובות מדי, מוגשות חוות דעת רציניות מהפן המקצועי כשנקודת התורפה שלהן היא התבססות על מערכת נתונים שבסופו של יום לא הוכחה בבית משפט. חוות דעת מומחים או חקירות מומחים בבית המשפט שמסתמכות על "לדבריו של.." (קרי בעל הדין) הופכות בין רגע לחוות דעת "על תנאי" זאת ללא קשר לנכונות הניתוח המקצועי. כשמומחה נאלץ להשלים מידע ממקור שאיננו אובייקטיבי הכל תלוי בהוכחת המידע, הוכחה שאמורה להתבצע מחוץ לדיון בחוות הדעת שהרי המידע איננו בידיעה אישית של המומחה ואיננו מצוי בראיות אובייקטיביות או שאינן שנויות במחלוקת שעמדו בפניו.
בעיה דומה מתעוררת כאשר לפני המומחה לא עומד מלוא החומר, אין לו אפשרות להשיגו ואז כל מסקנותיו, חישוביו והנחותיו נעשות במקרה הטוב, שלא על בסיס כל החומר ואינן לוקחות בחשבון נתונים חסרים אך נדרשים. במקרה הפחות טוב, מבוצעות השלמות תיאורטיות של נתונים ועובדות שלעולם לא יוכחו ושבפועל מסכלות כל תוצאה שנקבעת בחוות הדעת.
במקרה כאן, המומחה לא קיבל את כל החומר הנדרש, לא קיבל את הבסיס שהוא יתרות פתיחה וסגירה, הערפל על מערכת ההתחשבנות וחשוב יותר על המשאבים וההוצאות שהוציאו הצדדים כבד וסמיך ולו משום שהשותפים נשאו כל אחד בהוצאותיו ולפחות במרבית תקופת השותפות והנתונים אינם זמינים וברורים.
המצב בעייתי עוד יותר נוכח נקודת המוצא לחוות הדעת לפיה הנתבעת לקחה על עצמה את כל עלויות התשתית, עובדה זו לא הוכחה דיה, לא כאן ולא בהליך הקודם.
יש להבהיר כי הפיצוי שנפסק למתכנתים בהליך הקודם איננו שכר עבודה והוצאות שהתגבשו בעת הגשת תביעתם לחוב בו אמורה הייתה לשאת הנתבעת בכל מקרה (כלומר גם אם השותפות לא הייתה מסתיימת), מדובר בפיצוי בגין מניעת הכנסות שהיה אמורות לכסות ולשלם להם את השקעתם בשותפות ואת שציפו להרוויח ממנה. זהו ראש הנזק או הסעד שיכול גם התובע כאן לזכות בו (לצד נזק לא ממוני שלא זכה להתייחסות בפסק הדין שם, אולי פשוט משום שלא נתבע).
יש לקבל את טענות הנתבעת לפיהן חוות דעת המומחה עוסקת אומנם בפוטנציאל רווח של אתרי אינטרנט ברם למומחה (לו ניסיון רב בתחומים אחרים) אין ניסיון בתחום הספציפי של אתרי אינטרנט, סיכויי הצלחתם וכיו"ב וכי לצורך חוות דעתו לא ערך בירורים לגבי מיזמים דומים אחרים, עניין זה עלה מחקירתו.
כאמור, מעבר לחוסר במסמכים וחומר אחר שלא עמדו לפני המומחה לצורך הכנת חוות דעתו, הוא ביסס את חוות דעתו על מידע שמסר לו התובע ושהתקבל ע"י המומחה כפי שהוא כעובדה מוכחת, ללא שום בדיקה וללא היסוס.
יש לומר, קשה לקחת מצד אחד את הערכת וקביעת בית המשפט בהליך הקודם לפיה יש מקום לשלם לכל אחד מהמתכנתים כפיצוי סך של 165,000 ₪ שכולל פיצוי בגין השקעות ופיצוי בגין עבודתם (פיצוי ולא שכר), קביעה שעקרונותיה משמשים בסיס לחוות הדעת ומצד שני לראות שחוות הדעת איננה ממשיכה בקו הפסיקה וההתרשמות של בית המשפט בהליך הקודם והסכום שמגיע לתובע כאן צומח ומטפס לכ-729,000 ₪. דרך האומדנה והבסיס לביצועה בהליך הקודם שונים מדרך החישוב כפי שבאה לידי ביטוי בסופו של יום בחוות הדעת. ה"שעטנז" הזה איננו מוסיף לבהירות חוות הדעת והבסיס עליו היא נסמכת.
זה המקום לומר כי תביעתם של המתכנתים כפי שהיה צריך להגישה לגרסתם הגיעה לסך של 1,600,500 ₪, הסכום הופחת ל-500,000 ₪ והם ויתרו לכאורה על סך 1,100,000 ₪ "מטעמי אגרה", בסופו של יום פסק שם בית המשפט סכום של כעשירית מהנזק הראשוני שהוערך על ידם שם, גם זאת, בעיקר על דרך האומדנה ותוך התבססות דווקא על חוות דעת הנתבעות שם (שהנתבעת כאן היא אחת מהן), דומני שהדבר מדבר בעד עצמו ומעיד על הקושי בהערכת הסכומים המגיעים למי מהצדדים בכלל ולתובע בפרט, אמרה זו מרמזת על ההמשך ומבססת את הצורך בקביעת פיצוי גלובלי על דרך האומדנה.
כאשר מסתבר כי חוות דעת לוקה בחסר, נתוניה חלקיים או חסרים, הכנתה לא בחנה מקרים דומים, בסיסה בראיות שלא הוכחו ובתובע שכאמור הסתפק בעדות יחידה של בעל דין אשר לא ממש זכר כל פרט ופרט (בלשון המעטה) ואשר נמנע מלהביא עדים חיוניים שניתן היה לזמנם כדי שיחזקו אם לא את גרסתו, לפחות חלק מעיקרי ובסיסי חוות הדעת וכאשר בית המשפט איננו יכול לעיין בחוות הדעת, בחקירת המומחה ובטיעוני הצדדים ולומר כי השתכנע שיש לקבלה, הופכת חוות הדעת לחסרת משקל וכך קרה בתיק כאן.
יש לומר כי התובע העלה טענה בסיכומיו לפיה היו חסרים דוחות כספיים אלא שהוא עצמו בהודעתו לפרוטוקול ויתר על הדרישה להעברת חלק מהם (ראה פרוטוקול מיום 24.5.16).
קשה לתת משקל לטענות התובע לגבי דוחות "מפוברקים" שלא הוגשו או גולו, התובע הפנה לדו"ח הוצאות שלכאורה שונה מדו"ח שהוצג בהליך הקודם ברם בסופו יום אינני יכול לבנות מטענות אלו תוצאה לה ביטוי כספי, מה ההוצאות שהוצאו בזמנו? כאן השיהוי פועל כנגד התובע שכן מי תובע אחרי 7 שנים ומצפה שאחרים יזכרו בעת ניהול ההליך למה בדיוק חשבונית כזו או אחרת מלפני שנים רבות הוכנסה בתאריך כזה או אחר? אין בעצם אי הבאת רואה החשבון המטפל בחשבונות של החברה לעדות כדי ללמד היום על פברוק חשבוניות או דוחות כספיים וממילא הנטל בהוכחת הנתונים הכספיים רובץ על התובע.
כאמור, התובע נמנע מלהביא עדים חיוניים להוכחת גרסתו וטענותיו (מעבר לשני המתכנתים אמורים היו להיות עוד לפחות שני עדים שמולם התנהל התובע בעניין השותפות, האחד מר לירן שפירא, השני שמו אלכס). התובע לא הביא אף עד שיתמוך בגרסתו, לא לגבי היקף העבודה שביצע, לא ביחס לחלוקת העבודה בינו לבין אחרים, לא לצורך אומדן עלויות והוצאות של המיזם ולא לגבי מידת שעות העבודה שהושקעו בפועל. לא הובאה לעדות אשתו של התובע על מנת שתתמוך בגרסתו בשים לב לכך שפעולות עסקיות נרשמו על שמה (או על שם מר לירן שפירא שהוזכר לעיל).
התובע הפנה לתצהירו בהליך הקודם אשר כולל נספחים של מאמרים ותכנים שהוא העלה בעצמו, אולם אין באלו כדי לתת אינדיקציה לכמות שעות העבודה שהושקעה רק בשותפות וכיצד כל אלה עומדים ביחס לחלוקת העבודה בין כל השותפים.
התובע טוען שעבד "לילות כימים", ייתכן שכך ברם התובע עצמו העיד שבנוסף לשותפות, עבד כשכיר במשרה מלאה ושימש כמנהל של שניים או שלושה אתרים אחרים, אין בנמצא שום מידע, גם לא אפשרות לקבוע כמה שעות הושקעו בכל אחת מהעבודות ומה חלקו של ניהול אתר השותפות במארג השעות שעבד התובע.
התובע לא הביא ראיות על רווחיות האתרים האחרים שטען שניהל ואף לא הביא ראיות שיעידו על משך זמן הכנת התכנים המקצועיים שלטענתו העלה לאתר ולא הוכיח איך התכנים שסיפק בעצמו שצורפו לטענתו תרמו וכמה תרמו לשיווק ורווחיות של האתר. לתובע אין גם על פי גרסתו הכשרה פורמלית בתכנות מחשבים או בשפת מחשב או בגרפיקה ממוחשבת ולכן יש בסיס של ממש בקביעה כי חלק מהעבודה בוצע ע"י אנשי מקצוע מתמחים שמן הסתם, שכרם שולם זה מכבר.
גם הניסיון להציג את אתר השותפות כתרנגולת המטילה ביצי זהב ואת הוודאות שכך יקרה בעתיד קשה לקבל, בית המשפט בהליך הקודם אמר גם הוא את דברו בעניין זה ונראה כי ממרחק הזמן, הסתבר כי גם התובע חווה ירידות ברווחים או הפסדים בלא מעט אתרים אחרים שעליהם וויתר שהרי אם היו ממשיכים אתרים אלו להפיק רווחים נאים, היה מחזיק בהם עד עצם היום הזה (עמ' 31 לפרוטוקול שורות 2-6), למעשה וחרף תצהירו המקיף של התובע וחוות דעת המומחה שהגיש, לא צלח הוא להביא ולו דוגמה אחת למיזם דומה ובכלל בו היה מעורב ושהיה רווחי לאורך שנים.
כאמור, עולם האינטרנט עבר שינויים רבים במהלך השנים, מה שבחרה לעשות הנתבעת בשנים 2007-2008 כנראה נעשה גם ע"י התובע במהלך השנים וביחס לאתרים אחרים בהם היה מעורב.