כאמור, התובע, הנתבעת ושניים נוספים בשם יובל ארבל וניב קנטור ("המתכנתים") חברו בשנת 2004 ויצרו שותפות להקמת אתר אינטרנט בתחום תכנון ועיצוב הבית.
התובע טוען כי השקיע במיזם אין ספור שעות עבודה במשך כ-3 שנים וזאת גם על חשבון חייו הפרטיים, הוא פעל להקמת אתר השותפות "בית ונוי", הטמעת תכניו, תחזוקתו והכל מתוך ציפייה שהאתר יניב רווחים ברם כאשר האתר החל לצבור תאוצה ולהרוויח עשתה לטענתו הנתבעת שימוש שלא כדין בידע ובעבודת התובע ושאר השותפים בבחינת גזל של ממש ופעלה לפתיחת אתר מתחרה וכאשר את רווחיו משלשלת היא לכיסה, התובע טוען כי הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב והפרה הפרות יסודיות את ההסכם בין הצדדים באופן שסיכל את הצלחת המיזם והמשך פעילותו כאשר ניצול התשתית ועבודת התובע לצורך פתיחת אתרים מתחרים מגיע כדי ביצוע עוולות מסחריות מצד הנתבעת לרבות גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת וגזל סוד מסחרי. התובע אף טען שהתנהלות הנתבעת עולה כדי עוולת רשלנות וגזל כמשמעותן בפקודת הנזיקין.
זה המקום לומר שהתובע הינו יועץ בענף הבנייה ושימש כיזם של אתרי אינטרנט בתחומי הבנייה השונים.
הנתבעת הייתה והינה הבעלים והמנכל"ית של "בית ונוי הוצאה לאור בע"מ" שהינה חברה המפרסמת ומפיצה מגזין בתחום העיצוב בשם "בית ונוי".
התובע מבסס את תביעתו על "הסכם שותפות" שצירף ושלטענתו אושר על ידי הנתבעת ביום 31.1.05 באמצעות הודעת דואר אלקטרוני.
הנתבעת מצדה חזרה והכחישה בכתב ההגנה כאן את עצם אישורה להסכם הנטען כאשר כבר בהליך הקודם העלתה טענת זיוף ביחס להודעת הדוא"ל ולהסכמה שנרשמה בה ברם טרם הדיון בשאלת הוכחת ההסכם הספציפי או הוכחת ההסכמות או השלכות ההליך הקודם וקביעותיו על התיק כאן יש לעסוק בנושא מקדמי שמשקלו רב:
התיישנות ושיהוי
לא ראיתי מקום להרחיב בעניין ההתיישנות אך יש לומר שעילת התביעה נולדה על גבול סיום מרוץ ההתיישנות, אי שם סביב דצמבר 2007 כאשר התביעה כאן הוגשה ביום 31.12.2014. (הדבר עולה מתצהיר שהוגש במסגרת ההליך הקודם והינו חלק מנספחי התצהיר כאן ובמסגרתו, מצהיר התובע שכבר בדצמבר 2007 המחלוקת הוחרפה והנתבעת החלה להתנער לטענתו מהסכם השותפות).
יש לומר שאפשר היה לנהוג בחומרה כלפי התובע וליצור "פרשנות" לפיה עוד לפני יום 27.12.07 "הוסכם על סיום דרך השותפות באופן מיידי" כפי שעולה מההתכתבות ואז חלקים מן התביעה התיישנו ברם בשל מורכבות העניין, ריבוי העילות והיותן כרוכות האחת בשנייה נוצרת בעיה בקביעת מועד מדויק. אין מועד ההסכמה לפירוק שותפות כדין מועד פירוקה בפועל, בין לבין קורים דברים, הגישה כאמור איננה להחמיר ולקבוע כי תביעה התיישנה כשהדבר איננו ברור דיו והיות ולא הוכח מועד קלנדרי ספציפי שממנו אפשר למנות את תקופת ההתיישנות, לא תידחה התביעה מטעם זה.
אשר לשיהוי ולהתנהלות המשפטית של התובע, כאן ניתן היה לכתוב דיסרטציה אם כי אין בכוונתי להרחיב הגם שהעניין חמור מאד. בעולם המשפט, יש הגורסים כי שיהוי בלתי מוצדק והגשת תביעות על גבול תקופת ההתיישנות צריך להביא לדחייתן במקרים המתאימים, אני נמנה על המצדדים בגישה זו, בעל דין צריך לעזור לבית המשפט ולהביא ראיות טריות ובית המשפט צריך לזכור שלהליך יש עוד צד, לא פחות חשוב מהתובע והוא הנתבע אשר לרוב, נפגע או משנה את מצבו לרעה מהשיהוי האדיר.
מאידך גיסא, ולפחות עד עתה, עד שפורסמו תקנות סדר הדין האזרחי החדשות שסוף כל סוף מכירות בכך שהמשאב הציבורי של זמן דיוני לא פחות חשוב מאינטרס של צד כזה או אחר, מרבית הפסיקה נטתה שלא לסגור את דלתות בית המשפט גם בפני בעל דין מתמהמה או רשלן והיות ותיק זה החל הרבה לפני פרסום התקנות החדשות וכניסת חלק מהוראותיהן לתוקף, אנהג כבית הלל והתביעה לא תסולק על הסף מטעמי שיהוי בלתי סביר.
אך גם אם התביעה איננה מסולקת על הסף וגם אם אתייחס לעילת התביעה ככזו שהתגבשה סביב חודש ינואר 2008 בזמן שהתובע שלח התראות לנתבעת בעניין אי-חלוקת הרווחים, גם אז התביעה הוגשה בימים האחרונים של מרוץ ההתיישנות ולא ניתן להתעלם מהעובדה שקיים כאן שיהוי אדיר שאין לו כל הסבר או הצדקה, כאשר התובע מחכה עד היום האחרון של שנת 2014 בעוד מדובר בכלל על אירועים, עובדות ומערכת יחסים שנולדו בשנת 2004 או בשנת 2005 עת עליית האתר לרשת, והסתיימו בשנת 2007-2008.
בפועל, ההליך כאן התנהל ביחס לאירועים שאירעו בין 10 ל-14 שנים לפני מועד ההוכחות!
גם אם לא היתה רובצת חובה על התובע להגיש תביעה שכנגד בהליך הקודם בעת שהוגשה כנגדו תביעת הנתבעת, מדובר בהתנהלות שאין לה מקום ואין לעודדה, לא מהפן הציבורי של בזבוז משאבים והעסקת מספר ערכאות באותו עניין ולא מהפן המשפטי שכן שיהוי משמעו נזק ראייתי, סיבוך הדיון, חוסר הגינות כלפי עדים פוטנציאליים "שייאלצו להתמודד ולהיזכר במה שכבר שכחו" ושינוי מצב הצדדים לרעה.
זאת ועוד, המתנה על הגדר לתוצאות הליך אחר (שלא באמת יביא לסיום ההליך כאן) וזאת כדי לבדוק את הכדאיות בהגשת התביעה איננה יותר מאשר אופורטוניזם משפטי. ההסבר שניתן ע"י התובע לפיו (משום מה) המתין לסיומו של ההליך הקודם איננו הגיוני ולא ברור למה לא התבררו כל הפלוגתות באותה מסגרת? הרי התובע עצמו מדגיש בסיכומיו שפסק הדין שם ניתן לאחר "דיון רב שנים, ממצה ומייגע", היעלה על הדעת לפתוח את הכל מחדש? מה באמת חסכה ההמתנה של 7 שנים? מה משקל עדויות ששמע בית משפט אחר בתביעות אחרות לצורך ההליך כאן? מי ישלם את המחיר על כך שלא הביא את שלל העדים שנשמעו אז ואחרים שהיה מקום להביאם כאן? (התשובה כמובן היא התובע שמסתמך רק על עדותו, עדות יחידה של בעל דין וחוות דעת "מטעם").
כשהתובע תוקף את הנתבעת בסעיף 13 לסיכומיו ושואל כיצד לא חסה האחרונה על זמנו של בית המשפט, במומו הוא פוסל שכן איך יעלה על הדעת שהתובע שכל טענותיו וכל העובדות הרלבנטיות לחבות הנתבעת כלפיו (לגרסתו) התבררו בהליך ארוך מאד הכולל "חבילת ראיות עצומה", "עדויות מומחים" ו"פרוטוקול דיון הכולל מאות עמודים" (סעיף 2 לסיכומי התובע עצמו) לא עשה את הדבר המתבקש ותבע שם את הסכומים המגיעים לו? איך ישב על הגדר, נתן לשיהוי לטשטש כל ראיה אפשרית, נתן לתיק שם להתנפח ואז "לייבא" להליך כאן אין סוף מסמכים, קביעות, מסקנות שבית המשפט כאן-אנוכי לא התרשם מהם ולא היה שותף לגיבושן? כיצד אפשר להתמודד עם ההתפתחות העצומה בתחום האינטרנט ולהתעלם ממנה כאשר מבוקשים כיום סעדים כספיים המאוחרים למועד בו התגבשה השותפות שהרי מה שהיה בשנת 2004 איננו מה שהיה קיים וברור מאיליו בשנת 2014 עת הוגשה ובוודאי לא בשנת 2018 עת נשמע התיק ובשנת 2019 בה נחתם פסק דין זה?
מה עם הזמן השיפוטי של בית המשפט בחיפה אחרי שבית המשפט בתל אביב צרך ממנו מלוא הסאה?
שאלה היא האם התנהגות זו מהווה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות וגם אם אניח שלא, מדובר בהתנהלות לא נכונה ולא ראויה מבחינת שיקולי מדיניות משפטית.