בית משפט השלום בחיפה
ת"א 68331-12-14 סופר נ' מושלי
תיק חיצוני:
לפני כבוד השופט אהרון שדה
התובע דניאל סופר
נגד
הנתבעת איריס מושלי
פסק דין
לפני תביעה לתשלום סך 500,000 ₪ שהוגשה על בסיס מספר עילות, על חלקן של העילות וויתר התובע בהתאם להודעתו מיום 27.8.17 (הוויתור נוגע לעילה לפי חוק איסור לשון הרע ולעילה הנוגעת לחלקו באתר בשם "משפצים" ולכן פסק הדין לא דן בהן).
בתמצית, מדובר בתביעה לפיצוי התובע בגין עוולות נזיקיות ומסחריות, נזקים ופיצויים המגיעים לו בשל פירוק שותפות, הפרת הסכם שותפות והכל משום שלטענתו פעלה הנתבעת בחוסר תום, שלא כדין תוך ניצולו וניצול השותפות לצורף הפקת רווחים אישיים.
השותפות כללה 3 צלעות, התובע, שני מתכנתים והנתבעת. לפחות התובע והנתבעת באים מרקע בו עסקיהם השיקו או אף התמקדו בתחומי בניין, דיור, עיצוב, אביזרי בית, ריהוט, בעלי מקצוע בענף הבנייה והעיצוב וכן הלאה.
כפי שעוד יורחב בהמשך, הצדדים ניהלו הליכים קודמים, ארוכים ומתישים ואינני רואה מקום להיכנס ולפרט את שניתן לקרוא בתיק כאן (וגם בתיקים האחרים). ההכרעה תתמקד אך ורק בנקודות שבמחלוקת כיום ורק באלה שבין התובע לנתבעת.
שאלת היריבות
הנתבעת העלתה טענת היעדר יריבות כנגד הגשת התביעה כנגדה באופן אישי במקום כנגד החברה שבשליטתה ברם לא הוצגו ראיות או מערכת נתונים ממנה ניתן ללמוד שלא הייתה כוונה להתחייב אישית ושבפועל, נוצרה אבחנה לפיה ברור שאין התחייבות או מעורבות אישית של הנתבעת וכי היא באופן אישי לא הייתה צד להסכם, לשותפות, להתנהלות ולמיזם כולו. מערכת ההתכתבויות, אופי השותפות והעיון בכתבי בית דין ופסק הדין מביאים למסקנה כי הדמויות בשר ודם היו מעורבות אישית, בוצעו פעולות אישיות ולמעשה לא ניתן להפריד (לפחות על בסיס הקיים בתיק) בין התאגידים ולבין האנשים בפרשה כאן.
ייתכן וניתן או אף רצוי היה לצרף כנתבעת גם את החברה שבשליטת הנתבעת בעילות כאלו או אחרות, לנצל מולה אופציה לניהול הליכים מקדמיים וכיו"ב אך אין אפשרות זו מסלקת על הסף את התביעה כנגד הנתבעת בהיעדר עילה או יריבות מול התובע אם כי על האחרון רובץ הנטל הכללי להוכיח כמובן חבות אישית מצדה.
רקע בקליפת אגוז
לטענת התובע, כל המחלוקות ביחס לשותפותו עם הנתבעת הוכרעו בפסק דין שניתן ביום 5.3.14 בתיקים 32263/08 ו- 22089/08 (להלן:"ההליך הקודם"), בתמצית נקבע שם על פי הנטען כי הנתבעת היא זו שהפרה את הסכם השותפות בין הצדדים והקימה אתר אינטרנט מתחרה, היא זו שחויבה בתשלום פיצויים לתובעים שם (המתכנתים) ותביעתה כנגדו וכנגד שני המתכנתים נדחתה. אותו הליך כלל על פי הנטען כמות עצומה של חומר, השתרע על פני 6 ישיבות שנקבעו לצורך הוכחות, נשמעו עדים ומומחים ולטענת התובע יוצר פסק הדין שם השתקים ביחס לתביעה כאן כאשר פסק הדין סיים את השותפות באופן פורמלי.
כאמור, התובע, הנתבעת ושניים נוספים בשם יובל ארבל וניב קנטור ("המתכנתים") חברו בשנת 2004 ויצרו שותפות להקמת אתר אינטרנט בתחום תכנון ועיצוב הבית.
התובע טוען כי השקיע במיזם אין ספור שעות עבודה במשך כ-3 שנים וזאת גם על חשבון חייו הפרטיים, הוא פעל להקמת אתר השותפות "בית ונוי", הטמעת תכניו, תחזוקתו והכל מתוך ציפייה שהאתר יניב רווחים ברם כאשר האתר החל לצבור תאוצה ולהרוויח עשתה לטענתו הנתבעת שימוש שלא כדין בידע ובעבודת התובע ושאר השותפים בבחינת גזל של ממש ופעלה לפתיחת אתר מתחרה וכאשר את רווחיו משלשלת היא לכיסה, התובע טוען כי הנתבעת התנהלה בחוסר תום לב והפרה הפרות יסודיות את ההסכם בין הצדדים באופן שסיכל את הצלחת המיזם והמשך פעילותו כאשר ניצול התשתית ועבודת התובע לצורך פתיחת אתרים מתחרים מגיע כדי ביצוע עוולות מסחריות מצד הנתבעת לרבות גניבת עין, התערבות בלתי הוגנת וגזל סוד מסחרי. התובע אף טען שהתנהלות הנתבעת עולה כדי עוולת רשלנות וגזל כמשמעותן בפקודת הנזיקין.
זה המקום לומר שהתובע הינו יועץ בענף הבנייה ושימש כיזם של אתרי אינטרנט בתחומי הבנייה השונים.
הנתבעת הייתה והינה הבעלים והמנכל"ית של "בית ונוי הוצאה לאור בע"מ" שהינה חברה המפרסמת ומפיצה מגזין בתחום העיצוב בשם "בית ונוי".
התובע מבסס את תביעתו על "הסכם שותפות" שצירף ושלטענתו אושר על ידי הנתבעת ביום 31.1.05 באמצעות הודעת דואר אלקטרוני.
הנתבעת מצדה חזרה והכחישה בכתב ההגנה כאן את עצם אישורה להסכם הנטען כאשר כבר בהליך הקודם העלתה טענת זיוף ביחס להודעת הדוא"ל ולהסכמה שנרשמה בה ברם טרם הדיון בשאלת הוכחת ההסכם הספציפי או הוכחת ההסכמות או השלכות ההליך הקודם וקביעותיו על התיק כאן יש לעסוק בנושא מקדמי שמשקלו רב:
התיישנות ושיהוי
לא ראיתי מקום להרחיב בעניין ההתיישנות אך יש לומר שעילת התביעה נולדה על גבול סיום מרוץ ההתיישנות, אי שם סביב דצמבר 2007 כאשר התביעה כאן הוגשה ביום 31.12.2014. (הדבר עולה מתצהיר שהוגש במסגרת ההליך הקודם והינו חלק מנספחי התצהיר כאן ובמסגרתו, מצהיר התובע שכבר בדצמבר 2007 המחלוקת הוחרפה והנתבעת החלה להתנער לטענתו מהסכם השותפות).
יש לומר שאפשר היה לנהוג בחומרה כלפי התובע וליצור "פרשנות" לפיה עוד לפני יום 27.12.07 "הוסכם על סיום דרך השותפות באופן מיידי" כפי שעולה מההתכתבות ואז חלקים מן התביעה התיישנו ברם בשל מורכבות העניין, ריבוי העילות והיותן כרוכות האחת בשנייה נוצרת בעיה בקביעת מועד מדויק. אין מועד ההסכמה לפירוק שותפות כדין מועד פירוקה בפועל, בין לבין קורים דברים, הגישה כאמור איננה להחמיר ולקבוע כי תביעה התיישנה כשהדבר איננו ברור דיו והיות ולא הוכח מועד קלנדרי ספציפי שממנו אפשר למנות את תקופת ההתיישנות, לא תידחה התביעה מטעם זה.
אשר לשיהוי ולהתנהלות המשפטית של התובע, כאן ניתן היה לכתוב דיסרטציה אם כי אין בכוונתי להרחיב הגם שהעניין חמור מאד. בעולם המשפט, יש הגורסים כי שיהוי בלתי מוצדק והגשת תביעות על גבול תקופת ההתיישנות צריך להביא לדחייתן במקרים המתאימים, אני נמנה על המצדדים בגישה זו, בעל דין צריך לעזור לבית המשפט ולהביא ראיות טריות ובית המשפט צריך לזכור שלהליך יש עוד צד, לא פחות חשוב מהתובע והוא הנתבע אשר לרוב, נפגע או משנה את מצבו לרעה מהשיהוי האדיר.
מאידך גיסא, ולפחות עד עתה, עד שפורסמו תקנות סדר הדין האזרחי החדשות שסוף כל סוף מכירות בכך שהמשאב הציבורי של זמן דיוני לא פחות חשוב מאינטרס של צד כזה או אחר, מרבית הפסיקה נטתה שלא לסגור את דלתות בית המשפט גם בפני בעל דין מתמהמה או רשלן והיות ותיק זה החל הרבה לפני פרסום התקנות החדשות וכניסת חלק מהוראותיהן לתוקף, אנהג כבית הלל והתביעה לא תסולק על הסף מטעמי שיהוי בלתי סביר.
אך גם אם התביעה איננה מסולקת על הסף וגם אם אתייחס לעילת התביעה ככזו שהתגבשה סביב חודש ינואר 2008 בזמן שהתובע שלח התראות לנתבעת בעניין אי-חלוקת הרווחים, גם אז התביעה הוגשה בימים האחרונים של מרוץ ההתיישנות ולא ניתן להתעלם מהעובדה שקיים כאן שיהוי אדיר שאין לו כל הסבר או הצדקה, כאשר התובע מחכה עד היום האחרון של שנת 2014 בעוד מדובר בכלל על אירועים, עובדות ומערכת יחסים שנולדו בשנת 2004 או בשנת 2005 עת עליית האתר לרשת, והסתיימו בשנת 2007-2008.
בפועל, ההליך כאן התנהל ביחס לאירועים שאירעו בין 10 ל-14 שנים לפני מועד ההוכחות!
גם אם לא היתה רובצת חובה על התובע להגיש תביעה שכנגד בהליך הקודם בעת שהוגשה כנגדו תביעת הנתבעת, מדובר בהתנהלות שאין לה מקום ואין לעודדה, לא מהפן הציבורי של בזבוז משאבים והעסקת מספר ערכאות באותו עניין ולא מהפן המשפטי שכן שיהוי משמעו נזק ראייתי, סיבוך הדיון, חוסר הגינות כלפי עדים פוטנציאליים "שייאלצו להתמודד ולהיזכר במה שכבר שכחו" ושינוי מצב הצדדים לרעה.
זאת ועוד, המתנה על הגדר לתוצאות הליך אחר (שלא באמת יביא לסיום ההליך כאן) וזאת כדי לבדוק את הכדאיות בהגשת התביעה איננה יותר מאשר אופורטוניזם משפטי. ההסבר שניתן ע"י התובע לפיו (משום מה) המתין לסיומו של ההליך הקודם איננו הגיוני ולא ברור למה לא התבררו כל הפלוגתות באותה מסגרת? הרי התובע עצמו מדגיש בסיכומיו שפסק הדין שם ניתן לאחר "דיון רב שנים, ממצה ומייגע", היעלה על הדעת לפתוח את הכל מחדש? מה באמת חסכה ההמתנה של 7 שנים? מה משקל עדויות ששמע בית משפט אחר בתביעות אחרות לצורך ההליך כאן? מי ישלם את המחיר על כך שלא הביא את שלל העדים שנשמעו אז ואחרים שהיה מקום להביאם כאן? (התשובה כמובן היא התובע שמסתמך רק על עדותו, עדות יחידה של בעל דין וחוות דעת "מטעם").
כשהתובע תוקף את הנתבעת בסעיף 13 לסיכומיו ושואל כיצד לא חסה האחרונה על זמנו של בית המשפט, במומו הוא פוסל שכן איך יעלה על הדעת שהתובע שכל טענותיו וכל העובדות הרלבנטיות לחבות הנתבעת כלפיו (לגרסתו) התבררו בהליך ארוך מאד הכולל "חבילת ראיות עצומה", "עדויות מומחים" ו"פרוטוקול דיון הכולל מאות עמודים" (סעיף 2 לסיכומי התובע עצמו) לא עשה את הדבר המתבקש ותבע שם את הסכומים המגיעים לו? איך ישב על הגדר, נתן לשיהוי לטשטש כל ראיה אפשרית, נתן לתיק שם להתנפח ואז "לייבא" להליך כאן אין סוף מסמכים, קביעות, מסקנות שבית המשפט כאן-אנוכי לא התרשם מהם ולא היה שותף לגיבושן? כיצד אפשר להתמודד עם ההתפתחות העצומה בתחום האינטרנט ולהתעלם ממנה כאשר מבוקשים כיום סעדים כספיים המאוחרים למועד בו התגבשה השותפות שהרי מה שהיה בשנת 2004 איננו מה שהיה קיים וברור מאיליו בשנת 2014 עת הוגשה ובוודאי לא בשנת 2018 עת נשמע התיק ובשנת 2019 בה נחתם פסק דין זה?
מה עם הזמן השיפוטי של בית המשפט בחיפה אחרי שבית המשפט בתל אביב צרך ממנו מלוא הסאה?
שאלה היא האם התנהגות זו מהווה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות וגם אם אניח שלא, מדובר בהתנהלות לא נכונה ולא ראויה מבחינת שיקולי מדיניות משפטית.
עניין זה זכה להתייחסות עוד בשלב ההליכים המקדמיים שכן כבר אז ניכרו סימני ונזקי השיהוי:
" לא ברור מדוע בגין אירועים שקרו בשלהי שנת 2007 מוגשת תביעה רק בדצמבר 2014 ועוד פחות ברור מדוע מאז ועד אמצע מאי 2016 לא מצליח התובע לעמוד בהחלטות בית המשפט ולהגיש את ראיותיו.
היכן היה התובע במשך כמעט עשור אם סבר שבידו עילת תביעה ראויה, עילה משמעה גם עובדות ומידע.
מה עשה התובע בהליך בתל אביב בו הייתה לו יריבות ישירה מול הנתבעת ומול בית וגן כדי לבסס את תביעתו כאן? בהליך בתל אביב הגדישו כל הצדדים את הסאה עת התיק צבר מעל ל-550 מסמכים שונים וניהולו התפרש על פני 6 שנים ולא יעלה על הדעת כי הדבר יחזור על עצמו גם בתיק זה. " (החלטה מיום 19.5.16 בבקשה מס' 7).
זאת ועוד, השלכות השיהוי ואי בירור כל הפלוגתות במסגרת אחת ובזמן סביר לאחר קרות האירועים נתן את אותותיו גם בעדותו של התובע שלכל אורכה ענה "לא זוכר", "כמדומני" וכיו"ב. הדברים הגיעו עד כדי כך שאפילו לא זכר אם השקיע במיזם מכספו או לאו (עמ' 39 שורות 27-37).
השיהוי והסרבול שנוצרו בעקבות פיצול ההליכים, אופן ניהול ההליך הקודם והשלכות כל אלו פועלים בראש ובראשונה כנגד התובע.
האם הוכח ההסכם לו טוען התובע?
כאמור, התובע טוען לקיומו של הסכם ספציפי, הנתבעת טוענת שמדובר בזיוף אם כי מודה שהיו הסכמות כאלו או אחרות. מעבר לתובע ולנתבעת ישנה הצלע השלישית הכוללת את המתכנתים שכבר עתה יש לומר, מעמדם, תרומתם ועבודתם וכן יחסיהם מול הנתבעת אינם בהכרח (שלא לומר כלל לא) זהים לאלו של התובע.
האם הוכח שהנתבעת אישרה את ההסכם הנטען-"הסכם השותפות" בהודעת הדוא"ל מיום 31.1.15?
יש לומר שאין כל ראייה או תצהיר מטעם אדם אחר מלבד התובע היכול לאשר שאכן זהו הקובץ שנשלח ובמסגרתו ניתנה הסכמתה של הנתבעת. ממראה שני הנוסחים של הודעת הדוא"ל האמורה עולה ספק אם אכן מדובר על אותו מסמך שנטען שנשלח ואושר ע"י הנתבעת. גם בהודעת הדוא"ל שצירף התובע אין חתימה ואין שום התייחסות להסכם הספציפי חוץ מהמלל ממנו מובן שהנתבעת "מאשרת".
נספח ד' שצורף לתצהיר מטעם התובע, הינו מוצג שהוגש במסגרת ההליך הקודם, הוא לכאורה הודעת דוא"ל שנשלחה ביום 31.1.05 מטעם הנתבעת לתובע ובו נרשם:
"דניאל,
מבחינתי זה מקובל ואני מאשרת את ההסכם אני רק מבקשת ששם האתר יהיה שם המגזין.
בהצלחה
איריס"
אולם מעיון בכותרת הודעת הדוא"ל (ובניגוד לנוסח גוף ההודעה) לא ניתן להבין שמדובר על תשובה למשהו שנשלח קודם לכן, אין ציון RE" " או למשל את המילים "בהמשך להתכתבות בינינו..." ולא ניתן להבין על איזה הסכם מדובר והאם אכן מדובר על נוסח הסכם השותפות לו טוען התובע. התובע לא הגיש ראיה המבססת מסקנה שההודעה אכן כללה את קובץ ההסכם עצמו או שהיו התכתבויות סמוכות בזמן (ובכלל) שמעידות על גיבוש ההסכם, על החלפת הערות או טיוטות, בקשות ותיקונים או רמז לתהליך היכול לבסס מסקנה שאכן הודעת הדוא"ל היא השלב הסופי של גיבוש ההסכם הנטען. יש לזכור שהנתבעת היא מנכ"לית של חברה פעילה שגם אז הייתה כבר וותיקה ומבוססת, מדובר במיזם עם ראיה לעתיד והיה מצופה למצוא תיעוד על מו"מ לקראת חתימת הסכם או על בקשות לשינויים או למצער על פנייה לעו"ד בנוגע לנוסח ההסכם.
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מעיינים בנספח א' לכתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבעת אשר כולל נוסח אחר של אותה הודעת דוא"ל (ללא "אני מאשרת את ההסכם"):
"דניאל שלום,
מבחינתי זה מקובל אני רק מבקשת ששם האתר יהיה שם המגזין.
בהצלחה
איריס"
דווקא נוסח הודעה זו כולל כותרת של הודעת תשובה/חוזרת "RE: " שכאמור איננו מופיע בהודעה שצירף התובע, בעין בוחנת אפשר להתרשם שהמילה "נוי" שאמנם מטושטשת אינה מתחת לאות ס' במילה "סופר" המצויה שורה מעליה, מה שיכול לחזק את קיום ה-"RE" ואת המסקנה שמדובר בהודעת תשובה .
כאשר מוצגים בבית משפט שני נוסחים לאותו מסמך ממש, מדליק הדבר נורה אדומה.
מי שעליו רובץ נטל ההוכחה בדבר משלוח ההסכם הנטען לנתבעת וקבלת אישורה בחוזר (או בכלל) להסכם הנטען הוא התובע ובמקרה כאן לא עמד בו.
כאן יש להדגיש, טענת הזיוף עלתה אמנם בהליך הקודם אלא שכל מה קבע בית המשפט שם היה שאכן התקיימה מערכת שותפות והיו הסכמות בין הצדדים ברם טענת הזיוף לא הוכרעה כלל.
יובהר, בהליך הקודם הוגשו תצהירים בעניין הזיוף, כב' השופט רחמים כהן שדן בתיק קבע שהטענה תוכרע במסגרת פסק הדין אך הדבר לא קרה ובית המשפט הסתפק בקביעות במישורים אחרים לצורך הכרעתו בתביעות כולן.
משכך אין לקבל את הטענה שבית המשפט בהליך הקודם קבע קביעה מפורשת לגבי "הסכם השותפות" הספציפי הנטען. לא מספיק שעניינים או טענות הוזכרו בתצהירים שצורפו ע"י התובע מההליך הקודם אלא יש לבדוק האם אכן היתה קביעה חלוטה לגבי השאלה או הטענה הספציפית ובאופן מפורש. יש להקדים ולומר כי הגם שהנתבעת מיצתה בהליך הקודם את עילותיה כתובעת, היא רשאית כאן להעלות טענות הגנה השאולות מתביעותיה ככל שלא מדובר בעניינים לגביהם יש הכרעה וחלים עליהם כללי השתק הפלוגתא.
יש לאבחן ולבדל בין הקביעות בפסק הדין בהליך הקודם המתייחסות לתביעת שני המתכנתים לבין הקביעות בתביעה שהוגשה ע"י הנתבעת כנגד התובע, לא כל מה שנקבע שם בתביעת שני המתכנתים רלבנטי או אומץ לגבי התובע כאן.
התובע טוען שבהליך הקודם התקיים "משפט זוטא" לגבי טענת הזיוף שהעלתה הנתבעת אולם אין בפסק הדין שם קביעה חלוטה כלשהי לגבי השאלה האם נעשה או לא נעשה זיוף. כל מה שניתן להסיק מפסק הדין שבית המשפט קיבל את הטענה שאכן היתה קיימת שותפות לאור הסכמות מסוימות ואופן פעולת הצדדים אולם לא נאמר ש"הסכם השותפות" הנטען הוא המחייב ושהודעת הדוא"ל מיום 31.1.15 אותנטית ובאותה נשימה יש לומר שבפסק הדין בהליך הקודם לא נפסקו סעדים בגין סעיפים המופיעים בהסכם השותפות הנטען (דבר שאולי היה יכול לחזק את הטענה שבית המשפט אימץ שם את ההסכם הנטען ע"י התובע והמוכחש ע"י הנתבעת).
משכך לא הוכח ההסכם הנטען, מה שמביא בין היתר גם לדחיית כל הסעדים הנובעים מתניית "אי התחרות" שבהסכם הנטען וההתייחסות באותה תניה ל"זכויותיו של דניאל" או סעדים שניתן לראותם כנובעים מתנאי חוזי מפורש כלשהו המופיע בו.
והתייחסות קצרה נוספת לשאלת מעמד פסק הדין הקודם ביחס להליך כאן
בזיקה למה שנקבע בפרק הקודם, מה שמחייב את הצדדים בשלב זה הן הסוגיות שנקבע לגביהן השתק פלוגתא ברור ומפורש. עצם הדיון בהליך הקודם בהסכם השותפות מבלי לקבוע לגביו ממצאים חד משמעיים אין בו כדי להקל ובוודאי שלא לבטל את חובת התובע לעמוד בנטל ולשכנע כאן שאכן זה ההסכם שנכרת בין הצדדים.
ב"כ התובע מפנה לפסק הדין בהליך הקודם בעמ' 8 וטוען שמהפסקה אותה ציטט מפסק הדין ניתן להבין שבית המשפט קבע שם שאף אחד מהשותפים האחרים חוץ מהנתבעת לא הפר את התחייבויותיו. עיון בציטוט מעלה ספק של ממש ביחס לטענה או למסקנה שמבקש התובע לגזור ממנה. כך למשל ב"כ התובע טוען שהמילה "התובעים" מעידה על שלושת השותפים יובל, ניב וסופר ורושם בסעיף 15 לסיכומים תיקון לפסק הדין :"(צ.ל. שותפים)", האמנם? התובע הוא זה שטוען כי פסק הדין חלוט ורוצה להתבסס עליו אך בקשה לתיקון טעות סופר לא הוגשה שם, מהיכן מסיק התובע מה היה "צ.ל." (צריך להיות) בפסק הדין? אנו לא יודעים מה היה "צ.ל.", אנו יודעים מה יש בפסק הדין והוא לא בוודאי יתוקן בהליך כאן.
זאת ועוד, בפסק הדין נאמר במפורש "התובעים", הכוונה ליובל וניב (ונזכיר, סופר - התובע כאן בחר משום מה, שלא לתבוע שם והוא איננו תובע, לא הוגדר כך ולא יכול להיות מוגדר כך).
גם הסדר בו צוטטה הפסקה מפסק הדין עלול ליצור רושם שגוי בדבר משמעותה וההקשר בו נכתבה.
בפסק דין נכתב באופן הבא, (ולא ברצף כפי שנכתב בסיכומי התובע שם ניתן להבין שמדובר בפסקה/שורה שלמה):
"לא ניתן לקבל את התובענה נגד יובל, ניב וסופר.
כאמור לעיל, לא שוכנעתי, כי במהלך חיי השותפות, הפר מי מהתובעים את התחייבויותיו כלפי התובעות שכנגד באופן המצדיק את ביטול החד-צדדי של השותפות על ידי איריס. ועל כן, יש לדחות חלק זה של התובענה".
השאלה שעולה מסיכומי התובע היא כאמור האם הכוונה במילה "תובעים" לשלושת השותפים או רק לשני המתכנתים?
עיון בפסק הדין מביא למסקנה שהכוונה הינה רק לשני המתכנתים, ניתן לראות כי השמות נכתבו בנפרד ללא תואר "התובעים", ברישא לפסק הדין נקבע במפורש כי המתכנתים הם "התובעים" ואילו מר סופר הוא "סופר" ולא "תובע", כשנכתב "התובעים" הרי ברור שסופר-התובע כאן מעולם לא תבע שם, זאת ועוד, כשרצה בית המשפט לכתוב ולהתייחס לשותפים הוא אכן עשה שימוש במילה שותפים (ולא תובעים) ולמשל בעמוד 12 לפסק הדין שם:
"התובעות שכנגד לא שכנעו ולא הוכיחו, כי היו זכאיות להורדת תכנים. איריס היא שהפרה את הסכמותיה עם השותפים עת שהחליטה להפסיק ולבצע את חלקה בשותפות מבלי לנקוט בפעולות המתחייבות על מנת לפרק את השותפות. זאת, בניגוד להתחייבותה למצוא מתווה לפירוק מוסכם של השותפות." (ההדגשה איננה במקור)
ולהבדיל ולצורך הדיון בטענה החלופית האפשרית, לפיה הכוונה בפסקה הראשונה הייתה ל"הנתבעים" למרות שנכתב בטעות "התובעים" (כלומר היה צריך להיכתב:... כאמור לעיל, לא שוכנעתי, כי במהלך חיי השותפות, הפר מי מהנתבעים את התחייבויותיו כלפי התובעות...), ובמקרה כזה הנתבעים היו שני המתכנתים וגם סופר-התובע כאן, הרי גם אז לא ניתן להבין שלא דבק רבב בהתנהלות התובע, הקביעה על פי ניסוח פסק הדין, כנראה לא בכדי, היתה שלא היה בהתנהגותם של השותפים להצדיק את ביטול חד צדדי של השותפות, אולם לא נקבע שלא נפל שום פגם או רבב בהתנהגות או התנהלות התובע כאן-מר סופר שהיו עלולים לגרום לשיבושים בתפקוד האתר וכך למשל בעמ' 5 לפסק הדין מופיעה התייחסות בית המשפט שם לאמירות בתצהירו של אחד המתכנתים וכך נכתב:
"...כאשר איריס וסופר העלו תמונות במשקל מתאים עבד האתר במהירות ובעוד שכאשר הועלו על ידם תמונות "כבדות" עלה האתר באיטיות. כל נכונות ההסבר ניתן ללמוד מנספחים 4א-ב לתצהיר, כאשר ברגע שניב מוריד את משקל התמונות אשר הועלו לאתר, מאשרת לו נציגת החברה, כי "האתר עולה תוך 3 שניות בערך שזה מעולה." (ההדגשה במקור)
הסבריו אלו של ניב לא נסתרו ואף נמצאו משכנעים ועל כן יש לדחות את טענת התובעות שכנגד בעניין תחזוקת האתר."
אלא שבהמשך אותו עמוד מפנה בית המשפט בנימוקיו לנספח ט"ו 2 לתצהיר הנתבעות שם ממנו עולה שהתלונות הופנו למר סופר-התובע ולא לשני המתכנתים שאותם "ניקה" בית המשפט מכל אחריות לאותה איטיות בפסקה הקודמת ולכן יש להפריד בין מה שנקבע ביחס למתכנתים ולבין קביעות ביחס לתובע כאן.
פסק הדין בהליך הקודם עוסק אמנם בכל הדמויות אך מדובר בשתי תביעות נפרדות וב-5 דמויות (כולל החברה בע"מ), לכל אחת תפקיד שונה וחשוב מכך, לכל אחת מעמד משפטי שונה בין אם כצד להליך ובין אם באופן ייחוס מעמד או חבות או זכותו למי מהן, לכן ומכל הטעמים לעיל, אינני מקבל את טענת התובע לפיה כל מה שנקבע שם בנוגע לשני המתכנתים מאומץ אוטומטית עבורו התובע.
מסקנה זו נגזרת בשינויים המחויבים גם ביחס לסכומים שנפסקו בהליך הקודם למתכנתים (את דרך האומדנה שנעשתה שם, ניתן לאמץ גם כאן), עיון בפסק הדין שהוגש מראה שהפיצוי שנפסק לשני המתכנתים היה עבור עלויות הקמת האתר, עבודות תחזוקת האתר ועבור הקמת מערכת הניוזלטרים. מדובר בעבודה שהם ביצעו ובעלויות שהם הוכיחו. כאמור, בית המשפט שם דחה את טענות הנתבעת לפיה המתכנתים גרמו לנזקים עקב תקלות ואיטיות בעליית האתר, טענות הגנה שנטענו כנגד המתכנתים בלבד וקבע במפורש בע"מ 4 לפסק הדין כי המתכנתים נקלעו הלכה למעשה למחלוקות לא להם, מחלוקות בין התובע כאן לנתבעת כאן.
יחד עם זאת והגם שלא מתקיימים השתקי פלוגתא בכל מישורי הטענות שבין הצדדים בתיק כאן, לא ניתן להתעלם מקביעות פסק הדין בהליך הקודם אליהן מפנה התובע ואשר לגביהן פועלת מניעות משפטית מצד הנתבעת לטעון אחרת, כאמור מדובר בקביעות במסגרת פסק דין לו היו שותפים, כך או אחרת, התובע והנתבעת ושעליו איש לא ערער ולא פחות חשוב, קביעות שהתייחסו במפורש גם לתובע כחלק מהשותפות.
הקביעות החשובות שמהן יכולה להיבנות חבות כלשהי מצד הנתבעת הן הקביעות להלן:
"מחומר הראיות עולה בבירור, וגם איריס והחברה אינן מכחישות זאת, כי בין הצדדים בשתי התובענות התקיימו יחסי שותפות, כאשר כל צד נדרש להביא מתחום מומחיותו.