63. לכאורה, המדובר בהגבלה משמעותית על תחולת גישת הכיסוי החלקי, ואולם הלכה למעשה, אין זה כך. הטעם לדבר הוא שאם במועד עריכת חוזה הביטוח נתן המבוטח תשובה שגויה ביודעין, אזי חל ההסדר בעניין חובת גילוי, הקבוע בסעיפים 6–8 לחוק חוזה הביטוח. הסדר זה, כפי שכבר צוין בפסקה 10 לעיל, דומה מאד להסדר בעניין החמרת הסיכון החוזי, שכן גם הוא מגביל את התרופות הנתונות למבטח במקרה בו "ניתנה לשאלה בענין מהותי תשובה שלא היתה מלאה וכנה" לשני אלה: ביטול חוזה הביטוח בתוך 30 יום מהיום שנודע לו על אי הגילוי, ובלבד שהדבר נעשה כל עוד לא קרה מקרה הביטוח; ולחילופין, תשלום "תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים". גם החריגים לכך, דהיינו המקרים בהם פטור המבטח כליל מאחריותו, דומים עד כדי זהות לקבוע בהסדר בעניין החמרת הסיכון, דהיינו "התשובה ניתנה בכוונת מרמה" ו-"מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו" (סעיף 7(ג) לחוק חוזה הביטוח).
64. העולה מהאמור הוא שלאור הדמיון בין הסדרי החוק לעניין הפרת חובת הגילוי (סעיפים 6–8 לחוק חוזה הביטוח) לבין הסדרי החוק בעניין החמרת הסיכון (סעיפים 17–19 לחוק) אין משמעות רבה לשאלה איזה הסדר חל, וממילא גישת הכיסוי החלקי תחול בין אם האפשרות שנהג שאינו עומד במגבלת הגיל או הוותק הייתה ידועה למבוטח לפני כריתת חוזה הביטוח ובין אם נוצרה לאחר מכן (בכפוף לסייג "כוונת המרמה" שידון להלן).
ב. סייג "כוונת המרמה"
65. סייג אחר לתחולת גישת הכיסוי החלקי, הקבוע כאמור הן בהסדר בעניין הפרת חובת גילוי (ראו סעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח) והן בהסדר בעניין החמרת הסיכון
--- סוף עמוד 107 ---
החוזי (סעיף 18(ג)(1) לחוק) עניינו מקרים בהם המבוטח נתן לשאלה מהותית תשובה שאינה "מלאה וכנה", או נמנע מלמסור ההודעה על החמרת הסיכון, והכל "בכוונת מרמה". הרחבת הלכת הכיסוי החלקי למצבים בהם עסקינן, נהיגת הרכב על ידי אדם שאינו עומד במגבלת הגיל או הוותק, מעוררת מאליה את השאלה מהי "כוונת מרמה" בהקשר זה.
66. חברתי, השופטת דפנה ברק-ארז, סבורה כי ראוי לפרש מונח זה - "כוונת מרמה" - כמחייב ידיעה של בעל הפוליסה על החריגה מההגבלה, וכן "דבר מה נוסף", היכול להתבטא בהסכמה נמשכת שלו לכך שיעשה ברכב שימוש על ידי נהג שאינו עומד בתנאי ההגבלה, וזאת "בין מלכתחילה כתכנית שהייתה בעת רכישת הפוליסה, ובין במהלך חיי הפוליסה" (ראו פסקה 14 לחוות דעתה). לפיכך, לשיטתה הורים המאפשרים לילדם הצעיר לנהוג ברכב מעת לעת, כחלק משגרת המשפחה, למרות שאינו עומד במגבלת הגיל או הוותק, נוהגים בכוונת מרמה כלפי חברת הביטוח (וזאת, להבדיל מהורים המאשרים לאותו ילד נהיגה באופן חד פעמי, לצורך החלפת הורה שאינו חש בטוב במהלך נהיגה).
67. גישתה של חברתי לפרשנות המונח "כוונת מרמה" שבסעיף 18(ג)(1) לחוק נראית לי, עם כל הכבוד, מרחיקת לכת. העובדה שמבוטח נמנע מלרכוש ביטוח וולונטרי מקיף יותר מזה אותו רכש איננה מהווה, לטעמי, כוונת מרמה כלפי חברת הביטוח. לחברת הביטוח אין לא זכות, ולא אינטרס מוגן, שהורים ירכשו בעבור בנם הצעיר ביטוח מקיף המכסה באופן מלא את חבותו. ממילא החלטתם שלא לרכוש ביטוח נוסף בעבור הבן, ולהסתפק בכיסוי חלקי, איננה יכולה להוות לטעמי "כוונת מרמה" השוללת את הכיסוי הביטוחי באופן מוחלט. זאת ועוד, הימנעות ממסירת הודעה לחברת הביטוח לפיה מעת לעת נוהג אדם שגילו או הוותק שלו נמוכים מההגבלה אינה צפויה, כמובהר, לגרום נזק כלשהו לחברת הביטוח (שהרי חבותה תצומצם בהתאם). אם כך, מה הטעם להפעיל סנקציה כה חמורה בגין הפרת חובת הדיווח?
68. חסרון נוסף הטמון בגישתה של חברתי, הוא הקושי לאתר את אותם מצבים בהם השימוש הוא במסגרת הסכמה נמשכת, כחלק משגרת פעולה, והחשש כי הדבר יביא לריבוי התדיינויות משפטיות. בעניין כגון זה חשוב לקבוע כלל ברור ופשוט
--- סוף עמוד 108 ---
ליישום, והלכה המחייבת לבחון בכל מקרה ומקרה את התנהלות המבוטח לאורך זמן איננה עומדת בדרישה זו.
69. לא זו אף זו, אם לגישת חברתי "כוונת מרמה" מתגבשת בשל כך שהמבוטח נמנע ממסירת הודעה על עניין ההופך לשגרה, הרי שגם את הלכת סלוצקי ראוי לכאורה לצמצם בהתאם, ולקבוע כי היא מתייחסת רק למצבים בהם אמצעי הזהירות לא הופעל באופן מקרי וחד-פעמי, ולא ביחס למצב דברים בו אמצעי הזהירות אינו מופעל באופן שיטתי וקבוע (כגון, כאשר הכספת מתקלקלת, ועל כן לא נעשה בה שימוש לאורך זמן). ויובהר, לא זו גישתי, וספק בעיני אם הגבלה שכזו על הלכת סלוצקי מקובלת על חברתי (והשוו לעובדות עניין דיין מוצרי קירור).
70. מהי, אם כן, פרשנותו הנכונה של המונח "כוונת מרמה"? מונח זה נזכר בחוק חוזה הביטוח במספר הקשרים. בנוסף לסעיפים 7(ג)(1) ו-18(ג)(1), בהם משמש המונח לסייג את גישת הכיסוי החלקי במקרים של הפרת חובת גילוי והחמרה בסיכון החוזי, המונח נזכר בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, שעניינו "מרמה בתביעת תגמולי ביטוח". גם בהקשר זה משמש המונח על מנת לפטור את המבטח מחבות, כאשר המבוטח פעל בדרכי תרמית (ראו ולר, עמ׳ 541–559). כן נזכר המונח בסעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, תוך קביעה כי "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של עניין שהוא יודע כי הוא עניין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה" (ראו ולר, עמ׳ 304–310). מאחר שמדובר באותו מונח ("בכוונת מרמה"), המשמש לאותה מטרה (הגנת המבטח מפני התנהלות המבוטח) באותו חוק (חוק חוזה הביטוח), מן הראוי לתת למונח זה פרשנות אחידה בארבעת ההקשרים הללו (השוו ולר, עמ׳ 459 ו-550 הערה 27; אליאס, עמ׳ 882).
71. לשיטתי, ראוי לפרש את המונח "בכוונת מרמה" בחוק חוזה הביטוח בצורה מצרה, כמתייחס לאותם מקרים בהם לא רק שהמבוטח ידע על החמרת הסיכון, אלא פעל מתוך מניע פסול, המתבטא ברצון להטעות את המבטח על מנת לקבל ממנו דבר שלא ניתן היה לקבל ממנו בלעדי ההסתרה (ראו ולר, עמ׳ 306–309, 459, 549–556). ובלשונו התמציתית של פרופ' אורי ידין "התנהגות של רמאות" (ידין, עמ׳ 46). משמעות הדברים בהקשר של סעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח היא שמדובר במצב בו הסתרת המידע (ההימנעות ממסירת הודעה על ההחמרה בסיכון) נועדה למנוע מחברת הביטוח מידע הדרוש לה לצורך בירור חבותה. דוגמא מובהקת לכך היא
--- סוף עמוד 109 ---
המקרה בו לאחר אירוע התאונה נמנע מבוטח, המודע לקיומה של הגבלת גיל שהנהג אינו עומד בה, מלעדכן את המבטח על כך שברכב נהג אדם שאינו עומד במגבלת הגיל, וזאת במטרה לגבות דמי ביטוח מלאים. במצב דברים זה, הימנעות המבוטח מלקיים את חובתו לפי סעיף 17(א) לחוק חוזה הביטוח נעשית בכוונה מרמה, שכן הוא מבקש למנוע מהמבטח מידע על כך שהתאונה נגרמה בנסיבות של החמרת סיכון, המטילות על המבטח חובה בפיצויים מופחתים. במצב זה יש תחולה לסעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, ולעיתים גם לסעיף 25 לחוק. דברים דומים אמורים כאשר המבוטח, לפני כריתת חוזה הביטוח, מוסר במכוון מידע מטעה ביחס לגיל או לוותק של אדם מסוים, מתוך מטרה להשיג בעבורו ביטוח בתנאים שאינם משקפים את הסיכון הנשקף ממנו. במצב דברים זה מדובר בתשובה שניתנה בכוונת מרמה, הפוטרת את המבטח כליל מכוח סעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח.
72. גישת הפרשנות המצרה למונח "כוונת מרמה" מתיישבת עם תכליות חוק חוזה הביטוח בהקשר בו עסקינן, כפי שאני רואה אותן. ככלל, אין מקום להרתיע מבוטח מפני הימצאות במצב בו הוא אוחז בכיסוי חלקי באופן וולנטרי. ואולם, כאשר המבוטח מונע בכוונת מכוון מהמבטח מידע הדרוש לו לצורך בירור חבותו, עלול להיווצר מצב בו המבטח לא ידע על כך שחבותו במקרה נתון היא לכיסוי חלקי בלבד, וימצא נושא באחריות העולה על הכיסוי הביטוחי שנרכש ממנו. מצב דברים זה אינו רצוי, ועל כן יש מקום ליצור הרתעה, באמצעות הטלת סנקציה על מבוטח המנסה לזכות בכיסוי מלא, מקום בו הוא נושא בתשלום בעבור כיסוי חלקי בלבד. סנקציה זו, בדמות שלילה מלאה של תגמולי הביטוח, קבע המחוקק בסעיפים 7(ג)(1) ו-18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח (והשוו, לעניין פרשנות המונח "בכוונת מרמה" בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה [פורסם בנבו] (19.5.1998); רע"א 1219/18 פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 4 לחוות דעתו של השופט דוד מינץ (18.6.2018)).
אחר הדברים הללו
73. קראתי בעניין את התייחסויותיהם של חבריי לעמדתי. הערות רבות לי על הערותיהם. בחלק מטיעוניהם קיים טעם, ואולם אין בהם לדידי כוח להטות את הכף (כך, למשל, טיעונו של חברי בפסקאות 81 – 84 לחוות דעתו). טיעונים אחרים שהעלו אינם מציגים כהלכה את גישתי (כך למשל, טיעונו של חברי בפסקאות 79 – 80).
--- סוף עמוד 110 ---
הקושי המרכזי שנותר בעיני לא פתור בעמדותיהם הוא רצונם "לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה" – להמשיך לשמור אמונים להלכת סלוצקי, אך לאבחן את המקרה שלפנינו, כך שגישת הכיסוי החלקי לא תחול בו באופן מלא (השופט עמית) או באופן מעשי (השופטת ברק-ארז).
אפס, על עניין אחד עליו עמד חברי קשה לחלוק – אריכות הדברים חורגת מהמקובל, ומצדיקה התנצלות. מטעם זה, ועל אף הפיתוי האינטלקטואלי, אמנע מלפרוט לפרוטות את הערותיי להערות חבריי, ואותיר לקורא הנבון לגבש עמדה כחוכמתו.
התוצאה האופרטיבית של הערעור
74. לאור כל האמור לעיל, מקובלת עלי עמדת חברתי, השופטת דפנה ברק-ארז, כי יש מקום להחזיר את התיק לערכאה הדיונית (בית משפט השלום) על מנת שתכריע האם המערער נמנע מלמסור הודעה על החמרת הסיכון ב"כוונת מרמה", דהיינו, מתוך מטרה למנוע מחברת הביטוח מידע, אשר יש בו כדי להשליך על חבותה.
75. המערער רכש ביטוח מקיף לרכב בו צוין "מוצהר ומוסכם בזה כי הפוליסה אינה מכסה נזק שייגרם לרכב המבוטח או לצד ג' אם בעת קרות הנזק לרכב היה נהוג ע"י נהג שטרם מלאו לו 30 שנים". המבוטח טען כי לא ביקש הגבלה זו ולא היה מודע לה, ואולם טענותיו אלה נדחו על ידי שתי הערכאות הקודמות שדנו בעניין, וזאת על בסיס עובדתי. משכך אין מקום כי נתערב בהכרעה זו בגלגול שלישי. מכאן שהנחת המוצא היא שהתניה הקבועה בחוזה הביטוח היא הגבלה תקפה על חבות חברת הביטוח, שהמערער היה מודע לה. כפי שהובהר לעיל, לגישתי משמעותה של הגבלה זו, לאור גישת הכיסוי החלקי, היא שנהיגת הרכב על ידי נהג שגילו נמוך מ-30 מקנה למבוטח זכות לתגמולי ביטוח מופחתים בלבד, וזאת בכפוף לכך שלא נמנע ב"כוונת מרמה" מליידע את המבטח על הפרת ההגבלה.
76. המשיבה, חברת הכשרה, טענה כי המבוטח פעל בכוונת מרמה, וזאת על בסיס שיחה מוקלטת שניהל עם נציגת סוכנות הביטוח לאחר התאונה, בה ענה בחיוב לשאלה אם ברכב נהג אדם שגילו מעל ל-30. המבוטח, טען כי לא הבין כהלכה את שאלת הנציגה בשל בעיית קשב וריכוז ממנה הוא סובל. לדבריו לא הייתה לו כל כוונה להונות את חברת הביטוח, ולראיה הוא לא הסתיר את זהות הנהג, אלא מסר
--- סוף עמוד 111 ---
שחברו נהג ברכב. בית משפט השלום נמנע מלהכריע במחלוקת זו, לאור התוצאה אליה הגיע (דחיית התביעה נגד הכשרה בשל ההתניה הביטוחית. ראו פסקאות 33–34 לפסק דינו). במצב דברים זה, סבורני כי אין מנוס מלהחזיר את התיק לערכאה הדיונית על מנת שתקבע ממצא בעניין זה.
דברי סיום
77. אחד החידושים המרכזיים שהכניס המחוקק בחוק חוזה הביטוח היה אימוץ של גישת הכיסוי החלקי בהוראות סעיפים 7(ג) ו- 18(ג) לחוק חוזה הביטוח. הלכת סלוצקי הרחיבה את תחולתה של גישה זו, והחילה אותה גם בנסיבות בהן המבוטח לא עמד בהגבלות שנקבעו בחוזה הביטוח. לגישה זו יתרונות וחסרונות. ישנן שיטות משפט המאמצות אותה, וישנן שיטות משפט הדבקות בגישת שלילת הכיסוי (ראו עניין סלוצקי, פסקאות 26–30). משהורחבה גישת הכיסוי החלקי לביטוחי תכולת דירה במצבים בהם המבוטח אינו עומד בתנאים הקבועים בפוליסה לעניין מיגון, אינני רואה הצדקה כי לא תורחב תכולתה גם לביטוח מקיף של רכב במצבים בהם המבוטח אינו עומד בתנאים הקבועים בפוליסה לעניין גיל וותק הנהג.
78. ויובהר היטב – על מנת שלא להטעות חס וחלילה – כל שנאמר לעיל, ביחס לביטוח המקיף של רכב נאמר (שהוא ביטוח מפני נזקי רכוש), ולא ביחס לביטוח החובה של רכב (שהוא ביטוח מפני נזקי גוף). סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970 אוסר על שימוש ברכב על ידי אדם אשר אינו מכוסה בפוליסה בת תוקף לפי דרישות הפקודה (דהיינו פוליסת ביטוח חובה, המעניקה כיסוי בגין נזקי גוף לנהג ובגין אחריותו לנזקי גוף לצדדים שלישיים). הפרת איסור זה מהווה עבירה פלילית (סעיף 2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי). מכאן שכאשר פוליסת החובה אינה מכסה נהג מסוים אסור לאותו אדם להשתמש ברכב, וזאת אף אם לרכב יש ביטוח חובה המכסה נהגים אחרים. שונים הדברים כשמדובר בנהג המכוסה במסגרת ביטוח החובה, אך אינו עומד במגבלות גיל וותק שנקבעו בביטוח המקיף שהוצא לרכב. נהג כאמור אינו עובר עבירה פלילית, שהרי ביטוח מקיף הוא ביטוח רשות, ולאור הלכת סלוצקי יש להכיר בזכותו לכיסוי חלקי מפני נזקי רכוש במסגרת הביטוח המקיף.
--- סוף עמוד 112 ---