יש להעיר כי חלק גדול מפסקי הדין העוסקים בסעיף 18 לחוק, דנים במצבים של אי נקיטת אמצעי מיגון (כגון במקרים של גניבת רכב, פריצה לבית עסק או דירת מגורים וכיו"ב). משכך, ההידרשות לסעיף 18 במקרים אלו נעשתה מכוח סעיף 21 לחוק, בדומה לנסיבות בעניין סלוצקי. כפי שהוסבר בראשית הדברים, סעיף 21 לחוק אינו חל על המקרה שלפנינו, ולכן אין זה המקום לפרט את הפסיקה העוסקת בסעיף זה. אתמקד אפוא בסוגי מקרים שבכוחם לסייע לפתרון הסוגיה שלפנינו.
39. סוג אחד של מקרים בהם נדונה תחולתו של סעיף 18 לחוק, מתייחס למצבים שבהם הנכס המבוטח נועד לשמש למטרה אחת אולם שימש בפועל למטרה אחרת. כך, בע"א (מחוזי י-ם) 36240-10-10 פרנקו נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (14.12.2010) (להלן: עניין פרנקו) נדון מקרה שבו אדם רכש ביטוח מבנה עבור דירת מגורים, אולם בפועל השתמש בנכס כבית עסק. יצויין כי באותו מקרה הביטוח נעשה עבור "מבנה דירה", כשבהגדרת המונח "דירה" נקבע במפורש כי אין הוא כולל "חלקי הדירה המשמשים לעסק בלבד". במבנה פרצה דלקה שהסבה נזק למבנה, ותביעתו של המבוטח לקבלת תגמולי ביטוח נדחתה. אחת מטענותיו של המערער היתה כי מדובר בהחמרת סיכון. בית המשפט (כב' השופט זילברטל) דחה את הטענה, בקבעו כי:
--- סוף עמוד 27 ---
"[חברת הביטוח] ביטחה נכס מסוג אחד והלכה למעשה התברר כי הנזק נגרם לנכס מסוג אחר, כך שלא מדובר בהחמרת הסיכון המקורי אלא בסיכון שונה במהותו מהסיכון שבוטח. החמרת סיכון מטבעה אמורה להתייחס לסיכון המקורי שאותו הפוליסה מכסה. במקרה דנן צויין בפוליסה במפורש שאין היא מכסה חלקים של הדירה המשמשים לעסק בלבד. לא ניתן לומר ששימוש בדירה כעסק כמוהו כהחמרת הסיכון שבוטח, שהרי הפוליסה החריגה במפורש את הסיכון שבסופו של דבר התקיים" (שם, פס' 6, ההדגשה הוספה – י"ע).
אם כן, באותו מקרה סוג הנזק היה אחד (נזק למבנה), אך הסיכון המבוטח והסיכון בפועל היו שונים (כיסוי מפני נזק למבנה המשמש למגורים לעומת כיסוי מפני נזק למבנה המשמש כבית עסק). על פני הדברים, בין דוגמה זו למקרה שלפנינו קיים דמיון לא מבוטל, שהרי אף אצלנו סוג הנזק הוא אחד (נזק לרכב), ואף אצלנו ניתן לומר כי הסיכון המבוטח הוא שונה (נזק לרכב הנהוג בידי נהג ותיק לעומת נזק לרכב הנהוג בידי נהג צעיר). יודגש כי כמו בעניין פרנקו, גם במקרה שלנו הפוליסה החריגה במפורש את הסיכון שבסופו של דבר התממש.