--- סוף עמוד 10 ---
נפתח הילוכנו במילות הקדמה קצרות הנטועות במישור העקרוני, בנוגע לטיבו של חוזה הביטוח. נמשיך בהצגת המצע הנורמטיבי שלאורו יש לדון בסוגיה שלפנינו, ובכלל זה הוראות חוק חוזה הביטוח העוסקות ב'שינויים בסיכון', כמו גם פסק הדין בעניין סלוצקי, המהווה נדבך מרכזי בטענות הצדדים. לאחר מכן נפנה לדון באופן כללי בגבולותיו של הסיכון המבוטח, ובהמשך נידרש באופן פרטני לטיבן של מגבלות גיל המופיעות בפוליסות ביטוח רכב. נסיים בהתייחסות לשיקולי מדיניות רלוונטיים ולהשלכות רוחב אפשריות שיש ליתן עליהן את הדעת, וכן נציין פתרון משפטי חלופי שניתן להחיל במצבים של אי עמידה במגבלת גיל, במקרים חריגים המצדיקים זאת.
חוזה הביטוח – כללי
13. ביטוח הוא במהותו מכשיר להקצאת סיכונים ופיזורם. באמצעות מכשיר זה ניתנת למבוטח האפשרות להסיר מעליו סיכון שהוא אינו חפץ בו, ולהעבירו אל כתפי המבטחת. זו, בתורה, סופגת את הסיכון ומפזרת אותו על פני קבוצה גדולה יותר של פרטים מבוטחים, והכל כנגד תשלום דמי ביטוח מצד כל מבוטח ומבוטח. עקרונות אלו של העברת הסיכון מהמבוטח למבטחת, ונִטרולו באמצעות ביטוחם של גופים מרובים, הם מיסודותיו המרכזיים של רעיון הביטוח (ראו, בין היתר, ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 9-6 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן: אליאס); דברי הנשיא שמגר בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 681 (1993) (להלן: עניין סיני)). [במאמר מוסגר: גם המבטחת מפזרת את הסיכון באמצעות מבטחי משנה, נושא החורג מענייננו].
חוזה הביטוח כשמו כן הוא, חוזה לכל דבר ועניין, וכך הוא מוגדר בסעיף 1 לחוק. עם זאת, מדובר בחוזה מזן מיוחד, המשתייך למשפחת החוזים שהמחוקק ראה לנכון לייחד להם חוק משל עצמם (כדוגמת חוק חוזה קבלנות, התשל"ד-1974; חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012; וחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986). מובן, כי אין פירוש הדבר שחוזה הביטוח אינו כפוף לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ולחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971, כמו גם לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. ואולם, מקום בו נקבע בחוק חוזה הביטוח הסדר מיוחד או נשללה תחולתה של הוראה המעוגנת בדיני החוזים הכלליים – תגברנה הוראותיו של חוק חוזה הביטוח (ראו, בין היתר, שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-
--- סוף עמוד 11 ---
1981 כרך א 74-71 (2005) (להלן: ולר); אורי ידין פירוש לחוקי החוזים – חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 14-13 (ג' טדסקי עורך, התשמ"ד) (להלן: ידין)).
[הערה: ככלל, יש להבחין בין 'חוזה הביטוח' ל'פוליסת הביטוח'. פוליסת הביטוח מונפקת על פי רוב לאחר כריתת החוזה, כך שלחוזה הביטוח יש קיום גם מבלעדיה (ראו סעיפים 2-1 לחוק חוזה הביטוח). פוליסת הביטוח מצטרפת אפוא לחוזה הביטוח ומשלימה אותו (ראו עמוס הרמן "על חוזה הביטוח, על הפוליסה ועל מה שביניהם" שערי משפט ו 121, 124, 154-150 (2013) (להלן: הרמן)). הבחנה זו אינה בעלת נפקות לערעור שלפנינו, אולם לנוכח עירוב המושגים המתרחש תדיר, ראיתי לשוב ולחדד את הדברים].
14. אחד ממאפייניו הייחודיים של חוק חוזה הביטוח מתבטא בגישתו הפרו-צרכנית ובחיזוק מעמדו של המבוטח אל מול המבטחת. ידועים בהקשר זה דבריו של פרופ' ידין, שצוטטו לא אחת בפסיקה:
"חוק חוזה הביטוח נמנה עם החוקים שבהם מדינת סעד באה לעזרת 'האיש הקטן'... מגמתו הכללית של החוק היא לשמור על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח ובפני הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה. בלשון אחר: החוק בא לתקן, ולו במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה ביטוח" (ידין, עמ' 18).
(ראו גם דברי השופט טירקל בע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 82 (1996), המפנה לדבריו הנ"ל של ידין, אותו הוא מכנה "מאבות החוק"; כן ראו דברי השופט דנציגר ברע"א 104/08 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 17 (2.2.2011)).
גישה פרו-צרכנית זו, המבקשת "לאזן" בין שני צדדים לחוזה שאינם שווי כוחות, באה לידי ביטוי בשורה של הוראות הפזורות לאורך החוק, וכן בכללי פרשנות שיושמו בפסיקה בנוגע לפוליסות ביטוח, כגון כלל הפרשנות נגד המנסח ודוקטרינת הפרשנות בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח (שעוד אשוב ואזכיר בהמשך). כפי שצוין בפסיקה, גישה פרו-צרכנית זו אף יפה ביתר שאת כאשר מועלית טענה לקיומו של סייג לאחריות המבטחת, שאז נדרש בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם יקבלהּ (רע"א 4032/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' חברת ס.א.ל שיווק ביצים בע"מ, [פורסם
--- סוף עמוד 12 ---
בנבו] פס' 2 והאסמכתאות שם (14.5.2018); לדיון בהצדקות להרחבת אחריותן של חברות ביטוח, הנובעות, בין היתר מאופן כריתת חוזה הביטוח; פערי הכוחות בין המבטחת למבוטח; טיב הממכר, שהמבוטח ההדיוט אינו בקיא במשמעויותיו ופרטיו; והצורך בהגברת אמון הציבור במבטחת, ראו דודי שוורץ "דיני ביטוח – תהליכים ומגמות" ספר השנה של המשפט בישראל 35, 45-37 (תשנ"ו); על פרשנות חוזה הביטוח ראו, בין היתר: ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (21.8.2013) (להלן: עניין אלומיניום); דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 355-301 (תשס"ה) (להלן: שוורץ ושלינגר); ולר, עמ' 155-130).
15. לצד האמור, יש לזכור כי שורש תוקפו של חוזה הביטוח הוא לעולם הסכמת הצדדים. זוהי נקודת המוצא, ולא בכדי פתחנו ואמרנו כי חוזה הביטוח הוא בראש ובראשונה חוזה. "אכן, פוליסת הביטוח היא בבחינת התקשרות חוזית, הבאה ליתן למבוטח הגנה מפני נזק מסוג מסוים, אולם, מאידך גיסא, הפוליסה גם נותנת ביטוי למידת המחויבות שחברת הביטוח מוכנה ליטול על עצמה ולהיקף הסיכונים שהיא מקבלת על עצמה לכסות, הכול על-פי התנאים המפורטים באותה התקשרות חוזית" (דברי השופט ד' לוין בע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מו(2) 372, 382-381 (1992) (הדגשה הוספה – י"ע)). לכן, ככלל, בבואנו להכריע אם אירוע שגרם לנזק הוא בבחינת 'מקרה ביטוח' שיש להטיל בגינו חבות על המבטחת, נדרשים אנו לתור אחר גבולותיו של הסיכון שעליו הסכימו הצדדים בעת כריתת חוזה הביטוח. זאת, שהרי "תנאי יסודי להיווצרות החיוב בתשלומי הביטוח הוא קיום אירוע הנובע מהתממשות סיכון מוסכם בין המבוטח למבטח" (דברי השופטת פרוקצ'יה בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817, 834 (2003) (ההדגשה הוספה – י"ע) (להלן: עניין שלזינגר)).
מגמתו הכללית של החוק לחזק את מעמדו של המבוטח אל מול המבטחת, לא שוכנת אפוא לבדה, ולצדה ניצבת מגמה שניה, ספציפית וממוקדת, שנועדה להבטיח שהמבוטח "יקבל את הכיסוי שרצה לרכוש ושהמבטח הבטיח לו; שיקבל את התגמולים שהיה זכאי לצפות להם; ... שהמבטח לא יוכל להתחמק מאחריותו או להגבילה מכוח 'האותיות הקטנות' שהחכים להביא בין תנאי הפוליסה" (ידין בעמ' 19). במילים אחרות, ברצותו להגן על המבוטח מפני כוחה העודף של המבטחת, המחוקק ביקש למנוע מצב שבו זו האחרונה תתנער מחבותה כלפי המבוטח באמצעות היתלות באותיות הקטנות 'שהחכימה להביא' (או שמא להחביא) בין תנאי הפוליסה. זאת, למען
--- סוף עמוד 13 ---
לא יישללו מהמבוטח תגמולי הביטוח שציפה לקבל בעת שכרת את חוזה הביטוח. ודוק: לפרופוזיציה זו יש תמונת ראי, ולפיה יש להישמר מפני חיוב המבטחת בגין כיסוי שלא הובטח, הנמצא מעבר לציפיותיו של המבוטח, באופן החותר תחת היסוד ההסכמי שבבסיס חוזה הביטוח. הבחנה יסודית זו תוסיף ותלווה אותנו לאורך פסק הדין (על השלכות שליליות, העלולות להתממש בעקבות הטלת חבות על חברות הביטוח בגין סיכונים שלא נלקחו בחשבון בעת כריתת חוזה הביטוח, נעמוד בהמשך הדברים).
משהצבנו לנגד עינינו מגמות ותכליות אלה, נפנה לבחון את הוראות החוק הרלוונטיות לדיון בערעור דנן, שעניינן ב"שינויים בסיכון" ובתשלום תגמולי ביטוח מופחתים.
"שינויים בסיכון" (או: מה נשתנה? הסיכון נשתנה)
16. סימן ד' לפרק א' של חוק חוזה הביטוח נושא את הכותרת "שינויים בסיכון". סעיפים 21-16 הכלולים בסימן זה, עוסקים במספר מצבים הנבדלים זה מזה: החל מסיכון שנתבטל (סעיף 16); עבור בסיכון שהוחמר (סעיפים 18-17); דרך סיכון שהופחת (סעיף 20); וכלה באי נקיטת אמצעי להקלת הסיכון (סעיף 21).
בתמצית, ניתן לומר כי מקום בו הסיכון נתבטל (למשל, כאשר הנכס המבוטח הושמד לפני או במהלך תקופת החוזה), חוזה הביטוח בטל עמו והמבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח מיום התבטלות הסיכון, גם אם לא הודיע על כך לחברת הביטוח; מקום בו הסיכון הופחת, המבוטח זכאי להפחתת דמי הביטוח, אולם רק בגין התקופה שלאחר משלוח הודעה מתאימה לחברת הביטוח; ואילו מקום בו מדובר בסיכון שהוחמר, על המבוטח להודיע על כך לחברת הביטוח באופן מיידי, אולם זכותו לקבל תגמולי ביטוח (ולוּ באופן חלקי) לא תיפגע אלא בהתקיים תנאים מסוימים, כמפורט להלן (להרחבה בנוגע למצבים השונים החוסים תחת הסימן של "שינויים בסיכון", ראו אצל ילין, עמ' 78-68; ולר, עמ' 477-427; אליאס, פרקים 19.4-19.1).
הסעיפים הרלוונטיים לענייננו, אם במישרין ואם בעקיפין, הם אלו העוסקים בסיכון שהוחמר ובאי נקיטת אמצעי להקלת הסיכון. נעמוד עליהם בקצרה.
--- סוף עמוד 14 ---
17. סעיף 17 לחוק עוסק בחובתו של המבוטח ליתן הודעה למבטח מיד עם היוודע דבר החמרת הסיכון:
חובת הודעה על החמרת הסיכון
17. (א) נודע למבוטח שחל שינוי מהותי, עליו להודיע על כך מיד למבטח בכתב.
(ב) לענין סימן זה, "שינוי מהותי" – כל אחד מאלה:
(1) שינוי בענין מהותי ששאלה עליו הוצגה למבוטח לפני כריתת החוזה ושחל אחרי שניתנה תשובה לאותה שאלה;
(2) שינוי שחל אחרי מסירת הפוליסה למבוטח, בנושא שצויין בה במפורש כענין מהותי;
(3) דבר המגלה שתשובה לשאלה בענין מהותי היתה לא נכונה ויש בכך כדי להחמיר את סיכון המבטח החמרה של ממש.
סעיף 18 לחוק עוסק בתוצאות האפשריות של החמרת הסיכון, אלו שלפני קרות מקרה הביטוח ואלו שלאחר התרחשותו:
תוצאות של החמרת הסיכון
18. (א) תוך שלושים ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם יותר, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.
(ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה; לא ביטל המבטח את החוזה, רואים אותו כמסכים להמשך קיומו על אף השינוי.
(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
(1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי.
--- סוף עמוד 15 ---
ולהשלמת התמונה נביא גם את סעיף 19 לחוק, הקובע כלהלן:
שלילת תרופות
19. המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 18 בכל אחת מאלה:
(1) השינוי חדל להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח או שלא השפיע על קרותו או על חבות המבטח או היקפה;
(2) השינוי היה תוצאה של אמצעי שננקט על דעת המבטח;
(3) השינוי היה תוצאה של אמצעי שננקט לשם מניעת נזק חמור לגוף או לרכוש, ובלבד שהמבוטח הודיע למבטח בכתב על נקיטת האמצעי מיד לאחר שנקט אותו או שנודע לו עליו.
סעיף 18 דן כאמור בשני מצבים: האחד – כאשר נודע לחברת הביטוח על החמרת הסיכון לפני התרחשות מקרה הביטוח, שאז רשאית היא לבטל את החוזה (ס"ק (א)-(ב)); השני – כאשר נודע לחברת הביטוח על החמרת הסיכון לאחר התרחשות מקרה הביטוח, שאז זכאי המבוטח לתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, בהתאם ליחס שבין דמי הביטוח ששילם בפועל לבין דמי הביטוח שהיה משלם אילו דבר החמרת הסיכון היה נודע במועד (ס"ק (ג); וראו אצל ולר, עמ' 455).
עם זאת, זכותו של המבוטח לקבל תגמולי ביטוח "יחסיים" במצב של החמרת הסיכון נשללת בשני מקרים: המקרה האחד מתמקד במצבו הסובייקטיבי של המבוטח, ועניינו במצב שבו הימנעות המבוטח ממתן הודעה לחברת הביטוח על אודות החמרת הסיכון נעשתה "בכוונת מרמה" (ס"ק (ג)(1)); המקרה השני מתמקד במצבה האובייקטיבי של המבטחת, ולפיו תופטר חברת הביטוח לחלוטין מחובתה לשלם תגמולי ביטוח, מקום בו "מבטח סביר" לא היה נכון לבטח את המבוטח, אף כנגד ייקור הפרמיה, אילו ידע מראש על החמרת הסיכון (ס"ק (ג)(2)).
יש לציין כי הוראת סעיף 18 הנ"ל כמעט זהה בלשונה לזו המופיעה בסעיף 7 לחוק, העוסק בתוצאות אי-גילוי בשלב הטרום-חוזי, מקום בו המבוטח השיב לשאלה בעניין מהותי "תשובה שלא היתה מלאה וכנה".
--- סוף עמוד 16 ---
18. כפי שניתן לראות, בין סעיף 17 לסעיף 18 קיים מתח מסוים. סעיף 17(א) מטיל על המבוטח חובה אקטיבית להודיע למבוטחת על החמרת הסיכון מיד ובכתב. לעומת זאת, סעיף 18(ג)(1) לחוק ממתן במידה רבה את נימתה הגורפת של הוראת סעיף 17(א), בקבעו כי אי עמידה בחובת מסירת ההודעה תשלול מהמבוטח את זכותו לתגמולי ביטוח רק אם הדבר נעשה בכוונת מרמה. מכאן, שגם אם המבוטח היה מודע להחמרת הסיכון וחטא באי מסירת הודעה על כך למבטחת מטעמים שאינם כוונת מרמה, כגון שכחה, אדישות, התרשלות וכיו"ב, הוא יהיה זכאי לתגמולי ביטוח יחסיים.