19. עד כאן באשר להחמרת הסיכון. להשלמת התמונה נביא את סעיף 21 לחוק, העוסק במחדלו של מבוטח שנמנע מלנקוט אמצעי להקלת הסיכון שנדרש ממנו על פי הוראות הפוליסה:
אמצעים להקלת הסיכון
21. הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים.
סעיף זה מחיל את ההסדר שנקבע בסעיף 18 לחוק, לרבות בנוגע לתשלום תגמולי ביטוח יחסיים, על המצב המתואר של אי נקיטת אמצעי להפחתת הסיכון על ידי המבוטח. סעיף זה עמד במוקד פסק הדין בעניין סלוצקי (שאליו נידרש להלן), ומכאן הרלוונטיות שלו לדיון בערעור דנן.
20. המנגנון של תשלום תגמולי ביטוח יחסיים היה אחד החידושים בחוק חוזה הביטוח, שנועדו לחזק את מעמדו של המבוטח אל מול המבטחת ולרכך את הדין ששרר קודם לכן, בו שלט הכלל הבינארי הנהוג במשפט האנגלי של 'הכל או לא כלום' (המבוא לדברי ההסבר להצעת חוק הביטוח, תשל"ו-1975, ה"ח 1209 בעמ' 21 (להלן: דברי ההסבר); ידין, עמ' 19). לפי המתואר אצל ולר, עקרון זה של "ביצוע יחסי" נועד "למקרי ההטעיה הקלים, יחסית, שבהם ההטעיה לא פגעה אנושות ברצון המבטחת להתקשר בחוזה". זאת, על יסוד ההנחה כי ביצוע יחסי באופן שנקבע בחוק מהווה מעין "שחזור" של רצון הצדדים כפי שהיה במועד הכריתה. לחלופין, ניתן לראות בעקרון הביצוע היחסי משום כלל המבטא מעין פשרה המערבת בתוכה מידה של "שרירותיות" לצד מידה של "צדק": "שרירותיות" מסוימת הבאה לידי ביטוי באופן
--- סוף עמוד 17 ---
חישוב תגמולי הביטוח; ו"צדק" שנועד למנוע מצב בו ימצא עצמו המבוטח כשידיו על ראשו לאחר קרות מקרה הביטוח (ולר, עמ' 323-322). להשלמת התמונה, נציין כי ההסדר בנוגע להחמרת הסיכון עוגן גם בקודקס האזרחי, מבלי שנכללו בו שינויים משמעותיים (סעיפים 305-304 להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 595, עמ' 827-826; שוורץ ושלינגר, עמ' 402 בטקסט לה"ש 40; לביקורת על הנוסח המוצע בקודקס, ראו שחר ולר "הצעת חוק דיני ממונות בתחום חוזה הביטוח: הערכה ביקורתית" משפטים לו 595 (תשס"ז)).
21. משהנחנו בפני הקורא את התשתית העיונית הראשונית הדרושה לצורך הדיון בערעור שלפנינו, נשוב ונציג את השאלה הצריכה לענייננו, והיא: מה דינה של מגבלת גיל הקבועה בפוליסה לביטוח רכב? האם מדובר במגבלה המהווה תנאי לקיומו של כיסוי ביטוחי, שהפרתו שוללת את זכותו של המבוטח לתגמולי ביטוח? או שמא אי עמידה במגבלה זו מהווה החמרת סיכון, המזכה את המבוטח בתגמולי ביטוח יחסיים בהתאם להוראת סעיף 18(ג) לחוק?
בבואנו להשיב על שאלה זו, נקדיש תחילה מספר מילים לפסק הדין בעניין סלוצקי, שכאמור עמד במוקד טענות הצדדים בערעור שלפנינו.
הלכת סלוצקי
22. פסק הדין בעניין סלוצקי נסב על פוליסת ביטוח רכוש (ביטוח תכולת דירה) שנרכשה על ידי מר סלוצקי, שבמסגרתה בוטחו, בין היתר, תכשיטים. סלוצקי ביטח את תכולת הדירה במשך 20 שנה ברציפות, בפוליסה המתחדשת מדי שנה בשנה. בשנת 2004 חודשה הפוליסה, אך התווסף לה תנאי המחייב את המבוטח להחזיק את התכשיטים בכספת ביתית (כספת מתאימה היתה מותקנת בביתו של סלוצקי).לא חלפו מספר חודשים מיום חידוש הפוליסה שכללה את התנאי החדש, וגנבים פרצו לביתו של סלוצקי. למרבה הצער, 'חוק מרפי' הנודע (המוכר בישראל גם כ'חוק הנַחס'), פעל את פועלו, ובמועד הפריצה התכשיטים לא אוחסנו בכספת ונלקחו שלל על ידי הגנבים (הכספת עצמה לא נפרצה). שאלת זכותו של סלוצקי לקבל תגמולי ביטוח בגין התכשיטים הגנובים היא שעמדה להכרעה בפסק הדין.
23. פסק הדין נכתב על ידי חברתי, השופטת ברק-ארז, אליה הצטרפו המשנָה לנשיא (כתוארה אז) נאור והשופט פוגלמן. וכך הוגדרה בפסק הדין השאלה הטעונה
--- סוף עמוד 18 ---
הכרעה: "מה דינה של הפרת תנאי שנקבע בפוליסה והטיל על המבוטח חיוב שהיה בו כדי להקל או לצמצם את סיכוניו של המבטח"? (שם, פס' 17).
הסעיף הרלוונטי שתחולתו נבחנה הוא כאמור סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, העוסק באי נקיטת אמצעי להקלת הסיכון. בפסק הדין נקבע כי בהתחשב בתכליתו הצרכנית של החוק, ראוי לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 21 ולהחילו גם במצבים של אי הפעלת אמצעי מיגון, ולא רק במצבים של אי התקנת אמצעי מיגון. טענתה של חברת הביטוח כי יש לראות את הפקדת התכשיטים בכספת כ"תנאי מוקדם" לתחולתו של הכיסוי הביטוחי, נדחתה, בנימוק כי יש בה כדי לרוקן מתוכן את ההסדר הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק. יצויין כי זו היתה גם עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שכמו במקרה שלפנינו התייצב בשלב הערעור והגיש עמדה מטעמו.
24. חלקו השני של פסק הדין בעניין סלוצקי עסק באופן החלתו של עקרון הביצוע היחסי הקבוע בסעיף 18(ג) לחוק בנסיבות של סעיף 21 לחוק, קרי כאשר המבוטח לא נקט אמצעי להפחתת הסיכון כפי שנדרש ממנו על פי תנאי הפוליסה.
בתמצית, נקבע כי הבחינה היא דו-שלבית: בשלב הראשון יש לבחון אם חברת הביטוח שסיפקה את הפוליסה, מציעה פוליסת ביטוח שאינה מחייבת את המבוטח לנקוט אמצעי זה (ניתן להניח כי ככל שפוליסה כזו מוצעת, היא תהא יקרה יותר). אם התשובה על כך חיובית – עיקרון הביצוע היחסי יבוצע בהתאם ליחס שבין דמי הביטוח בשני סוגי הפוליסות שהמבטחת-הנתבעת הספציפית מציעה; ואם התשובה על כך שלילית – יש לבחון אם 'מבטחת סבירה' היתה מתקשרת בחוזה ביטוח שאינו מחייב את המבוטח לנקוט אמצעי כאמור. אז מגיע השלב השני: אם מבטחת סבירה היתה נכונה לבטח את המבוטח מבלי לחייבו בנקיטת אמצעי כאמור – עקרון ביצוע היחסי יְיוּשם בהתאם לדמי הביטוח שהיו נגבים על פי אותה 'פוליסה משוערת' שהיתה מונפקת על ידי המבטחת הסבירה; ואם מבטחת סבירה היתה מסרבת לבטח את המבוטח ללא התחייבות מצדו לנקוט אמצעי כאמור – תופטר המבטחת-הנתבעת מחובתה לשלם תגמולי ביטוח כלשהם (שם, פס' 39-36).
באשר לנטלי ההוכחה, נקבע כי הנטל להוכיח כי מבטחת סבירה לא היתה מתקשרת בחוזה ביטוח, אף בעבור דמי ביטוח מרובים יותר, מוטל על המבטחת; והוא
--- סוף עמוד 19 ---
הדין לגבי הנטל להוכיח דבר קיומה של פוליסה מקבילה שעל בסיסה יש לחשב את התשלום היחסי, המוטל גם הוא על כתפי המבטחת (שם, פס' 42-41).
25. לקראת סוף דבריה, התייחסה השופטת ברק-ארז לטענה כי הפרשנות שהציגה לסעיף 21 לחוק, עלולה לפגוע בתמריץ של המבוטח למלא כנדרש אחר תנאי הפוליסה:
"לכאורה, על רקע הדיון אותו ערכתי לעיל, עשויה לעלות הטענה כי אין למבוטח תמריץ למלא את תנאי הפוליסה, שהרי ממילא יזכה בתגמולי ביטוח. לא אלה הם פני הדברים. ניתן להניח כי במרבית המקרים שבהם לא ינקוט המבוטח באמצעי להקלת הסיכון, ויתקיים קשר סיבתי בין אי נקיטת האמצעי לבין קרות מקרה הביטוח, יופחתו משמעותית תגמולי הביטוח להם יזכה המבוטח, או אף יאויינו כליל, באותם מצבים שבהם המבטח יופטר לחלוטין מתשלום (ראו: אליאס, בעמ' 838). כפי שציינתי, נטל ההוכחה המוטל בהקשר זה על חברת הביטוח אינו כבד מנשוא. לפיכך, הסכנה האורבת למבוטח המפר את תנאי הפוליסה היא משמעותית, ואין מקום לחשש שהסדר התשלום היחסי שנקבע בחוק חוזה הביטוח מעודד 'הפרה סיטונאית' של תנאי הפוליסה. הוא רק יוצר איזון ראוי בין חובתו של המבוטח לקיים את תנאי חוזה הביטוח לבין השאיפה להמעיט במקרים שבהם נשללות מהמבוטח זכויותיו באופן מוחלט, אף בשל מחדל רגעי, לאחר ששילם את דמי הביטוח" (שם, פס' 43).
אל הערה זו של חברתי אתייחס בהמשך הדברים.
26. להשלמת התמונה, נציין כי בפסק הדין נקבע כי סלוצקי אמנם הפר את החובה שהוטלה עליו בפוליסה להחזיק את התכשיטים בכספת, וכי אכן מדובר במצב של אי נקיטת אמצעי להקלת סיכון שבו עוסק סעיף 21 לחוק. חרף האמור, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היתה כי סלוצקי זכאי למלוא תגמולי הביטוח. זאת, מן הטעם שחברת הביטוח לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לצורך סטיה מתוצאה זו: ראשית, חברת הביטוח לא הוכיחה כי מבטחת סבירה היתה מסרבת לבטח את תכשיטיו של סלוצקי, אף בעבור דמי ביטוח גבוהים יותר, אילו ידעה שאלו אינם מופקדים בכספת (שאז היתה מופטרת לחלוטין מחובתה לשלם תגמולי ביטוח); ושנית, חברת הביטוח לא הביאה ראיות בנוגע לשיעור הפרמיות הנגבות בפוליסות רכוש המכסות תכשיטים שאינם מוחזקים בכספת, שעל פיהן ניתן היה לערוך תחשיב בנוגע לשיעורם
--- סוף עמוד 20 ---
היחסי של תגמולי הביטוח. לפיכך, נקבע כי חברת הביטוח לא עמדה בנטל המוטל עליה מכוח סעיף 18(ג) לחוק, ועל כן עליה לשלם לסלוצקי תגמולי ביטוח בגין שוויים המלא של התכשיטים.
27. ההלכה שנקבעה בעניין סלוצקי קיבלה בהמשך חיזוק בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון (באותו הרכב), בו נדון מקרה של פריצה לבית עסק וגניבת מלאי עסקי, לאחר שהאזעקה לא נדרכה עובר לפריצה. בדומה לעניין סלוצקי, אף שם נקבע כי מדובר באי נקיטת אמצעי להקלת סיכון, וכי משלא עמדה חברת הביטוח בנטל המוטל עליה, יש לזכות את המבוטח במלוא תגמולי הביטוח (רע"א 3370/14 דיין מוצרי קירור בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (23.7.2014); למקרה נוסף שצעד בעקבות הלכת סלוצקי, שם חדלו המבוטחים באי התקנת סורגים כנדרש, אי התקנת כספת ואי דריכת האזעקה, ראו החלטת השופטת ברק-ארז ברע"א 3461/14 בר נתן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (3.7.2014) בה נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור). מטבע הדברים, הלכת סלוצקי הכתה שורשים גם בפסיקתן של הערכאות הדיוניות, ועוד אשוב ואתייחס לכך בהמשך דבריי.
[יצויין כי היו מקרים בעבר שבהם בתי המשפט פסקו תגמולי ביטוח יחסיים לפי סעיף 18(ג) על דרך של אומדנא, כאשר לא הובאו ראיות לעניין שיעור הפרמיה שהיתה נגבית אילו נודע מראש על החמרת הסיכון (ע"א (מחוזי חי') 2302/04 מנורה חברה לביטוח נ' נג'ר [פורסם בנבו] (20.12.2004); ת.א. (שלום חי') 7544/05 חברת ביצורית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2.9.2007)). אך עתה, לאור הלכת סלוצקי, דומה כי נסתם הגולל על אפשרות זו (אליאס, עמ' 881-880)].
בין הלכת סלוצקי למקרה דנן
28. נקל להבין מדוע השליך המערער יהבו על פסק הדין בעניין סלוצקי. שהרי אם ניישם את העקרונות שנקבעו בו על נסיבות המקרה דנן, ונקבל את הטענה כי אי עמידה במגבלת הגיל היא בבחינת 'החמרת סיכון' הנכנסת בגדרו של סעיף 18 לחוק – אזי לכאורה יש בסיס לטענתו כי הוא זכאי לתגמולי ביטוח מופחתים. זאת, בהתאם ליחס שבין דמי הביטוח ששילם המערער בפועל עבור פוליסה המעניקה כיסוי לנהגים מגיל 30 ומעלה בלבד, לדמי הביטוח שחברת הביטוח גובה עבור פוליסה המעניקה כיסוי לנהג צעיר. מנגד, אם נדחה את הטענה כי יש למתוח קו מקשר בין פסק הדין בעניין סלוצקי למקרה דנן, ואם נקבע כי אין לראות את אי העמידה במגבלת הגיל כהחמרת
--- סוף עמוד 21 ---
סיכון גרידא (כמשמעה בסעיף 18 לחוק), אזי תישלל זכותו של המערער לתגמולי ביטוח כלשהם.
29. אקדים את המאוחר ואומר כי לטעמי, המקרה שלפנינו שונה מהמקרה שנדון בעניין סלוצקי. הבדל זה אינו מתבטא אך בסוג הביטוח הרלוונטי (ביטוח רכב לעומת ביטוח תכולת דירה – שוני עליו עמד היועמ"ש), אלא גם בסעיף החוק הרלוונטי לכל אחד מן המקרים.
חברתי, השופטת ברק-ארז, היטיבה לתחום את השאלה הטעונה הכרעה בעניין סלוצקי במילים: "מה דינה של הפרת תנאי שנקבע בפוליסה והטיל על המבוטח חיוב שהיה בו כדי להקל או לצמצם את סיכוניו של המבטח". הדיון בעניין סלוצקי – שנסב כאמור על אי הפקדת התכשיטים בכספת – נכנס אפוא במובהק למשבצת של סעיף 21 לחוק, העוסק באי נקיטת אמצעי להפחתת הסיכון. אכן, "התקנת אמצעי מיגון ברכב או בכל נכס אחר מיועדת ככלל להקטין את הסיכונים לגנבה או לגרימת נזק" (דברי השופט סוקול בע"א (מחוזי חי') 3488/06 אקרמן שאיבות בע"מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע"מ [פורסם בנבו] בפס' 24 (7.1.2008), ואציין כי אני עצמי הייתי חלק מן המותב שנתן את פסק הדין).
ואולם, בעוד שדרישה מצד חברת הביטוח להתקנת אמצעי מיגון, נועדה להפחית את הסיכון להתרחשות מקרה ביטוח (סעיף 21 לחוק), הרי שמגבלה הנוגעת לגיל הנהג אינה דרישה של חברת הביטוח שנועדה להפחית את הסיכון להתרחשות תאונה, כי אם בחירה של המבוטח המבקש לתפור את מידותיה של הפוליסה לצרכיו. הבחנה זו, בין דרישת המבטחת לבין בחירת המבוטח, היא בעלת חשיבות רבה לענייננו, ועוד אשוב ואדרש אליה בהרחבה בהמשך.
כך או כך, דומה כי אין חולק שסעיף 21 לחוק אינו רלוונטי לערעור דנן. איש לא טען בענייננו כי מתן אפשרות לנהג מתחת לגיל 30 לנהוג ברכב המבוטח, כמוהו כאי נקיטת אמצעי להקלת סיכונו של המבטח, ובדין לא נטען כך. אמנם, סעיף 21 לחוק מפנה להוראותיו של סעיף 18 לחוק, וברי כי הניתוח המשפטי בעניין סלוצקי, ככל שהוא נוגע לסעיף 18 לחוק, רלוונטי למקרה שלפנינו. בד בבד, חשוב לזכור כי תחולתה של ההלכה שנקבעה בעניין סלוצקי על המקרה שלפנינו אינה במישרין, אחד לאחד, אלא 'בשינויים המחוייבים' (כלשון סעיף 21 סיפא לחוק).
--- סוף עמוד 22 ---
30. זאת ועוד. אין חולק כי במקרה שלפנינו, פוליסת הביטוח קבעה במפורש, ברחל בתך הקטנה, כי היא לא מכסה נזקים שייגרמו לרכב המבוטח או לצד ג', אם בעת קרות הנזק הרכב היה נהוג על ידי נהג שטרם מלאו לו 30 שנה. בכך שונים הדברים מהנסיבות שנדונו בעניין סלוצקי, שם העיר בית המשפט המחוזי כי בפוליסת הביטוח לא נאמר במפורש מהן תוצאות הפרת החיוב החוזי של החזקת התכשיטים בכספת, וכי בנסיבות האמורות אין להעדיף את עמדת המבטחת לפיה מדובר בפטור מוחלט, שכן יש לשאוף לכך שתניית פטור תהיה מובנת וברורה (פס' 12 לפסק דינו). כאמור, לא זה המקרה שלפנינו, בו מדובר בתנייה חוזית ברורה שאינה משתמעת לשני פנים.