--- סוף עמוד 8 ---
לשיטתו חל ההסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק; לבין סיכונים שכלל אינם כלולים בחוזה הביטוח, שאז אין להטיל על המבטח חובה לשלם למבוטח תגמולי ביטוח כלשהם.
בנוסף, היועמ"ש סבור כי יש לייחס משקל למודעות המבוטח באשר לכיסוי הביטוחי. לגישתו, מקום בו מתקיימת מודעות כאמור, יהיה בכך כדי לחזק את המסקנה כי החוזה משקף את רצונו של המבוטח. או-אז, אם התממש סיכון שאינו מכוסה בפוליסה, הנטייה תהיה לקבוע כי מדובר בסיכון חדש שאינו כלול בפוליסה, ולא בהחמרת סיכון. לגישת היועמ"ש, אם ייקבע כי מדובר בהחמרת סיכון מבלי לקחת בחשבון את מודעות המבוטח בעת רכישת הפוליסה, הדבר יגרור "סיכון מוסרי", כיוון שמבוטחים צפויים לרכוש פוליסה מוזלת ולטעון בדיעבד כי היא מכסה סיכונים נוספים. היועמ"ש רואה לנכון להזהיר מפני פריצת גבולות הכיסוי הביטוחי והרחבת הכיסויים מעבר למה שסיכמו הצדדים. לגישתו, צעד מעין זה עלול לגרור הטלת עלויות על חברות הביטוח ואף לפגוע במגמה הקיימת בשוק הביטוח כיום של תמחור דיפרנציאלי בהתאם לנתוני הלקוח, מגמה הפועלת לטובת ציבור המבוטחים. מן העבר השני, עלול להיווצר תמריץ למבוטחים להסתפק ברכישת פוליסת ביטוח "רזה" ומוזלת, מתוך הנחה שממילא בדיעבד יורחב הכיסוי הביטוחי.
9. באשר למקרה הקונקרטי שלפנינו, היועמ"ש סבור כי בהתבסס על קביעותיהן העובדתיות של הערכאות דלמטה – ולפיהן המבוטח הבין איזה מוצר ביטוחי הוא רכש, תוך שהוא מודע למגבלת הגיל מבלי שביקש לשנותה – אזי מדובר במצב בו המבוטח רכש ביטוח עבור סיכון מוגדר, ולאחר מעשה ביקש להיפרע מהמבטחת בגין נזק שלא כוסה בפוליסה. בנסיבות אלו, היועמ"ש סבור כי מדובר ב"מקרה קצה" שאין לראותו כהחמרת סיכון, וכי מגבלת הגיל היא סייג לחבות המבטחת הפוטרת אותה כליל מהצורך לשלם תגמולי ביטוח.
10. בהתאם להחלטתנו, שניתנה בתום הדיון שהתקיים בפנינו, היועמ"ש הגיש מסמך נוסף הכולל נתונים והערכות אקטואריות שהתקבלו מרשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון. לפי האמור במסמך זה, החלת סעיף 18 לחוק בנסיבות הדומות למקרה דנן, תוביל להתייקרות תעריפי הביטוח עבור רוב ציבור המבוטחים. באשר להשלכותיו של פסק הדין בעניין סלוצקי, נאמר כי יש להבחין בין הענף של ביטוח דירה (שעמד במוקד הדיון בעניין סלוצקי) לבין ביטוח רכב (הרלוונטי למקרה דנן). זאת, לנוכח הפערים בכמות האנשים הרוכשים את שני המוצרים ובשכיחות הגשת התביעות בשני סוגי