30. הנתבעת אף טוענת כי היא הסכימה להסכם שבמסגרתו התובע יקבל 20% מאותו חלק של רווחי הנתבעת, אשר הושגו באמצעות מאמץ משותף, החל מהיום הקובע (1.1.2009) ועד למועד פיטוריו של התובע, כפי שהיה מקבל אילו ההסכם נחתם (הסכם 2010). כמו כן, מהערכה שבוצעה על ידה, עלה כי התובע היה ביתרת חובה כלפיה, שכן ערך ההלוואה שהוא קיבל ממנה עלה במידה ניכרת על חלקו ברווחים. על כן, משעה שעלה כי לתובע אין יכולת כלכלית להשלים את חובו כלפיה, הוסכם כי זה יידחה למועד בו יסתיים הטיפול בפרויקטים, ולגבי אלה שבו יש לו חלק ברווחיהם.
31. עם זאת, לאחר זמן-מה, עלה כי התובע מסרב לערוך חישוב משותף ומפורט על בסיס הטבלה המוסכמת ומנסה לשנות את בסיס החישוב, היות שבכל פעם הוא מצא את עצמו ביתרת חובה. הנתבעת אף מציינת כי רצתה לסגור את הדברים עם התובע על דרך הפשרה, ובהתאם לכך היא ערכה התחשבנות פשוטה, שגם כללה חישוב שאינו שייך לתובע. כמו כן, החישוב שערך התובע היה שגוי, עקב מספר שגיאות:
א. התובע ערך תחשיב כאילו מגיע לו לקבל 20% מההכנסות מבלי להתחשב בהוצאות;
ב. התובע עירב בתחשיב סכומים שאותם לקח באופן אישי (כמו ההלוואה) שאותם הוא צריך להחזיר לנתבעת באופן אישי עקב עלויות מס;
ג. התובע ערך תחשיב לגבי חלק ברווח משנת 2009 תוך הכנסת סכומים שהיוו התחשבנות פנימית בין הבעלים לבין חברה שבבעלותו;
--- סוף עמוד 9 ---
ד. התובע לא הביא בחשבון את עלויות הרכב שלו;
ה. התובע ערך את התחשיב בלי להחשיב את עלויות הריבית וההצמדה שהיה צריך לשלם על ההלוואה;
ו. לתובע היתה חסרה החשבונית שאותה הוא היה צריך להוציא לנתבעת בגין העברת הרכב לבעלותו ועת שהוא פוטר ממנה.
32. הנתבעת ממשיכה וטוענת, כי כאשר התובע נוכח לדעת כי חיובי המס הצפויים לו כתוצאה מקבלת הסכומים מהנתבעת, יעלו בהרבה על תקבוליו, הוא סירב להנפיק לנתבעת חשבונית מס או קבלה, וניתק עימה מגע. הנתבעת מציינת בהקשר זה שכאשר היא העריכה כי עלות ניהול התביעה כנגד התובע, תעלה על שווי הסכום החסר, היא בחרה שלא להגיש כנגדו תביעה.
33. הנתבעת טוענת עוד, כי כשערכה חישוב מחדש של הדרישות כנגד התובע, היא תיקנה את כל הסכומים שבהם היא עצמה טעתה. בהמשך, ובמהלך השנתיים שחלפו מבין המועד שבו נותקו היחסים שבין הצדדים ועד המועד שבו הוגשה התביעה, נוצרו לה בגינו של התובע הוצאות נוספות. בהתאם לכך, הנתבעת גילתה כי חובותיו של התובע כלפיה גדולים בהרבה משחשבה. את הסכומים ודרך החישוב שלהם מפרטת בהרחבה הנתבעת בכתב התביעה שכנגד.
34. טענות התובע בכתב ההגנה שכנגד – התובע טוען כי ההסכם שלו טוענים הצדדים (טיוטת הסכם 2008) אמנם לא נחתם, אך קוים בהתנהגות מרגע ניסוחו, בהתאם למנגנון שנקבע לשיתופו ברווחי הנתבעת. לשם הדוגמא, הוא טוען כי לאחר החלפת הטיוטות בין הצדדים, שכרו עלה בהתאם למוסכם בטיוטת ההסכם, וכמי שהינו בעל מניות בנתבעת. נוסף על כן, הנתבעת העבירה לידיו תשלום באמצעות העברה בנקאית שהיווה מקדמה על חשבון החלק שלו בשנת 2008.
35. עוד טוען התובע, כי הנתבעת הסכימה להכיר בחובה כלפיו, בגובה של 20% מהתקבולים שלה. נוסף על כן, הנתבעת לא שילמה לו את התמריץ השנתי שלו היא התחייבה על פי הסכם ההעסקה המקורי. לאחר מכן, חרף ההסכמות, היא גם התחמקה מהתחייבויותיה כלפיו, סירבה לשלם לו את חלקו ברווחים, וזאת חרף העובדה כי הוא המשיך לגייס עבורה עבודות בסך של מאות אלפי שקלים בשנה.
--- סוף עמוד 10 ---
36. התובע אף טוען כי כתוצאה מפיטוריו, כמו גם הוויתור שלו על המניות בנתבעת, הוסכם בין הצדדים על מנגנון תשלומים שעל הנתבעת להעביר לידיו. במסגרת זו, הוא אולץ להסכים לכך כי המפרעות שניתנו לו בעד חלקו בהכנסות הנתבעת, ניתנו לו כהלוואה ולפיכך עליו להחזיר אותה. ביחס לכך, התובע טוען כי העלאת הטענה להשבת "הלוואה" באה לאור שיקולי נטל מס של הנתבעת. כמו כן, הנתבעת גם העלתה על הכתב הסכמות אשר גרעו מהתחייבויותיה כלפיו, וכל זה במטרה להתחמק מתשלומים שאותם היא חייבת לו, בהתאם לסיכום הקודם.
37. התובע ממשיך וטוען, כי הוא מעולם לא זנח את דרישתו כלפי הנתבעת להשבת הכספים שלהם הוא זכאי בגין ההסכמות שהיו בין הצדדים. כמו כן, הוא טוען כי הבונוסים שהוא קיבל מהנתבעת רק מחזקים את העובדה כי הוא ביצע את עבודתו ביעילות, תוך כדי שהוא מביא רווחים גדולים לנתבעת. כמו כן, הוא טוען כי שני הצדדים ראו בהסכמות שביניהם כהסכם מחייב לכל דבר ועניין. ביחס לתשלום בגין הרכב, התובע טוען כי התשלום חושב כחלק מעלות שכרו והנתבעת מנסה להיפרע על מכירתו של הרכב, פעם נוספת.
ד. הכרעת בית הדין במחלוקות שבין הצדדים
ד.1. מבוא להכרעת בית הדין
38. בפתח הדברים נבהיר, כי הגם שהצדדים לא העלו טענת היעדר סמכות עניינית[1], הרי שאנו סבורים כי חלק גדול ומהותי מהנושאים הנידונים במסגרת הליך זה, עניינם אינו רלוונטי למערכת יחסי עובד-מעסיק, אלא למערכת יחסים עסקית בין מועמדים לשותפות/שותפים לעתיד. ודוק – הגם שאין חולק שהתובע עבד אצל הנתבעת, הרי שעיקר תביעתו מבוססת על הסכמות נטענות שבין הצדדים, שעניינם יצירת שותפות עסקית. כך הוא הנכון, במידה רבה, גם לתביעה שכנגד. עם זאת, משעה שהמחלוקת הובאה לפתחנו, אנו נכריע בה לגופו של עניין.
ד.2. הכרעת בית הדין בתביעה העיקרית
39. בפתח הדברים וביחס להכרעה בתביעה זו, נבהיר כי התביעה של התובע היא לקבלת סך של 824,242 ₪, על בסיס הפרשי שכר נטענים, כמפורט להלן: עבור
--- סוף עמוד 11 ---
שנת 2008 סך של 56,282 ₪; עבור שנת 2009 סך של 465,263 ₪; עבור השנים 2012-2010 סך של 269,360 ₪, וכאשר הסכום המצטבר עומד על 799,905 ₪, ואליו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. טענה נוספת של התובע היא לקבלת סך של 24,337 ₪, בגין תמורת הודעה מוקדמת.
40. למעשה, עיקר תביעתו של התובע וכן טענותיו לזכאותו להפרשי שכר, מבוססים בראש ובראשונה על כך שהוא רואה עצמו כמי שהוא שותף בנתבעת, ולפיכך זכאי לסכומים כאלה או אחרים, החל משנת 2008 ואילך. אותה עמדה מבוססת בפני עצמה על הטענות הבאות:
א. התובע טוען שנוצרו יחסי שותפות בין הצדדים, במסגרת טיוטת הסכם 2008, המחייב את הנתבעת. כלומר, התובע טוען כי טיוטת הסכם 2008, היא-היא ההסדר החוזי שבין הצדדים ואשר מחייב את הנתבעת ביחס לתביעה העיקרית[2]. לשיטתו, באותה טיוטה הוסכם, בין היתר, גם ביחס לזכאותו להפרשי שכר ואחוזים מתוך רווחי הנתבעת;
ב. התובע אף טוען שהסכם 2010, שנחתם בין הצדדים – ואשר בו התובע אינו מוגדר כ"שותף" בנתבעת – נכפה עליו. כלומר, לשיטתו של התובע, אותה הסכמה חוזית (שאותה נפרט במלואה בהמשך הדברים), אינה בתוקף, ואין להסתמך עליה.
41. להלן נבהיר בהרחבה מדוע שתי טענות אלה, המהוות כאמור לעיל בסיס לתביעתו של התובע, אינן נכונות. לשיטתנו, לא נחתם בין הצדדים הסכם שותפות, וטיוטת הסכם 2008 איננה מחייבת מי מביניהם, ובאופן פרטני – גם לא את הנתבעת. מעבר לכך, לשיטתנו הסכם 2010 הינו אכן שריר וקיים, והוא הבסיס לזכויות ולסכומים שצריכים להיגזר בין הצדדים.
42. ודוק – ראוי להדגיש, כי הנתבעת אינה כופרת כי לתובע מגיעים סכומים מסוימים מכוח הסכם 2010. אולם, לשיטתה הסכומים הנטענים על ידי התובע אינם מוצדקים, והם נמוכים יותר מכפי הנטען על ידו. זאת ועוד, הנתבעת סבורה כי מכוח ההסכמות שגובשו בהסכם 2010, דווקא התובע הוא זה שחב לה כספים. מכל מקום, אנו נתייחס לנושא זה בהרחבה ובפירוט, בדיון המתייחס לתביעה שכנגד.
--- סוף עמוד 12 ---
43. אשר לטענת התובע כי נוצרו יחסי שותפות בין הצדדים – בכתב התביעה טען התובע, כדלקמן:
"10. בין הצדדים הוחלפה טיוטת חוזה להכנסת התובע כשותף וכבעל מניות בחברה, ואף הוחלפו מיילים בדבר הסכמות ושינויים שיש להכניס לתוך החוזה טרם חתימתו. מצ"ב טיוטת הסכם לצירופו של התובע כבעל מניות כנספח ב' לכתב התביעה.
11. זה המקום לציין, כי חרף העובדה שהסכם זה טרם נחתם, קוים הסכם זה בהתנהגות ע"י הצדדים החל מרגע ניסוחו, בהתאם למנגנון שנקבע לשיתוף התובע ברווחי הנתבעת והלכה למעשה, קיימו הצדדים גם את ההסכמות בנספח ה' להסכם העבודה וכפי שיפורט להלן.
12. מיד לאחר חליפת הטיוטות בין הצדדים עלה שכרו של התובע בהתאם למוסכם בטיוטת ההסכם לצירוף התובע כבעל מניות בנתבעת. כך, לאחר התחשבנות בין הצדדים שנעשתה בכתב, הסכימה הנתבעת להכיר בחובה כלפי התובע של 20% מכל תקבוליה. יחד עם זאת, לא שילמה הנתבעת לתובע את התמריץ לו התחייבה על פי הסכם ההעסקה המקורי כפועל יוצא של שינוי תנאי ההעסקה המוסכמים על הצדדים.
13. ביטוי נוסף לביצועו של ההסכם ע"י הצדדים ניתן למצוא בתשלום סך של 150,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית לחשבונו של התובע. סכום זה היווה מקדמה על חשבון חלקו הכולל בשנת 2008 בסך של 200,966 ₪ (ערך נומינאלי)."
44. מנגד לטענותיו של התובע, הסבירה הנתבעת בכתב הגנתה, כי אך ורק ההסכמות שנחתמו במפורש בין הצדדים בשנת 2010, לאחר סיום יחסי עובד-מעביד (כאמור לעיל, הכוונה ל"הסכם 2010"), הן המחייבות. אשר לטיוטת הסכם 2008, טענה הנתבעת כי אכן הוחלפו באותה עת טיוטות בין הצדדים, אולם לתובע היו הסתייגויות רבות מטיוטת ההסכם – שנוסח על ידו, לגבי נושאים הנמצאים בליבת ההסכם ואשר הוא סירב להתפשר עליהם עד יום
--- סוף עמוד 13 ---
פיטוריו מהנתבעת. בחקירתו הנגדית ציין אסף בהקשר זה, ש"המסמך הזה הוא מה שכתב התובע ולא אני. זה כתוב וזה ברור שהתובע כתב"[3].
45. עוד הוא הוסיף ואמר, ש"יש טיוטת הסכם, התובע רוצה לקבל כל מיני דברים והוא כותב באופן מפורט מה הוא רוצה לקבל ועל הטיוטה הזו ועל אחרות שוחחנו בינינו לא פעם. כאשר הוא הסביר מה הוא רוצה לקבל רצה להראות לי כמה זה הולך לעלות לי ולא רק כמה הוא הולך לקבל"[4]. הנתבעת אף הדגישה במפורש, כי "הסכם לא היה כאן... ההסכם הינו רק מה שהיא הסכימה לו במפורש – קרי – הסיכום שנעשה עם העובד עם פיטוריו"[5].
46. עוד טענה הנתבעת, כי טיוטת הסכם 2008 כלל לא קוימה במלואה בהתנהגות – וכפי שטוען התובע, היות שרבים מסעיפיו לא קוימו, משעה שהם לא הוסכמו בסופו של דבר, כאמור לעיל. הנתבעת גם ציינה שרק חלק מסעיפי ההסכם קוימו בהתנהגות, אך שבה והכחישה כי שכרו של התובע עלה בהתאם לטיוטת ההסכם[6]. עוד היא ציינה, כי טיוטת הסכם 2008 – שממילא איננה מסמך מחייב, כך לשיטתה – התייחסה לזכאותו של התובע ב-20% מרווחי הנתבעת.
47. הנתבעת ממשיכה ומסבירה ביחס לכך, כי הכוונה היתה לשותפות ב-20% ממה שיוותר מהתקבולים, לאחר כיסוי ההוצאות. לשיטתה, אותו עיקרון מתייחס למקרים שבהם שני השותפים עובדים יחד על פרויקט מתחילתו ועד סופו, נושאים ביחד בעלויותיו וסיכוניו, ומחלקים ביניהם את פירותיו. עם זאת, טיוטת ההסכם לא התייחסה לשאלה הבאה – כיצד מתחלקים בפירותיהם של פרויקטים שהחלו לפני היום הקובע לגבי הפיכתו של התובע לשותף ברווחים, אולם יסתיימו אחריו.
48. הנתבעת מפרטת, כי היות שבדרך כלל תשלום ההוצאות בפרויקטים נעשה קודם לקבלת התקבולים, ברור כי ההוצאות בגין הפרויקטים האלה כבר שולמו, ולכן התובע גם לא זכאי לתקבולים בגינם[7]. ניתן לסכם איפוא את
--- סוף עמוד 14 ---
טענתה של הנתבעת לגבי טיוטת הסכם 2008, כי לא רק שהמדובר בטיוטת הסכם שלא התגבשה מעולם לכלל הסכמה, אלא גם כי המדובר בהסכמה חלקית ושאינה נותנת ביטוי למציאות הכלכלית הנכונה והאמיתית, ששררה בין הצדדים.
49. אשר לעמדתנו – בדיון המוקדם שנערך לפני כב' הרשמת (כתוארה אז) דרוקר, ביום 4.5.2017, הוסכם בין הצדדים כך[8]:
"אין מחלוקת כי התובע החל עבודתו ב- 1.2.07 וההתקשרות בפועל הסתיימה ב- 12/09. אין מחלוקת כי בכל שנת 2007 הועסק התובע כשכיר בנתבעת וזאת בהתאם להסכם העסקה בין הצדדים שנחתם במועד תחילת העסקתו בחודש 2/07. אין מחלוקת כי טיוטת הסכם ראשונה באשר להמשך ההתקשרות בין הצדדים הוכנה בחודש 9/08 בכפוף למחלוקת באשר לתקופה שבה החלו הצדדים לדון בנושא המשך ההתקשרות בין הצדדים בפועל ובכפוף למחלוקת באם יש להתייחס לתקופה שמ- 2008 כתקופה שבה התקשרו הצדדים בהסכם שותפות או באם מדובר במועד מאוחר למועד זה. אין מחלוקת כי בשנת 2008 התקבל אצל התובע סך של 155,000 ₪ בכפוף למחלוקת בין הצדדים כיצד יש לסווג סכום זה ביחסים שבין הצדדים."
50. מהאמור לעיל עולה, כי יש להכריע בשאלה האם בשלב מסוים, וביתר דיוק – בעת שנכתבה טיוטת הסכם 2008 (או במועד קרוב לה), הצדדים התקשרו בהסכם שותפות. בהקשר זה, וכפי שכבר נאמר על ידינו, אנו מכריעים כי הטיעון של התובע לגבי טיוטת הסכם 2008 אינו מקובל עלינו לחלוטין, ואנו שבים ודוחים אותו. אנו קובעים כי כלל לא הוכח שטיוטת הסכם 2008 הינו הסכם תקף ומחייב. נפרט עתה בהרחבה את הנימוקים להחלטתנו שבנדון, ומדוע אין לראות בטיוטת הסכם 2008 כמסמך מחייב.
51. הנימוק הראשון להחלטתנו – טיוטת הסכם 2008 אינה חתומה, ולא הוכחה גמירות דעת ומסוימות – אין חולק, כי הנטל מוטל על התובע להוכיח כי טיוטת הסכם 2008, היא בגדר הסכם משפטי מחייב. ביחס לכך נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי חוזה מבטא מפגש רצונות בין הצדדים לחוזה, וכי הסכמת הצדדים להתקשר בחוזה מחייב ושכלולן של הסכמותיהם לכדי חוזה
--- סוף עמוד 15 ---
משפטי תקף, תלויים בקיומם של שני יסודות מצטברים: גמירות דעת ומסוימות.
52. בהתקיים שני היסודות של גמירות דעת ומסוימות, ניתן לומר כי יחסי הצדדים הבשילו לכדי חוזה מחייב, אשר נסיגה ממנו תהווה הפרה. אולם, במצב שבו אחד מן היסודות אינו מתקיים, לא ניתן יהיה לומר שהסכמות הצדדים התגבשו לכדי חוזה מחייב, והן נותרות בגדר משא ומתן שלא הבשיל[9].