ד. הכרעת בית הדין במחלוקות שבין הצדדים
ד.1. מבוא להכרעת בית הדין
38. בפתח הדברים נבהיר, כי הגם שהצדדים לא העלו טענת היעדר סמכות עניינית[1], הרי שאנו סבורים כי חלק גדול ומהותי מהנושאים הנידונים במסגרת הליך זה, עניינם אינו רלוונטי למערכת יחסי עובד-מעסיק, אלא למערכת יחסים עסקית בין מועמדים לשותפות/שותפים לעתיד. ודוק – הגם שאין חולק שהתובע עבד אצל הנתבעת, הרי שעיקר תביעתו מבוססת על הסכמות נטענות שבין הצדדים, שעניינם יצירת שותפות עסקית. כך הוא הנכון, במידה רבה, גם לתביעה שכנגד. עם זאת, משעה שהמחלוקת הובאה לפתחנו, אנו נכריע בה לגופו של עניין.
ד.2. הכרעת בית הדין בתביעה העיקרית
39. בפתח הדברים וביחס להכרעה בתביעה זו, נבהיר כי התביעה של התובע היא לקבלת סך של 824,242 ₪, על בסיס הפרשי שכר נטענים, כמפורט להלן: עבור
--- סוף עמוד 11 ---
שנת 2008 סך של 56,282 ₪; עבור שנת 2009 סך של 465,263 ₪; עבור השנים 2012-2010 סך של 269,360 ₪, וכאשר הסכום המצטבר עומד על 799,905 ₪, ואליו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית. טענה נוספת של התובע היא לקבלת סך של 24,337 ₪, בגין תמורת הודעה מוקדמת.
40. למעשה, עיקר תביעתו של התובע וכן טענותיו לזכאותו להפרשי שכר, מבוססים בראש ובראשונה על כך שהוא רואה עצמו כמי שהוא שותף בנתבעת, ולפיכך זכאי לסכומים כאלה או אחרים, החל משנת 2008 ואילך. אותה עמדה מבוססת בפני עצמה על הטענות הבאות:
א. התובע טוען שנוצרו יחסי שותפות בין הצדדים, במסגרת טיוטת הסכם 2008, המחייב את הנתבעת. כלומר, התובע טוען כי טיוטת הסכם 2008, היא-היא ההסדר החוזי שבין הצדדים ואשר מחייב את הנתבעת ביחס לתביעה העיקרית[2]. לשיטתו, באותה טיוטה הוסכם, בין היתר, גם ביחס לזכאותו להפרשי שכר ואחוזים מתוך רווחי הנתבעת;
ב. התובע אף טוען שהסכם 2010, שנחתם בין הצדדים – ואשר בו התובע אינו מוגדר כ"שותף" בנתבעת – נכפה עליו. כלומר, לשיטתו של התובע, אותה הסכמה חוזית (שאותה נפרט במלואה בהמשך הדברים), אינה בתוקף, ואין להסתמך עליה.
41. להלן נבהיר בהרחבה מדוע שתי טענות אלה, המהוות כאמור לעיל בסיס לתביעתו של התובע, אינן נכונות. לשיטתנו, לא נחתם בין הצדדים הסכם שותפות, וטיוטת הסכם 2008 איננה מחייבת מי מביניהם, ובאופן פרטני – גם לא את הנתבעת. מעבר לכך, לשיטתנו הסכם 2010 הינו אכן שריר וקיים, והוא הבסיס לזכויות ולסכומים שצריכים להיגזר בין הצדדים.