על רקע זה פסק כב' השופט ד' לוין בע"א 136/92 בייניש-עדיאל נ' דניה סיבוס בע"מ, פ"ד מז(4) 114, 124 (1993):
בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו.
ברירה זו העומדת בפני הלקוח, להפסיק את שירותיו של עורך דינו, מקנה בידו זכות. זכות זו
--- סוף עמוד 7 ---
היא קוגנטית. עורך דין לא יכול לכפות את שירותיו על לקוחו, אם זה אינו מעוניין בהם, והלקוח אינו יכול להתחייב להעסיק את עורך דינו בכל מקרה. מדובר, על פי רוב, ב"שירות אישי" כמובנו בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, שאין לאוכפו (סעיף 3(2) לחוק). לא ניתן לכפות שירות שכזה שעה שאבד האמון בין הלקוח לעורך דינו.
לכן, במקום בו הפסיק הלקוח, מסיבות ענייניות, את העסקת עורך דינו, לא ניתן יהיה לכפות עליו לשלם לו פיצויי ציפייה, בדמות שכר הטרחה שהיה מגיע לו אם לא הייתה מופסקת ההתקשרות. כשם שלא ניתן לאוכפו להשלים את ההעסקה, כך לא ניתן לאוכפו לשלם את תמורתה, גם אם זו סוכמה קודם לכן בין הצדדים. עמד על כך כב' השופט דנציגר בע"א 8854/06 עו"ד קורפו נ' סורוצקין (פורסם במאגרים; 2008)(להלן: עניין עו"ד קורפו) בפסקה 17 לפסק דינו:
חוזה מסוג זה [בין עו"ד ללקוח] מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחויב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד.
14. טלו, על רקע זה, את סעיף 4 להסכם שכר הטרחה שגובש בין הצדדים שלפניי (פסקה 1 לעיל לפסק הדין). הלקוח הצהיר שם כי "הנני מתחייב שלא אפסיק את הטיפול המשפטי מכל סיבה שהיא שכן הוא תלוי תוצאות ובאם אעשה כן, אשלם את מלוא שכר הטרחה שהיית מקבל אילו אפשרתי לך להשלים את העבודה." להתחייבות זו אין תוקף משפטי. היא מתעלמת מהקוגנטיות של הדינים החלים בתחום. היא לא לוקחת בחשבון את מערכת היחסים המיוחדת והרגישה שבין הלקוחות לעורכי דינם. כאמור, במקום בו עומדות לימין הלקוח סיבות לגיטימיות להפסקת ההתקשרות עם עורך דינו, לא ניתן להתחייב להימנע מהפסקתה. וגם לא ניתן להתחייב לשלם את מלוא שכר הטרחה, חרף הפסקה מוצדקת של ייצוג.
15. זוהי נקודת המוצא של הדיון אך אין היא נקודת הסיום. לרשות הלקוח עומד כוח רב, אך כוח זה חייב להיות מופעל בתום לב. הדבר יפה מכוח דיני השליחות הכלליים, המטילים חובה על השולח לנהוג בתום לב בבואו לבטל השליחות (אהרן ברק חוק השליחות 106-105 (כרך ראשון, 1996)). כך באופן כללי וכך גם במקרה הקונקרטי של היחסים שבין הלקוח לעורך דינו. כפי שציין כב' השופט דנציגר בעניין עו"ד קורפו (בפסקה 17 לפסק הדין) אין ביכולת של הלקוח להשתחרר משירות עורך הדין "באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב." ועוד נפסק
--- סוף עמוד 8 ---
(שם, בפסקה 18) כי:
...יש להבדיל בין שימור יסוד האמון לבין הפיכת ההסכם בין עורך הדין ללקוח לנייר אשר הינו בגדר המלצה בלבד עבור הלקוח. אין מקום לאפשר ללקוח להשתחרר מן ההסכם אותו כרת עם עורך דין פלוני מבלי להיות חייב בתשלום פיצויי ציפייה, רק משום שהגיעה אליו הצעה מפתה יותר מעורך דין אלמוני.
דברים אלה משקפים את הצורך להגן הגנה ראויה לא רק על הלקוחות אלא גם על עורכי הדין, המשקיעים מאמצים רבים בקידום עניינם של שולחיהם. הגנת חסר על עורכי הדין תפגע במיוחד באלה המסכימים לגבות שכר טרחתם בהתאם להצלחתם. ערעורם של חוזי שכר טרחה על בסיס הצלחה יפגע במיוחד בלקוחות שאינם יכולים לשאת בעלויות השוטפות של הייצוג, ומעדיפים לשלם יותר בהמשך הדרך.
16. על רקע זה שעה שהלקוח מבקש להשתחרר מהייצוג, יש לבדוק היטב האם מדובר בפעולה שנעשתה בתום לב. יש לסכל פעולה שנעשתה תוך ניסיון מלאכותי להימנע מתשלום שכר טרחה. פגיעה באמון היא עניין סובייקטיבי. לפעמים האמון נפגע, ואין עוד רצון בהמשך הייצוג למרות שעורך הדין לא התרשל ופעל במקצועיות. יחד עם זאת, שעה שבאים אנו לבחון במבט ביקורתי את תום ליבו של הלקוח, ניתן להיעזר בנסיבות האובייקטיביות העומדות ברקע הדברים. נסיבות אלה תסייענה לנו בבדיקה האם הפסקת הייצוג נעשתה בתום לב או שמא מדובר באמתלה, שמטרתה להשתחרר מתשלום שכר טרחה. כך, ניתן לבחון האם אכן ביצע עורך הדין את חלקה הארי של המלאכה המצופה ממנו. ככל שהפסקת הייצוג נעשית בשלבים מוקדמים יותר, קל יהיה יותר ללקוח לשכנע שפעל בתום לב. שעה שהעבודה רובה ככולה כבר נעשתה, והטיפול בעניינו של הלקוח הגיע לשלבים סופיים, קל יהיה לעורך הדין לשכנע שהפסקת ההתקשרות עמו אינה אלא אמתלה.
בנוסף, יש לבחון האם אכן מדובר בפגיעה באמון המצדיקה הפסקת ייצוג אם לאו. כך פסק כב' השופט דנציגר בעניין עו"ד קורפו (בפסקה 20 לפסק הדין):
...הפסקת ההתקשרות לא בוצעה בשל אי שביעות רצון של המשיבים מעבודתם של המערערים. לפיכך, אין לקבוע כי יסוד האמון, אותו ביקשה הלכת ביניש-עדיאל לשמר, אבד. אמנם, יטען הטוען כי במקום בו לקוח מבקש להשתחרר מהסכם עם עורך דינו, אפילו הדבר אינו נובע מאי שביעות רצונו מתיפקודו של עורך הדין, הרי שממילא אבד יסוד האמון של אותו לקוח בעורך דינו. לנו נראה, כי פרשנות זו הינה הרחבה מוגזמת ולא רצויה של יסוד האמון עליו ראוי להגן. דעתנו היא כי כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחויב בפיצויי ציפייה,
--- סוף עמוד 9 ---
אלא אם יוכיח כי לולא השתחררות זו לא היה יכול, באמצעים סבירים, להגשים את אותה מטרה. בענייננו, כאמור, לא הוכח כי המשיבים לא היו יכולים להשלים את הפרויקט תוך פנייה ליזמים או לקבלנים אחרים שיסכימו לייצוגם של המשיבים על ידי המערערים, או, לכל הפחות, תוך שיתוף פעולה בין המערערים לבין עורכי הדין של אותם יזמים וקבלנים.
במקרים בהם לא הייתה הצדקה להפסקת ההתקשרות עם עורך הדין, ניתן יהיה להלום את טענתו כי מגיע לו לקבל פיצויי ציפייה נוכח פעולה בחוסר תום לב מצד הלקוח.
17. הנה כי כן, הכול תלוי בנסיבות שהובילו להפסקת ההתקשרות, כל מקרה ומאפייניו.
בחינת הפסקת ההתקשרות בנסיבות המקרה הנוכחי
18. האם הנתבע שחרר את עורך דינו מייצוג בתואנה כזו או אחרת, והכול כדי להימנע מתשלום שכר הטרחה עליו התחייב?
19. האזנתי ברוב קשב לעדותו של מר אלטרץ. עדותו הייתה כעוסה והוא הלין על התנהלותו של התובע, עו"ד קוגן. הרושם שהתקבל אצלי הוא שמר אלטרץ הפריז בתיאור הדברים. במהלך החקירה הנגדית הוא מיהר להציג תשובות, כשהוצבו בפניו שאלות מאתגרות, שהתבררו כבלתי מבוססות, או ככאלה שלא הופיעו בכתבי הטענות שהגיש. כך, מר אלטרץ טען שעו"ד קוגן לא עמד על תשלום מיידי של 50,000 ₪ כדמי פתיחת תיק כדי שאשתו לא תדע ותעצור את הייצוג [עמ' 232 ש.19]. הוא ציין שעו"ד קוגן איים עליו שעה שביקש להשתחרר בפעם הראשונה מהייצוג שלו בכך שהוא יישאר ללא עורך דין [עמ' 191 ש. 32 ואילך]. מר אלטרץ גם העיד שנדרש זמן רב עד שהתובע הסכים לבקשתו להגיש בקשת מחיקה שעה שעמדה על הפרק התפייסות עם המשפחה, ולא נראה כי הדברים מבוססים [עמ' 199, ש.18 ואילך]. הוא העיד שרצה להפסיק את הייצוג של עו"ד קוגן גם שעה שביקש למחוק את הליך הבוררות נוכח הפשרה האפשרית עם בני משפחתו, כבר בראשית אוקטובר 2016, ולדברים אין עיגון בת/15 [עמ' 217 ש.32]. קיימות דוגמאות נוספות, אך התמונה המצטיירת היא ברורה למדי.
עוד התרשמתי כי עו"ד קוגן נקט באסטרטגיה לגיטימית לניהול הסכסוך. הוא ביקש לנהל ליטיגציה תקיפה, אך תוך שמירת פתח להגעה לפשרה עם הנתבעים בהליך הבוררות, בני משפחתו של הנתבע; וזאת כדי שלא לסגור השער על אפשרות הגעה לשלום בית.
ועדיין, בחינת המכלול הובילה אותי למסקנה כי הפסקת הייצוג לא הייתה אמתלה שמטרתה התחמקות מתשלום שכר טרחה. כפי שעולה מכתב התביעה עצמו, מערכת היחסים שבין עורך הדין ללקוחו ידעה עליות ומורדות, זמן משמעותי לפני שהייתה היתכנות לפשרה כזו או אחרת; לאחר מכן באו טענות הנתבע לניגוד עניינים של בא כוחו, טענות שאינן כבדות משקל בנסיבות העניין. אך אליהן הצטרפה אכזבה מתוצאות הבוררות בכל הנוגע בכימות הפיצוי המגיע לנתבע בגין הפסקת עבודתו בחברות המשפחתיות. התרשמתי כי אכזבה זו הייתה אותנטית. אין המדובר רק במילים. היא הובילה למעשים. היא באה לידי
--- סוף עמוד 10 ---
ביטוי בשינוי האסטרטגיה בניהול הבוררות לאחר החלפת הייצוג. הנתבע עמד על קבלה של מסמכים הנוגעים בשווי זכויותיו בחברות, ואף פנה לבית משפט זה בבקשה לביטול הבוררות. חלק משמעותי ביותר של הבוררות נוהל לאחר הפסקת הייצוג על-ידי התובע. שעה שהתרשמתי שאין המדובר ברצון מלאכותי, ושעה שחלק ניכר מהבוררות המשיך להתנהל תחת הייצוג החדש, נחרץ דינה של התובענה להידחות ככל שהדברים נוגעים בסעד המרכזי לו עתר התובע, פיצויי קיום.
אשר להסכם הפשרה שעליו נסמכת התביעה, ושממנו מבקש עו"ד קוגן לגזור את שכר הטרחה, הרי שהתובע ניהל את המשא ומתן לאחר שלקוחו הודיע לו כי אין הוא מוסמך עוד לייצגו. הנתבע לא חתם על הסכם הפשרה, ולא הוכח שהוא הסכים לו. עו"ד קוגן לא קיבל מלקוחו לשעבר ייפוי כוח ישיר לנהל משא ומתן בשמו. השניים לא דיברו בשלב זה. בתווך אמור היה לעמוד מר הררי, שהתובע טוען כי מסר את כל הדרוש לנתבע. אלא שהתובע נמנע מלהעיד אותו ועניין זה פועל לחובתו.
20. הפתרון הצודק אפוא היה להכיר בשכר טרחה ראוי בגין מאמציו של עו"ד קוגן עד להפסקת ההתקשרות עמו. שעה שהשירותים שהעניק למרשו היו ראויים, מגיע לו תשלום בגינם. אלא שעו"ד קוגן לא הציג ראיות בעניין זה, והוא נמנע מלעשות כן גם שעה שהנתבע טען במפורש - במהלך ההוכחות ובכתבי הטענות - כי התובע זנח את קו הטיעון של תשלום שכר ראוי. על רקע זה, אין בפני תשתית המאפשרת מתן סעד בקו טיעון חלופי זה. יש לדחות אפוא את התביעה, למעט תשלומים שמגיעים לתובע בגין פעולותיו עד להפסקת ההתקשרות עמו.
21. אפנה להציג הדברים ביתר פירוט.
השתלשלות הדברים עד הפסקת ההתקשרות הראשונה
22. הקשר בין התובע לנתבע נוצר על-ידי עו"ד ועקנין. מר אלטרץ פנה אליו תחילה וזה הפנה אותו לעו"ד קוגן [עמ' 49, ש. 18]. הנתבע טען כי היה שרוי באותה עת במצב נפשי קשה. הדברים עלו כדי פגיעה בכשרותו הנפשית, ולכן הוא חתם על הסכם שכר טרחה הן עם עו"ד ועקנין הן עם התובע [עמ' 226 ש. 25 ואילך]. אני סבור כי בעניין זה מר אלטרץ הרחיק לכת. אין ספק כי הסכסוך עם בני משפחתו פגע בו עמוקות, הן במישור הכלכלי הן במישור הנפשי, ועדיין שוכנעתי שכשירותו הנפשית לא נפגעה במידה ששללה את קיומה. גם בתצהיר עליו חתם במסגרת המרצת הפתיחה שהוגשה לבית משפט זה (ה"פ 2294-12-15) שלל הנתבע את טענות בני משפחתו אודות מצבו הנפשי [עמ' 249, ש.15 ואילך]. מכל מקום, הנתבע לא שכנע כי נפל פגם ברצון בכריתת הסכם שכר הטרחה שלו עם התובע. הסכם שכר הטרחה שריר וקיים אפוא.
23. כזכור, לאחר שהחל הליך הבוררות פנה מר אלטרץ לבא כוחו וציין כי נוכח ההתכנות להגעה לשלום בית עם משפחתו, הוא מבקש למחוק את הליך הבוררות.
עו"ד קוגן טען כי דובר באמתלה מצד הנתבע. לשיטתו, מר אלטרץ סתר עצמו. הוא טען כי בני משפחתו הם שהיו מעוניינים בשלום בית, ושהם העמידו הדרישה למחוק ההליך.
--- סוף עמוד 11 ---
הדברים גם הועלו על הכתב ביום 9.10.16 (ת/15) שם ציין הנתבע כי "אבי המשפחה, מר אברהם אלטרץ, פנה למר דוד חליפי חבר משותף כדי שיתווך ביני לבין משפחתי בדבר חזרה לחיק המשפחה" (שם, בפסקה 1). והנה התברר כי הדרישה למחיקת ההליך לא באה מטעם המשפחה אלא מטעם מר חליפי, שהכיר את הנתבע ואת בני משפחתו, רצה לסייע ביישוב ההדורים, והעיד כי לדעתו מחיקה שכזו תגדיל הסיכוי להגעה לשלום בית [188 ש.16-4; 190 ש. 9-7]. מר חליפי ציין כי במקרה פגש בנתבע שאמר לו [עמ' 183 ש. 28 ואילך] "אני רוצה לחזור למשפחה, אני מוכן להפסיד הכל, כל מה שיבקשו ולחזור הביתה למשפחה. אמרתי לו תקשיב טוב, אחרי שסיפרת לי את כל הסיפור, תן לי לבדוק מה ניתן לעשות...אמרתי לאורי תקשיב, בכדי שיהיה לאבא משהו ביד שאני אוכל לבוא אליו ולהגיד לו, הנה, אתה עושה צעד, תביא לי מכתב מעוה"ד שלך שאתה מבטל את כל התביעה."