3. מנגד, התביעה טענה כי קיימת משרעת של 'עבריינות מעבר' בדרגות חומרה שונות כגון: עבריינות מעבר המבוצעת הן בכניסה הן ביציאה; תוך הצגת מצגי מרמה פוזיטיביים כלפי העמדה הממוכנת/המפקחים; תוך תכנון מראש; בצוותא חדא עם אחר או בסיוע אחר; כזו המבוצעת על ידי מנוּעי כניסה/יציאה לעומת מי שאינם כאלה (כמו העותרים); כזו המבוצעת על ידי בעלי הרשעות קודמות לעומת נטולי הרשעות קודמות (כמו העותרים). מכל מקום, נטען כי מדיניות האכיפה בתחום עבריינות המעבר היא יציבה וקבועה, וכי בחודש יולי 2018, כשלושה חודשים לפני שהעותרים נתפסו לכאורה בקלקלתם, גובשה מדיניות של החמרה בעבירות אלה, באופן שלעבירות של כניסה או יציאה לישראל בניגוד לחוק הכניסה לישראל, נוספה גם עבירה של קבלת דבר במרמה.
4. בהחלטתו מיום 10.7.2019 (להלן: ההחלטה או החלטת בית משפט השלום), סקר בית משפט השלום (כב' הנשיאה ע' רון) את ההלכות הנוהגות לגבי סעיף 74 לחסד"פ. נקבע כי בקשתם של העותרים אינה נופלת בגדרו של סעיף 74 לחסד"פ, ויש לבחון אותה בגדרו של סעיף 108 לחסד"פ ובמסגרת טענה של הגנה מן הצדק לפי סעיף 149(10) לחסד"פ.
בית המשפט בחן את הפסיקה הרלוונטית והגיע למסקנה כי על מנת להוכיח טענת אכיפה בררנית, "על הנאשם להוכיח תחילה תשתית ראייתית ברמה שתספיק להעברת נטל הראיה אל כתפי המאשימה". אמנם, לנוכח חוסר האיזון ביחסי הכוחות בין הצדדים, אין להכביד על הנאשם, אך עם זאת, אין להביא לתוצאה של מתן תמריץ להגשת בקשות מעין אלה.
בית משפט השלום מצא כי ההגנה לא ביססה תשתית ראייתית ראשונית לטענת האכיפה הבררנית. בפני העותרים הוצגו כ-20 דוגמאות לתיקים בהם הוגשו כתבי אישום בגין עבירות של כניסה ויציאה מישראל, כל תיק ותיק נבחן על פי נסיבותיו,
--- סוף עמוד 4 ---
וחזקה על המאשימה כי פעלה מתוך שיקולים ענייניים בלבד. ובכלל, הביקורת השיפוטית על החלטה של המאשימה להעמיד לדין, תיעשה אך במקרים חריגים.
בשורה התחתונה הבקשה נדחתה, ועל כך נסבה העתירה שלפנינו.
העתירה, הסעדים שנתבקשו וטענות הצדדים
5. העותרים ביקשו בעתירתם לבטל את החלטת בית משפט השלום ולהורות למדינה להעביר לידיהם את המידע שנתבקש במסגרת הבקשה נשוא ההחלטה. העתירה משתרעת על פני 20 עמודים אך ניתן לתמצת את עיקריה בשורות הבאות.
נטען כי בניגוד להחלטתו של בית משפט השלום, המידע שביקשו העותרים הוא בגדר חומר חקירה רלוונטי ומשכך היה על בית המשפט להכריע בבקשתם לפי סעיף 74 לחסד"פ. ההחלטה על ההעמדה לדין התקבלה לאחר שהמשיבה בחנה את מדיניות ההעמדה לדין ואיתרה כתבי אישום הדומים לשיטתה למקרה הנדון, כך שהחומר מצוי בידי המשיבה ובתיק החקירה. לדידם של העותרים, גם מידע עקיף לאישום הוא בבחינת חומר חקירה, ודי בכך שהמידע מצוי בידי הפרקליטות (ולמצער צריך להימצא בידיה) ונאסף בקשר לעניינם כדי שיחשב לחומר חקירה.